עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו

עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר הוא הסבר של רב חסדא לשיטת רבי מאיר, ולפיו ראוי לאדם אף למות כדי לא לעבור על האיסור של חתימה על שטר שקרי. בהגדרת הדין קיימת מחלוקת בין הראשונים האם מדובר בחיוב או במידת חסידות או בנוהג, והאם הוא שייך לאיסור גזל או לאיסור עדות שקר.

המקור

במשנה נאמר כי עדים שאמרו שחתמו על שטר באונס, נאמנים, אך רבי מאיר אומר שאינם נאמנים. את טעמו של רבי מאיר מפרש רב חסדא בגמרא לפי הכלל שאין אדם משים עצמו רשע. לדעתו עדים שאיימו עליהם ברצח אם לא יחתמו על שטר בשקר, עליהם להמנע מהחתימה גם אם ברור שהמאיימים יממשו את איומם, ומכיון שכך נמצא שעדים שחתמו על שטר שקר - גם באונס גמור, נחשבים כרשעים, ומכיון שאין אדם נאמן לומר על עצמו שעשה מעשה רשע, אין לנו להאמין לעדים שחתימתם היתה חתימה שקרית.

שיטות הראשונים

בראשונים הובאו שלושה פירושים למאמר זה:

1. אין אדם עושה עצמו שאינו חסיד: למרות שהאדם אינו מחוייב למסור את נפשו כדי לא לשקר, יש במקרה זה של חתימה על שקר מידת חסידות והידור שלא לשקר, שמותר לו לאדם אפילו למסור את נפשו עליה. לפי זה אף שאין זה חיוב גמור אלא בגדר מידת חסידות, שיטה זאת סוברת ש"אין אדם משים עצמו שאינו חסיד". כפירוש זה נקטו הרמב"ן והרשב"א.
2. חומר איסור גזל: בברייתא המובאת בראשונים בשם הירושלמי נאמר ”שלשה דברים אין עומדים בפני פיקוח נפש ואלו הן, עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים; רבי מאיר אומר, אף הגזל.” כך שלפי ברייתא זאת במקרה של גזל ממש קיים חיוב גמור על האדם למסור את נפשו כדי שלא לעבור על גזל. יש מפרשים על פי ברייתא זו שלדעת רב חסדא חתימה על שטר נחשבת כגזל. פירוש זה הובא ברמב"ן וברשב"א אך נדחה על ידם.
3. חזקה שאין אדם חותם על שקר: הכוונה היא שבנוהג שבעולם שעדים מוסרים עצמם למיתה על עדות שקר, ”מפני שמכוער להם עדות שקר”, או ”הרבה בני אדם רוצים ליהרג.. דחמיר להו עדות שקר טובא”. לפי זה מדובר בהנחה המבוססת על כך שאין אדם פועל בניגוד לתכונותיו, ורבי מאיר סובר שעדות שקר מגונה כל כך, עד שאדם מוכן למסור את נפשו כדי לא להעיד עדות שקר. כך פירשו הרא"ה, והריטב"א ורבינו קרשקש.

למסקנה דוחה רבא את ההסבר שנתן רב חסדא לכך שהעדים נחשבים כ"רשעים", וקובע כי מכיוון שאם העדים יבואו לפני בית דין בוודאי לא יאמרו להם להניח עצמם למות כדי לא לחתום שקר, מפני שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש, לכן אין זה בגדר "אין אדם משים עצמו רשע".

באחרונים

• חתם סופר מפרש ששיטת רבי מאיר שצריך לההרג על גזל, מכיון שזהו אביזרייהו של שפיכות דמים, מכיון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ולכן כל גזל עלול להביא לידי שפיכות דמים.
• החידושי הרי"ם מפרש שאסור לו לאדם להציל את נפשו בממון חבירו מכיון שיש לו ברירה לשלם אחר כך את כספו, ומכיון שעדים אלו אינם מתכוונים לעשות זאת נמצא ששוב אסור להם לחתום שקר, ולכן דחה זאת רבא מכיון שאם היו באים לפני בית דין היו כופים אותם לחתום שקר ולשלם אחר כך מכספם.
• הכתב סופר מפרש שרבי מאיר אכן סובר להלכה שאדם חייב למסור את נפשו על גזל, ורב חסדא טעה וחשב שגם על חתימה בשקר, ודחה אותו רבא בטענה שחתימת שקר היא רק גרמא של גזל.
• האמרי אמת סובר שהחיוב לההרג הוא מדין איסור שקר ולא מדין איסור גזל, ויתכן שרבי מאיר סובר החיוב לההרג הוא בכל דבר שקר ולא רק בחתימת שקר.
• רבי גרשון אדלשטיין פירש את דעת רב חסדא בשם רבי מאיר, שההיתר לעבור על איסור במקום פיקוח נפש, הוא רק בין אדם למקום, אבל להזיק לחבירו אין היתר במקום פיקוח נפש. וראיה לדבר דברי רבינו יונה שפירש שהסיבה שאדם חייב להפיל עצמו לכבשן האש ולא להלבין פני חבירו, משום שהלבנת פני חבירו היא אבק רציחה. ואע"פ שאין בזה רציחה ממש עם כל זה אסור לפגוע בחבירו אפילו במקום פיקוח נפש. ולדעת רבי מאיר אסור אפילו לגזול מחבירו במקום פיקוח נפש..

הלכה למעשה וכללים נגזרים

למרות שהדין הוזכר בסוגיה רק לפי רבי מאיר, וייתכן שאף נדחה למסקנה, הסיקו ממנו הפוסקים כללים בהלכה:

אין אדם עושה עצמו שאינו חסיד

• השב שמעתתא הביא ראיה מדברי הראשונים שסוברים שמידת חסידות היא לההרג ולא לחתום שקר, שאדם אינו נאמן להעיד על עצמו דבר שאסור לעשות מדין מידת חסידות. שהרי הויכוח בין רבי מאיר לחכמים הוא רק אם אכן מידת חסידות היא ליהרג ולא לעבור, שחכמים סוברים שאין לעשות כך, אבל אם ההלכה היתה אומרת שעדיף שיהרג ולא יעבור, לא היה האדם נאמן להצהיר שעשה כך, למרות שהימנעות מליהרג על כך היא רק מידת חסידות.
• כך גם פסק בשו"ת ישועות יעקב שאדם אינו נאמן לומר שביטל גט לאחר ששלח אותו ביד שליח, כיון שיש איסור מדרבנן לעשות כן, ומוכיח שהכלל אין אדם משים עצמו רשע אינו רק באיסורים דאורייתא, אף שאינו נפסל לעדות מדאורייתא באיסורים מדרבנן, שהרי אפילו רק על מידת חסידות מבואר שאין אדם משים עצמו רשע.
• רבי נתן גשטטנר ביאר את דברי הראשונים שאין אדם עושה עצמו שאינו חסיד, מכיון שמבואר בשולחן ערוך בהלכות קבורה שאין קוברים צדיק אצל חסיד ואין קוברים בינוני אצל חסיד מופלג, והוא דין מהתורה, נמצא שהוא קובע את דינו כדין "שאינו חסיד", ואין לאדם לפסוק דין על עצמו בשום נושא, גם אם אין חזקה נגדית.

הצלת עצמו בממון חבירו

• הצמח צדק מביא את דברי הגמרא להלכה, וקובע שהמחלוקת בין רב חסדא לרבא אין בגוף הכלל שעליו יש הסכמה, אלא מחלוקת צדדית, האם יש חיוב אדם למסור נפשו על ממון חבירו גם כשהגורם לסכנה הוא ממון חבירו, דהיינו כשבאו להחתים אותו על שטר חוב מזוייף, אבל כשהוא עצמו רוצה להציל את עצמו מסכנה כל שהיא - שאינה קשורה לממון חבירו ולא התעוררה בגלל חבירו - על ידי ממון חבירו, על כך לא חולק רבא שהכלל תקף. הוא מסייג את הכלל וקובע שאינו שייך במקום של פיקוח נפש אמיתי, אכן אין היתר לאדם להציל עצמו בממון חבירו גם במקום שיש חשש סכנה שיאסרוהו, והסיבה היא בגלל שלמרות שכל ישראל מחוייבים להצילו מסכנת מאסר או מכל סכנה שהיא, אין לו זכות לקחת את הכסף על ההצלה מיהודי אחד.

חומר חתימת שקר כגזל

• החתם סופר מביא ראיה מדין זה שחתימת שקר על שטר שעל ידה מוציאים ממון מאדם שלא כדין נחשבת גזל לכל דבר, ולכן העדים נחשבים כ"רשע" דחמס, כלומר כאדם שעובר על איסור גזל ופסול לעדות..
• רבי יוסף רוזין גם כן מתייחס לחתימת השקר כגזל, ומסביר כי בנוסף גזל נחשב במידה מסויימת כרציחה ממש, וכדברי הספרי, ולכן סוברת שיטה זאת שיש לו למסור את נפשו.

האם אדם שחייב למסור את נפשו ולא מסר נחשב לרשע

נחלקו הראשונים האם ניתן להוכיח מדברי הגמרא שאדם שחייב למסור את נפשו ולא מסר נחשב כרשע, או שלמרות החיוב למסור את נפשו, אם לא עשה כך לא נחשב לרשע מחמת שהיה אנוס.