עיקרי התחייה
"עיקרי התחיה" (כך הכתיב במקור) הוא מסמך היסוד של הציונות המשיחית לדורותיה מברית הבריונים ועד למחתרת היהודית[1]. את שמונה-עשר העיקרים חיבר אברהם שטרן (יאיר) ב-1940 והם התפרסמו בגיליונות ב' וה' של כתב העת 'במחתרת' של הלח"י בנובמבר 1940 ובפברואר 1941".
"בעיקרי התחיה טוען יאיר שארץ ישראל נועדה לעם ישראל לא על מנת לפתור בעייה כלשהי אלא בגלל גדולתו ויעודו המשיחי ולכן הקדים את האידיאל הדתי - עם סגולה, יוצר דת הייחוד, מחוקק מוסר הנביאים - כמסד הציונות, לאידיאל הארצי (פתרון בעיית היהודים) ההרצליאני ולאידיאל הרוחני (פתרון בעיית היהדות) של אחד העם[2].
עיקרי התחייה משקפים לפי שטרן, את המצע האידאולוגי של תנועת הלח"י ואת ייעודו: "תפקידי הארגון בתור המלחמה והכיבוש" ו"תפקידי התנועה התור האדנות והגאולה".
את הסיבה לכתיבת "עיקרי התחייה" הסביר שטרן בהרצאה במהלך 1941.[3] לטענתו ראשי האצ"ל התעלמו מהעיקרון ש"מלחמה יהודית משמעה אך ורק מלחמה העלולה להביא לידי הקמת מלכות ישראל ושצבא יהודי משמעו צבא עברי על קציניו, נשקו וסמליו". זאת כנראה בעקבות החלטת האצ"ל להימנע ממרידה בבריטים בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה, כדי לעזור להם כנגד גרמניה הנאצית. עם זאת, דעתו של שטרן בנושא הייתה שחלק מאנשי האצ"ל נסחפו "אחרי מנהיגים מתעים אלה על אף כל ההסברות שנתנו להם" ומכאן שיש פגם לקוי באידאולוגיה שהנחתה אותם עד כה.
המפקדה החליטה, לפיכך, לעקור מן השורש, פעם אחת ולתמיד את האפשרות של מבוכה רעיונית...יש צורך לברר לאנשים בדיוק נמרץ מהי מטרת האצ"ל שלשמה דורשת המפקדה ותדרוש להבא עוד יותר את הקרבנות המקסימליים מאנשיה. לשם כך נוסחו "עיקרי התחייה". כל אחד ואחד מאתנו חייב לעבור היטב על כל העיקרים ולברר לעצמו פעם אחת ולתמיד אם עיקרים אלה מזדהים במאה אחוז, ללא כל צל של ספק, עם אותם העיקרים שהוא מוכן להילחם עבורם. מי שאינו מוכן מוטב שיעזוב מיד, אולם אלה הנשארים חייבים לדעת שעיקרים אלה קבועים ואין דבר אשר יכול לשנותם.
נתן ילין מור כותב אף הוא שכאשר שטרן הביא לו לקרוא את עיקרי התחייה שאלו למהות המסמך. שטרן השיב לו "כי לדעתו נעוצה סבת המשברים בארגונים הצבאיים בחוסר הבהירות באשר למטרות ולאמצעים. כדי למנוע משברים בעתיד, מצא לנכון לנסח את עיקרי התחייה, שישמשו קו-מנחה למלחמתנו בעתיד, עד הניצחון ומעבר לו".[4]
ואמנם המסמך עבר שינויים קלים מאז כתיבתו הראשונה ועד חתימתו הסופית, כפי שיובא לעיל. שטרן התייחס אל העיקרים ברצינות רבה, ולפעמים היו ויכוחים על כל משפט וניסוח, אולם משנוסחו העיקרים חובה הייתה שתהיה הזדהות מלאה של כל חבר בארגון ושכל אחד יהיה נכון להילחם בעבורם.[5]
הרקע לעיקרים
בשנת 1940, ביקש שטרן מחנוך קלעי, ממפקדי האצ"ל שעברו עם הפורשים אל תנועת הלח"י, לחבר לו טיוטה לעיקרים שיבהירו את מטרת התנועה. קלעי ניסח ארבעה-עשר סעיפים, אשר שטרן עיבד אותם לאחר מכן למסמך בעל שמונה-עשר סעיפים, הוא "עיקרי התחייה". שטרן כנראה הושפע בעריכתו את טיוטת קלעי מכמה מקורות:
משנת חיב"ד
.jpg)
בשנת 1935, פרסם יעקב כהן בהוצאה פרטית שלו חוברת הנקראת 'משנת חיב"ד'. חיב"ד הם ראשי תיבות של 'חיל בן-דוד'. החוברת לא השתייכה אל ארגון או תנועה כלשהי. משנת חיב"ד כוללת 102 סעיפים המתמצתים לדעתו את המחשבה היהודית הלאומית, "החיבדי"ת היא האידאולוגיה של האדם העברי השלם". הביטוי "חיל בן-דוד" משמעו "סמל עליון של גאולת ישראל ושל קיום חזיונות הנביאים". בין הסעיפים נזכרו יסודות התחייה העברית: גאולת ישראל, קיבוץ גלויות, עצמאות מדינית, יעדים לאומיים וכו' כן דובר שם על צדק חברתי ורוח הפעילות הלאומית-האישית.[6]
לפי שמשנת חיב"ד לא הייתה קשורה לארגון כלשהו, היא לא זכתה לתגובות ציבוריות ואף לא בעיתונות. אולם סופה שהגיעה אל 'ברית הקנאים' תנועה שפעלה בפולין ושם החליטו בכיריה לאמץ את חוברת זאת כבסיס האידאולוגי שלהם.[7]
חוקת ברית החשמונאים
בשנת 1938 כתב מאיר מדן חוקה תנועת הנוער ברית החשמונאים ובה היו שבעה סעיפים:
- החשמונאי נאמן לא-להי ישראל ומוכן למסור את נפשו על קדושת שם א-להיו, תורתו, עמו וארצו.
- החשמונאי מצפה לביאת המשיח ושואף להקמת מלכות ישראל.
- החשמונאי אוהב כל אחד מישראל עד למסירות נפש.
- החשמונאי מכוון את מעשיו לשם שמיים והוא מופת לכול בהתנהגותו ובמידותיו.
- החשמונאי ממשיך את שלשלשת החשמונאים והקנאים ומוכן להתגייס למלחמת שחרור העם.
- החשמונאי בז לפחדנות ולהכנעה בפני התקיף, ומחזיר את עטרת הגבורה והגאון הישראלי.
- החשמונאי מציית לפקודת מפקדיו ומדריכיו.
השפעת החוקה, שהייתה ידועה אז, כנראה השפיעה על שטרן לסגנן אף "חוקה" משלו לתנועה אותה הקים, ושאל כמה מושגי יסוד: הביטוי "מלכות ישראל" שנכתב בחוקה ונמצא ב"עיקרי התחייה" (בשונה מהמונח "מדינה עברית"), "מלחמת שחרור", "הגאון הישראלי" ועוד.[8]
'עקרונות ומסקנות'
ב-29 ביולי 1939, יצא באופן חד-פעמי העיתון 'אמר לעם'[9] לתנועת האצ"ל. בין המאמרים הובא קטע של שטרן הנקרא 'עקרונות ומסקנות'. מחבר המאמר חתם בשם אב"י, ראשי תיבות של אלעזר בן יאיר (שכן אברהם שטרן בחר בגללו את שם המחתרת 'יאיר'[10]).
תחת הכותרת מהפסוק בירמיה (מח,י) "ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם", מתייחס שטרן אל גזירות הספר הלבן והמרד בהם. ואף שם אפשר למצוא קטעים רבים שהיו כנגד קלעי בחיבורו את העיקרים, כמו "הכח מכריע תמיד בחיי כובש ארצות ולוחמי החרות", בנוגע לאותם מהפכנים שכבשו את ארצם בכח הזרוע כותב שטרן: "לא על הסכם זה או אחר בנו את עתיד עמם, לא בגבולות שקבעה ברית-שלום ראו את גבולות ארצם, בדעת הבוגדים מבפנים ובדעת הקהל מבחוץ לא התחשבו ובמצפון העולם ובצדק לא האמינו
הם ידעו דבר אחד - עמם צריך להיות, צריך להיות אדון ושליט בארצו, הם ידעו כי הזכות היחידה בעולם היא זכות החיים, והצדק היחידי בעולם זהו כח. והנכס היקר בעולם הוא - חרות...גדולתו של ישראל נחתך תמיד בחרב.
שטרן היה אז עדיין מפקד באצ"ל, אולם מושגי-היסוד שלו בהם התבטא כמנהיג הלח"י היו כבר אז: "האצ"ל חי ולוחם להקמתה של מלכות ישראל...ארץ ישראל היא כברת ארץ אשר עליה ישם עם ישראל כולו, בזמן מן הזמנים. את גבולותיה של הארץ הוא יציב בעצמו בחרב הכיבוש כשיקים את מלכות ישראל, ולשם הקמת המלכות יש ליצור כח עצמאי מזוין עברי, על נשקו קציניו וחייליו" ועוד שם.
שלבי הניסוח
לפני ניסוח הסופי היו דיונים בין חברי המפקדה, ואף התייעצויות עם אנשים מבחוץ: יוסף קלוזנר, יונתן רטוש, יהושע ייבין ועוד. חברי הארגון עמלו רבות על הניסוח, העירו ותיקנו. ואף לאחר שגיבשו נוסח ראשון היו כאלה שעירערו, במיוחד לאור ההשקפה הדתית הנמצאת בעיקרים, ובאמת היו כאלה ששלחו הסתייגויות או דעות מנוגדות, ושטרן היה משיב עליהם.[11] למרות שידע שכתוצאה מכך יפרשו חלק מהארגון השאיר שטרן את כל העיקרים (גם את האחרון העוסק בבניין הבית, למרות הביקורות הרבות שקיבל).[12]
ניסוח העיקרים וגלגוליו
ניסוח ראשון
בגיליון השני של עיתון 'במחתרת' חשוון תש"א (נובמבר 1940) פורסמו בפעם הראשונה "עיקרי התחייה" כחלק ראשון כתשעה עיקרים בלבד. בהקדמה לעיקרים נכתב כך:
בגיליון זה של המחתרת מתפרסמים לראשונה עיקרי התחיה שנוסחו על ידי המדה. עיקרים אלה הם משאת נפשם של לוחמי החירות בישראל ופשר חייהם כאחד. תפקידם להורות את הדרך למלחמה, לגאולת העם השלמה בארץ היעודה. תהי תורת חירות זו חרותה על לוח לבם של כל הלוחמים לייעוד, אלה שנשבעו לו אמונים עתה ואלה שימרדו שכם אחד עמנו מחר.
המסמך פורסם מנוקד על ידי שטרן, ואלו הם סעיפיו:
העם - העם העברי הוא עם סגולה: יוצר דת היחוד, מחוקק מוסר הנביאים, נושא תרבות עולם; גדול במסורת הגבורה ומסירות הנפש; ברצון-החיים וכח-הסבל; באור רוחו; בביטחונו בגאולה.
המכורה- היא ארץ-ישראל בתחומיה המפורשים בתורה (בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת טו-יח) היא ארץ החיים בה ישכון לבטח העם העברי כולו.
העם ומכורתו- את ארץ-ישראל כבש ישראל בחרב. בה היה לעם ובה בלבד ישוב לתחיה. לפיכך יש לישראל, ורק לו, זכות הבעלות על ארץ-ישראל. זכות זו היא מוחלטת, היא לא פקעה ולא תוכל לפקוע עוד לעולם.
היעוד - א)גאולת הארץ; ב)תקופת המלכות; ג)תחית האומה: אין תקומת המלכות בלא גאולת הארץ, ואין תחית האומה בלא תקומת המלכות.
כבוש בחיל- א. גאולת הארץ משמעה: כבושה בחרב מידי זרים לאחוזת-עולם. ב. תקומת המלכות משמעה: חידוש האדנות העברית על הארץ הגאולה.
שלטון במזרח ובים- האדרת העם העברי להיותו גורם צבאי, מדיני ותרבותי ראשון במעלה במזרח ובחופי הים התיכון.
משטר הצדק- הכון משטר חברותי ברוח מוסר ישראל והצדק הנבואי. במשטר זה יהיו חיי אחוה, כבוד וחרות כל בני האומה באשר הם בניה, אות ומופת לגויים.
בנין הבית- בנין הבית השלישי כסמל לתור המלכות השלישית.
שיבת ציון- תחית האומה משמעה: שחרור העם מן הגלות הסלד והזרה שבחיי הגלות ע"י: א. קבוץ גלויות שלם במלכות ישראל. ב. שיבת העם כולו ללשון התורה: לעצמותו ההיסטורית הרוחנית וגאולת אפיו הלאומי.
ניסוח שני
כמה חודשים לאחר מכן בגיליון החמישי של 'במחתרת' (פברואר 1941, שבט תש"א) פורסם המשך המסמך אך בשינויים: בעוד שארבעת העיקרים הראשונים נשארו כשהיו בלא שינוי, הרי שאחריהם הוסיף שטרן עוד ארבעה-עשר סעיפים, חלקם מבוססים על מה שכתב לפני כן:
שנים הם תורי התחיה: 1. "תור המלחמה והכבוש", 2. "תור האדנות והגאולה".
ואלה תפקידי הארגון בתור המלחמה והכיבוש:
ה. חנוך - חנוך העם לאהבת החרות וטפוח נאמנות קנאית לקנייניו הנצחיים. השרשת הרעיון, כי גורל הען נתון בידיו הוא. חדוש ההכרה: "הסיף והספר נתנו מכורכין מן השמיים" (ויק"ר ל"ה,ח).[13]
ו. אחדות - אחוד העם כולו סביב דגלה של תנועת החרות העברית, שמוש בגאוניותם, מעמדם ומאדם של היחידים - וכוון מרצם, מסירותם ולהטם המהפכני של ההמונים למלחמת שחרור.
ז. בריתות - כריתת בריתות עם כל המעוניים במלחמת הא' המוכנים לסייע לו במישרים.
ח. כח - חשול הכל הלוחם והאדרתו - במכורה ובתפוצות, במחתרת ובקסרקטין, להיותו צבא-גאולה עברי על דגלו, נשקו ומפקדיו.
ט. מלחמה - מלחמת תמיד עם כל העומדים לשטן לקיום היעוד.
י. כבוש - כבוש המכורה בחיל מידי זרים לאחוזת עולם.
ואלה תפקידי הארגון בתור האדנות והגאולה:
יא. אדנות - חדוש האדנות העברית על הארץ הגאולה.
יב. משטר הצדק - הקמת משטר חברתי ברוח מוסר ישראל והצדק הנבואי. במשטר זה לא יהיה רעב ומובטל. בו יחיו חיי אחוה, כבוד וחרות כל בני האומה, באשר הם בניה, אות ומופת לגויים.
יג. החיאת השממות - בנין החרבות והחיאת השממות, לעליית המליונים, פרייתם ורבייתם.
יד. משפט הזרים - פתרון בעיית הזרים על ידי חלופי אוכלוסים.
טו. קבוץ גלויות - קבוץ גלויות שלם במלכות ישראל.
טז. שלטון - האדרת העם העברי להיותו גורם צבאי, מדיני, תרבותי וכלכלי ראשון במעלה במזרח ובחופי הים התכון.
יז. תחיה - החיאת הלשון העברית בפי כל העם, חדוש עצמותו ההיסטורית והרוחנית של ישראל, צרוף האופי הלאומי בכור התחיה.
יח. הבית - בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה.
ניסוח סופי
כמה חודשים לאחר מכן, בדפים שהופצו הוסר הסעיף האחרון בנוגע לבניין הבית, עקב המחלוקת בין חברי הארגון באשר למעמדו של עיקר זה, וסך העיקרים היה שבעה-עשר. לאחר קום המדינה פורסמו שוב העיקרים בגיליון העשירי של 'בסולם' (שבט תש"י) ושם חזר הסעיף האחרון, ומאז הוא נשאר כך.
ביקורות
בהרצאה שסופחה לגיליון החמישי של במחתרת כותב שטרן: "לפני כולכם בוודאי הקריאו את 'עיקרי התחייה', ייתכן ואצל רבים מכם נתעוררה התמיהה. לשם מה חוזרים שוב, לאחר כל כך הרבה שנות חנוך לאומי, על דברים הידועים, לכאורה, לכולם? אולם השאלה, האמנם ידועים דברים אלה לכולם?".
שטרן קיבל ביקורות על העיקרים משני כיוונים: ראשית על הסגנון המליצי והמושגים שלכאורה רחוקים משפת האנשים, אולם הביקורות העיקרית הייתה כנגד הרוח-הדתית שהתלבשה בעיקרים, ביטויים כמו "מלכות ישראל", ו"לשון התורה", ובמיוחד העיקר האחרון המתייחס להקמת בית המקדש השלישי.
בגיליון ו' של עיתון במחתרת נפתח מדור של "מכתבים למערכת" ובהם שאלת אחד הקוראים: ברור הוא שמטרת הציונות היא הקמת מדינה עברית בא"י כולה, בהשתלטות בכוח הזרוע, אולם אם כך, לשם מה צריך לכתוב בעיקרים על "עם סגולה", "משטר צדק", מלכות ישראל" וכו' שלכאורה אין לו כל סנטימנט אליו. שטרן השיב לו כך:
- אמנם העיקרים בדבר הקמת המדינה בכוח הזרוע הם הא"ב של האידאולוגיה, אולם לשני העיקרים נוספו גם יתר "עיקרי התחייה": ג', ד' וה' עד י"ח. וזאת משום שעם ניתוק הקשרים עם הצ"ח - התנועה הרוויזיוניסטית, והקמת תנועה עצמאית שבמשך זמן, כמצופה, תהיה לתנועת החירות בישראל, מחובתנו להתוות הדרך ל'אדנות' ולשלטון. על הארגון להיות ל'כת סגולה', "כת נושאי רעיון קדוש, כת שוחרי החירות ולוחמיה אשר פניהם לגאולה שלמה של האומה כולה ברוח ובחומר. כיבוש המכורה ותקומת המלכות אלה הם רק השלבים הראשונים".
- העם העברי הוא עם סגולה, שונאי ישראל מבחוץ וממעטי דמותו מספנים, שאינם מאמינים בגדלותו, לא יוכלו לשנות עובדה זו. מובן מאליו שלא בגלל היותו עם סגולה ניתנה לו הזכות על הארץ הזאת, זכות זו יש לכל עם על ארץ מולדתו.
- בעניין 'משטר צדק'- נכון אמנם שהציונות המדינית דחתה את שאלת המשטר לאחר הקמת המדינה, ואולם אין אנו הציונות המדינית. אנו, כאמור, תנועה חדשה - תנועת החירות העברית, הרוצה להקים את מלכות ישראל ולבנותה מחדש יסודות נצחיים: שבמלכות זו לא יהא רעב ומובטל, לא יהא נחות ומקופח. התנאים האלה אינם קובעים צורת המשטר אלא את תוכנו, את מהותו. ואנשים החושבים שיוכלו ביום מן הימים להתנגד לשאיפות הנאצלות הללו ואף ללחום בהן, אין להם מקום בתוכנו.
- עניין המקדש אינו דתי דווקא, וגם אם שאינו דתי יכולים להיות סנטימנטים לבית ששימש סמל לעצמאות. המקדש היה סמל חי לרוח האומה, בתקומתו ראה העם את סמל הגאולה השלמה.[14]
שטרן גם וויתר על מושגים שעוררו ביקורות נוקבות מדי, לפני הניסוח הסופי (שאחריו כאמור לא היו שינויים) כמו הביטוי "המלכות השלישית" שעורר דמיון ל"רייך השלישי" הגרמני. אולם על הביטוי "אדנות" שאף הוא הזכיר את אחד ממושגי היסוד הגרמניים: "עם האדונים", שטרן לא וויתר, ולדעתו המושג אף הוזכר בשירי אורי צבי גרינברג הרבה לפני שהוכנס לשמוש במילון המפלגה הנאצית.[15]
דיונים בעיקרים והשלכותיהם
גבולות הארץ
הלח"י הסכים עם ארגון האצ"ל בשלילת פתרון חלוקת הארץ: "ארצנו לא תבותר, לא תנותח, לא תחולק...אין איש באומה, גם אם דגול יהיה ונערץ, אשר תהיה לו הזכות לחתום בשם העם על גזירת הארץ"[16] אולם בעוד שדוחי החלוקה התכוונו לארץ משני עברי הירדן, שטרן קובע ב"עיקרי התחייה" גבולות הרבה יותר גדולים, בעיקר ב' ("המכורה"):
המכורה היא ארץ ישראל בגבוליה המפורשים בתורה "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" בראשית טו,יח
הלח"י, לאחר מכן אימץ גישה זו אם כי בשינויי נוסח: "גבולות המנדאט אינם מזדהים עם הגבולות אשר סימן אלהים בשבועתו לאבות האומה. הם אינם מזדהים עם הגבולות, אשר סימן דוד מלך ישראל במלחמותיו באויבי האומה מסביב. גם רחוקים הם מהכיל את השטחים אשר נכבשו על ידי מלכי בית חשמונאי בדמם...גבולות דוד וחשמונאים יהיו גבולות העם בעתיד...אין אנו מקבלים גבולות, שסומנו על ידי זרים...גבולותינו יסומנו לפי מידת ההקרבה והיוזמה הלאומית, שיגלה העם במלחמה. המולדת כולה, בשלמותה, בלתי-מקוצצת, תהיה שלנו בפועל, אם נרצה אותה בכל נימי נפשנו".[17]
בעיית הערבים
בעיקר י"ד "משפט הזרים" קובע שטרן כי "פתרון בעיית הזרים על ידי חילופי האוכלוסים". ואמנם אין הוא היחידי שהגה בכך, חיים ויצמן חתר "להכשיר את דעת הקהל בארצות הברית לתוכנית של מסירת א"י המערבית ליהודים, העברת הערבים לארצות ערב, מימון התוכנית על ידי מלווה אמריקני גדול", וכוונתו הייתה לרעיון "הטראנספר הערבי מרצון מארץ ישראל".[18]
אם כן, לפי העיקרים, הברית ניתנת רק לארגונים אשר יצטרפו למאבק לשחרור המכורה, אך לא כלפי עם זר שגר בארץ, שאיתו ישנו רק הפתרון של החלפת אוכלוסיות.
הלח"י כתנועת שלטון
לפי העיקרים יוצא בוודאות שכוונת שטרן הייתה לכונן את הלח"י תחילה כארגון ("ואלה תפקידי הארגון בתור המלחמה והכיבוש") ולאחר מכן כתנועה ("ואלה תפקידי התנועה בתור האדנות והגאולה") וסופה משטר במדינת ישראל - "הקמת משטר חברותי". אם כן, בניגוד לטענה שהלח"י הייתה רק תנועה לשיחרור לגירוש הבריטים מבלי שאיפה לשלטון, מהעיקרים דווקא יוצא שהפילוג מהאצ"ל הוא מהותי ולא רק בהתנגדות לשלטון הזר בא"י.
הפן הדתי והעברי בעיקרים
בניסיון להבין את משמעויות הניסוחים והביטויים המרהיבים, ניתח שבתי בן דב את העיקר הראשון: "עם ישראל הוא עם סגולה. יוצר דת היחוד. מחוקק מוסר הנביאים. נושא תרבות עולם...בביטחונו בגאולה", והוא טוען שיש פה אבסורד: שהרי משמע מדבריו שהעם עצמו הוא היוצר את הדת והוא זה שחוקק את מוסר הנביאים, וזהו כביכול "יצירה הומניסטית" המנותקת מגורם חיצוני. ומכאן הוא מסיק: "גם יתר המעלות המנויות באותו 'עיקר ראשון' לא יכלו להיתפס בסולם-ערכים עברי, אלא רק באותו סולם-הערכים האירופי-הומניסטי...אף האקורד האחרון בדבר 'הביטחון בגאולה' לא קיבל את אישורו הפילוסופי העליון רק מעצם 'המחשבה מן הדם', אלא גם מהשקפת העולם הכללית - אשר הרעיון 'הגאולה הלאומית' אמנם ידוע בה היטב.
זהו הדבר שכבר אמרנו פעם, שכל מערכת המוסר של לח"י עדיין צריכה הייתה למסגרת מחשבה חילונית זרה...גם העיקרים המעשיים, שהכריזו כזכור על 'חידוש עצמותו ההיסטורית והרוחנית של ישראל' ועל 'טיפוח נאמנות קנאית' לאותם 'הקניינים הנצחיים' - נמצאו באמת סיסמאות ריקות בעלמא.
הפירוש היחיד שיכול עוד להיות להם, הוא שוב לא חידוש העצמות עצמה, אלא חידוש הסימפטיה לעצמות, ולא נאמנות קנאית ל'קניינים' עצמם אלא רק טיפוח הגאווה ב'קניינים' הללו".
בן-דב מוכיח את טענתו גם בנוגע למשטר הנכתב בעיקרים: "משטר חברותי ברוח מוסר ישראל והצדק הנבואי" שזהו דבר שאין אדם יכול לחוש בקרבתו, וכן בנוגע לעיקר העוסק בבניין הבית: "הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלימה" ומשמע, לטענתו של בן-דב, ששטרן מתכוון רק להיות הבית סמל ואם כן "ממילא נשארת הרגשה של ארמון-פאר בנוי לשיממון".[19]
אולם כפי שראינו בחלק הביקורת שטרן ענה לתגובות אלה, ואמנם המקדש אינו בהכרח סמל דתי אך הוא חשוב לרוח האומה לאורך כל דורותיה, ואף הביטוי "מדינה עברית" אינו נמצא כלל בעיקרים אלא רק "מלכות ישראל" ו"התחייה", הרי ששטרן וודאי הכניס פן אמוני-לאומי בעיקרים, ועצם הכנסת רעיון בניית הבית כעיקר מראה על רגש שהוא יותר מגאווה וסימפטיה.
דבריו של בן-דב נסתרים אולי ממקור אחר בכתבי שטרן, כאשר הוא מדבר על המלכות[20]: "מלחמות היהודים ובפרט מלחמות השחרור שלהם עמדו תמיד בסימן הדת. מלחמת החשמונאים, מלחמת הקנאים, מרד בר כוכבא - התחוללו כולן כשהנכרי חילל את קודש קדשיה של האומה. הדת הזאת היא ששמרה על חיי האומה, ההשתייכות אליה הייתה כנתינות המדינה. סידור כדרכיה, תורה כחוקת המדינה וטלית כדגלה וכל הבוגד במדינת הדת היה מוציא עצמו מכלל האומה. הודות לקנאות דתית זו נשאר הדם הלאומי בטהרתו העברית. הודות לקנאות דתית זו קמה תעונת חבת ציון ועתה תנועת החרות, שבעורקי אנשיה זורם הדם הקדמון, דם המכבים והקנאים...
בתקומתו של בית המקדש יראה העם את סמל הגאולה השלמה. תקוותנו היא, שבקום מלכות ישראל על תילה, ימלוך העם העברי במכורה כמלך מלך.
הרי שיוצא בוודאי[דרוש מקור] ששטרן הכניס גם פן דתי בהקמת בית המקדש ולא רק כסמל ריק. גם הניסוח "יוצר דת היחוד" ניתן לפרוש כמגשים ומפיץ את עקרון היחוד, או כהוגה עקרון היחוד לעומת העבודה הזרה.
קישורים חיצוניים
- עיקרי התחיה - הטקסט המלא, בפרויקט בן-יהודה
הערות שוליים
- ^ ברוך פלח, המשיחיות הציונית הרדיקלית, מברית הבריונים ועד המחתרת היהודית, עבודת דוקטורט בהנחייתה של ד"ר תמר וולף-מונזון
- ^ "מתוך 'אקדמיה באלף' ברשת א' של קול ישראל, שיחות של ד"ר ברוך פלח עם ד"ר אפרים יעקב בנושא: "המשיחיות הציונית הרדיקלית, מברית הבריונים ועד המחתרת היהודית"
- ^ נספח לגיליון החמישי של 'במחתרת' שבט תש"א, ראה בכתבי לוחמי חרות ישראל, כרך א' עמוד 51.
- ^ נתן ילין מור,לוחמי חרות ישראל - אנשים, רעיונות, עלילות, עמ' 60.
- ^ משה וטוביה סבוראי, מאצ"ל ללח"י - סיפור אישי, 1989.
- ^ זאב איבינסקי, לח"י, צבת ראשונה, יאיר תשס"ג, ראש כרך ב' בפרק העוסק ב"עיקרי התחייה", מובאות מטיוטת קלעי וממשנת חיב"ד. וראו גם: משה וטוביה סבוראי, מאצ"ל ללח"י - סיפור אישי, 1989 עמ' 278: "כמו כן נתקל חנוך בחוברת אידאולוגית של המשורר יעקב כהן, חנוך הראה חומר זה לשטרן והוא הגיב בהצעה לחבר עקרונות לתנועה. שטרן ניסח את העקרונות 'ניסוח סופי בלשון נשגבה'".
- ^ ראה ספר בית"ר - קורות ומקורות, הוועד להוצאת ספרי בית"ר ירושלים-תל אביב תשל"ג, עמ' 288.
- ^ נחמיה בן תור, ספר תולדות הלח"י, כרך א' עמ' 164.
- ^ אמר לעם [1]
- ^ ראה יעקב ויינשייל, הדם אשר בסף, המתמיד 1956, בעמ' 85 מסביר שטרן את בחירת כינויו והשוואתו לגיבור מצדה אלעזר בן יאיר: "אם בן יאיר היה אחרון הלוחמים, הרי בלעדי בן-יאיר חדש, לא תקום יהודה. זה אמנם פיוט אולם אי הגבול בין השיר והסיף?". על רמיזות משיחיות בדבריו של שטרן ראו בשירו "המשיח" (עמ' 130 בספר שיריו).
- ^ עדה ייבין, בארגמן, הדר תל אביב 1968, עמ' 216. וכן: משה וטובה סבוראי שם.
- ^ מסופר ששטרן הבחין באחד מפרסומי הארגון שהושמט הבית השישי של הפיוט "מעוז צור" בטענה שהשיר הודפס מטעמים לאומיים ולא דתיים. שטרן היה נסער מכך ואמר בכעס: "דתו של העם היהודי אינה דת ככל הדתות. היא לא רק אמונה, אלא כלל תפיסתה של היהדות. אם אין דת אין יהדות, ואין אנו באים לגאול רק את עצמנו. מי שאינו מסוגל להבין את ערכה של הדת גם בשביל הלאומיות הישראלית - סופו לסטות מן הדרך ואין להאמין בו. כל גיבורי האומה היו אנשים שהאמינו אמונה שלמה ותמימה בעזרתו של הקב"ה. איני יוצא מכאן עד שתוסיף את הבית השישי. הרי זו הסיבה שסירבתי לוותר על סעיף בית המקדש ב'עיקרי התחיה', שידעתי שאנשים יפרשו בגללו מהתנועה. מקור: [2]. על דתיותו של יאיר שטרן ראו גם נתן ילין מנור, לח"י - אישים, רעיונות, עלילות, עמ' 61 וכו'
- ^ צ"ל ויקרא רבה לה,ה. מסתבר שהאות ח' השתבשה בכמה מהגרסאות (ולפי דפוס וילנא: ל"ה,ו.)
- ^ משה וטובה סבוראי, שם עמ' 280-281.
- ^ נתן ילין מור, שם עמ' 61.
- ^ לח"י כתבים, כרך א' עמ' 923-924
- ^ שם עמ' 329-332
- ^ באואר יהודה, דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונות 1939-1945, מרחביה, ספרית הפועלים 1963, עמ' 66 ו-192. ראו גם את דבריו של משה שרת ביומן מדיני כ"ה עמ' 268.
- ^ כל כתבי שבתי בן דב ח"ב עמ' 493-495. שם בהע' 294 מביא העורך יהודה עציון דוגמה לכך מטיוטת קלעי לעיקרים שהגדיר את "רוח ישראל" כך: "יחס הוקרה וכבוד ליהדות הדתית השומרת על הקשר בין האומה לבין קונה אלהי צבאות ישראל, ולערכי הדת הישראליים, שבהם אצורה הכרת הייעוד הנצחי של ירושלים וגאולתה...וטיפוח קנייני הרוח והחזון, שבלעדם לא תיתכן הקמת מלכות ישראל". אותו עיקר תימצת וערך שטרן ("החינוך") לנוסח בן תשע מילים: "חינוך העם לאהבת החירות וטיפוח נאמנות קנאית לקנייניו הנצחיים", הרי שהסיר את תודעת הא-לוה ואת הזיקה בין האמונה לאותם קניינים.
- ^ כתבי לח"י כרך א' עמ' 70-71
