עלילת הדם בסראטוב
עלילת הדם בסראטוב הייתה עלילת דם (האשמת יהודים ברצח פולחני של ילדים נוצרים) שראשיתה ב-1853 בעיר סראטוב שבאימפריה הרוסית ואשר גררה בירור מקיף בשאלה האם היהודים מצווים על רצח פולחני כזה. על אף שהבירור העלה חרס, נדונו שלושה מחברי הקהילה היהודית בסראטוב למאסר ממושך ועבודת פרך. עלילת הדם הסעירה את רוסיה במשך כעשור.
רקע
סראטוב הייתה עיירה מחוץ לתחום המושב בו הותרה התיישבות יהודית. אולם, הצאר ניקולאי הראשון התיר בצו התיישבות במקום של יהודים שהשתחררו לאחר שירות בצבא ("קנטוניסטים"). האוכלוסייה המקומית לא הכירה כמעט יהודים ואת המידע אודותיהם השיגה מדרשות כמרים וכתבים מימי הביניים.
השתלשלות האירועים
בדצמבר 1852 ובינואר 1853 נעלמו שני ילדים נוצרים כבני עשר, ממעמד הפועלים. גופות הילדים אותרו כשלושה חודשים מאוחר יותר, על גדות הוולגה, כאשר ניכרו בהן סימנים המדמים כביכול ברית מילה. עד מהרה פשטה השמועה, שלובתה על ידי אנשי הכמורה המקומיים, שאת הרצח ביצעו יהודים והתובע המקומי הצהיר שהיהודים אשמים בביצוע רצח למטרות פולחן. נמצאו גם עדים שהצהירו על כך שראו את המעשה, איש הצבא בוגדאנוב והפקיד קריגר, שאף ידעו להצביע על המוהל המקומי, שליפרמן, כמי שביצע אותו. שלושה יהודים הושמו במעצר (שליפרמן, סוחר העורות יעקב יושקביצ'ר ובנו) ונחקרו ארוכות על ידי חוקר מיוחד, דורנובו, שנשלח מסנקט פטרבורג הבירה על מנת לחקור את מנהגי היהודים ולמצוא ראיות מרשיעות למנהגם לרצוח ילדים נוצרים.[1] על אף חקירות ארוכות וקשות סירבו היהודים להודות הן ברצח עצמו והן במנהג הפולחני כביכול בו הואשמו. לשם החקירה הוחרמו ספרי קודש ונעצרו חברים נוספים בקהילה, כאשר אחת "הראיות המרשיעות" הייתה איור מתוך הגדה של פסח בו נראה פרעה רוחץ בדם ילדים יהודים.
האירוע גרם לכך שגם באזורים אחרים, תחילה בקרבת מקום ולאחר מכן רחוק יותר, החלו רדיפות ומשפטים של יהודים בשל האשמות דומות עקב ילדים שנמצאו מתים ויהודים רבים נשלחו לכלא ללא צורך בחקירות נוספות.
ביולי 1854 החליט הצאר ניקולאי למנות ועדה ממלכתית לחקירת "העיקרים החשאיים של הקנאות היהודית" כיוון שלדבריו, "אפשר שנמצאים בין היהודים חדלי-אישים כאלה, שיש להם צורך בדמי-נוצרים למנהגיהם, כמו שישנן, לדאבוננו, גם בינינו הנוצרים כּתּות נוראות ומופלאות בּדומה להם".[2] לאחר שמונו מספר ועדות ברמות שונות, הוקמה ב-1855 ועדה מקצועית ליד המחלקה לעדות לא-נוצריות של משרד הפנים, שתפקידה היה להכריע את העניין מתוך קריאה בספרי הקודש שהוחרמו. לוועדה זו גויסו הבראיסטים נוצרים ויהודים מומרים ובהם דניאל חבולסון, יהודי מומר שהיה גם פילולוג מומחה בשפות שמיות, גם בקיא בארון הספרים היהודי וגם, על אף שהיה מומר, אהד את העולם היהודי ממנו הגיע.
הוועדה דנה במשך כשנתיים ובסופו של דבר הגיעה למסקנה שלא נמצא כל רמז לכך שחלה על היהודים מצווה לרצוח ילדים נוצרים או להשתמש בדמם. ב-1857 הובאו מסקנות הוועדה לדיון בסנאט, שנשלט כעת על ידי אלכסנדר השני, שם נחלקו הדעות בין הצירים והדיון הועבר למועצה המדינית. המועצה הגיעה להחלטת-פשרה לפיה היא מקבלת את המסקנות הכלליות, לפיהן אין להאשים את היהודים ככלל בביצוע רצח פולחני, אך מסרבת לבטל את התביעה מול מבצעי הרצח בסראטוב, שאשמתם לא הופרכה. נשיא המועצה, הנסיך אורלוב, סיכם שהמועצה תקבע את אשמתם של היהודים מסראטוב, ואלו נדונו במאי 1860 למאסר עם עבודת פרך. גזר הדין אושרר בחתימת ידו של הצאר, על אף השתדלותו של הברון יוסף גינצבורג למתן חנינה, זאת לאחר שהנאשמים כבר ריצו עונש מאסר בפועל במשך שמונה שנים.
שניים מבין האסירים היהודים התאבדו בכלא ורק אחד, יושקביצ'ר, שוחרר לבסוף ב-1867 בהוראת הצאר, לאחר שריצה 15 שנות מאסר, בהשתדלותו של אדולף כרמיה.
חבולסון, שביקש לעקור משורשה את האמונה המופרכת בעלילות הדם, חיבר ספר ברוסית בנושא, בו הוכיח כי אין לאמונה זו כל שורש מלבד אמונה טפלה מימי הביניים. הספר, שראה אור בשנת 1861, נכתב בכוונה מנקודת מבט נוצרית ומדעית-פילולוגית ולא ככתב הגנה רגשני על היהודים.
לקריאה נוספת
- Simon Dubnow, History of the Jews in Russia and Poland, vol. 1, NY 2000, pp. 274=275
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ד"ר מאיר קוטיק, משפט בייליס: עלילת דם במאה העשרים, עמ' 24.
- ^ דניאל אבראמוביטש חוואלסון מאת שמואל ליב ציטרון בפרויקט בן-יהודה
