פאבל פונדלין
| לידה |
4 במרץ 1893 כפר במחוז איוואנובו, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
25 באוגוסט 1950 (בגיל 57) מוסקבה, ברית המועצות  |
| השתייכות |
 צבא האימפריה הרוסית הצבא האדום |
| תקופת הפעילות | 1914–1946 (כ־32 שנים) |
| דרגה |
 גנרל מיור |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד הדיוויזיה ה-95 מפקד הדיוויזיה ה-139 מפקד הארמייה ה-12 | |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת העולם הראשונה מלחמת האזרחים ברוסיה המלחמה הפולנית-סובייטית מלחמת החורף מלחמת העולם השנייה | |
| עיטורים | |
  | |
פאבל גריגורוביץ' פונדלין (ברוסית: Па́вел Григо́рьевич Понеде́лин; 4 במרץ 1893 - 25 באוגוסט 1950) היה גנרל מיור בצבא האדום אשר פיקד על הארמייה ה-12 במהלך מלחמת העולם השנייה. נפל בשבי הגרמני, וכשחזר לאחר המלחמה לברית המועצות הוצא להורג.
ביוגרפיה
תחילת דרכו
פונדלין נולד ב-4 במרץ 1893 בכפר במחוז איוואנובו שבאימפריה הרוסית, כבן הרביעי במשפחת איכרים בת שבעה ילדים. מבין כל משפחתו הוא היה היחיד שקיבל חינוך, וגם בהמשך חייו הוא נודע כאדם משכיל מאוד.[1] ב-1914 התגייס לצבא האימפריה הרוסית, ועד 1915 למד בבית ספר צבאי במוסקבה. הוא לחם במלחמת העולם הראשונה בחזית המזרחית, וב-1918 התגייס לצבא האדום. הוא לחם במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה כנגד הצבא הלבן וכנגד כוחותיו של נסטור מאכנו. במהלך המלחמה הוא נפצע, מונה למפקד גדוד ולאחר מכן למפקד בריגדה. ב-1920 הוא לחם במלחמה הפולנית-סובייטית, ועל חלקו בה עוטר בשני עיטורי הדגל האדום. הוא למד באקדמיה הצבאית פרונזה אותה סיים ב-1926, ועד 1930 שימש כראש מטה הדיוויזיה ה-31. ב-1930 הוצב כמדריך באקדמיה הצבאית פרונזה, ובאפריל 1933 מונה למפקד הדיוויזיה ה-95. במרץ 1934 הוא מונה למפקד בית הספר הצבאי בלנינגרד. ב-1937 נעצר במסגרת הטיהורים הגדולים, אולם שוחרר כבר ב-1938.[2] במאי של אותה שנה הוא מונה לראש מטה הקורפוס הראשון, וב-17 בדצמבר 1939 מונה למפקד הדיוויזיה ה-139 ולחם עמה במלחמת החורף נגד פינלנד. ב-4 ביוני 1940 הועלה לדרגת גנרל מיור, וב-9 ביולי של אותה שנה מונה לראש מטה המחוז הצבאי לנינגרד. ב-11 במרץ 1941 הוא מונה למפקד הארמייה ה-12.
מלחמת העולם השנייה ואחריתו
ערך מורחב – מלחמת העולם השנייה
עם פתיחת המתקפה הגרמנית ביוני 1941, נכללה הארמייה של פונדלין במסגרת החזית הדרום מערבית. הארמייה נסוגה באוקראינה, וביולי כותרה בעיר אומן בידי הגרמנים במסגרת קרב אומן. פונדלין עצמו לחם באומץ רב,[1] אולם ב-7 באוגוסט הוא נפל בשבי הגרמני בנסיבות לא ברורות לחלוטין.[3] יחד עמו נפל בשבי הגנרל ניקולאי קירילוב. הגרמנים השתמשו בגנרלים השבויים לצורכי תעמולה, צילמו אותם לצד קצינים גרמניים והפיצו את התמונות ביחידות הסובייטיות במטרה להציג אותם כעריקים ולא כשבויים.[1] ב-16 באוגוסט דן בית משפט צבאי סובייטי את פונדלין להורג שלא בפניו. אשתו נינה ואביו גריגורי נעצרו גם כן. הגרמנים ניסו לשכנע אותו באמצעות אנדריי ולאסוב לפקד על צבא השחרור הרוסי, אולם פונדלין סרב.[3][1]
ב-29 באפריל 1945 שוחרר פונדלין מהשבי בידי כוחות של צבא ארצות הברית, וב-3 במאי של אותה שנה הוחזר לרוסיה. ב-30 בדצמבר הוא נעצר ברוסיה, נכלא בכלא לפורטובו, ונשפט על כך ש"לא הראה את הנחישות הנדרשת כדי לנצח", וכן הואשם במסירת מידע לגרמנים. במשך ארבע שנים לא היה שינוי במצבו. ככל הנראה הוא פשוט נשכח, וייתכן שהיה שורד עד לאחר מותו של סטלין וחוזר לצבא. אולם בתחילת 1950 הוא החליט להזכיר לסטלין את קיומו, ושלח לו מכתב ובו בקשה לשקול את עניינו מחדש.[4] על פי עדויות מסוימות, כשסטלין קיבל את המכתב הוא הכריז בתדהמה "מה פונדלין עוד חי?", והורה להוציא אותו להורג.[5] הוא נורה ב-25 באוגוסט של אותה שנה, בגיל 57. ב-1956 טוהר שמו והוא זוכה מכל אשמה.
קישורים חיצוניים
- פאבל פונדלין באתר הגנרלים של מלחמת העולם השנייה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 שאלות ותשובות על פונדלין (ברוסית)
- ^ אתר הגנרלים של מלחמת העולם השנייה
- ^ 3.0 3.1 הוא היה בן נאמן של המולדת (ברוסית)
- ^ אנדרו רוברטס, סערת המלחמה: היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה, הוצאת דביר, עמ' 197.
- ^ מיכאל הרסגור, ואהוד פוקס, רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים, הוצאת דביר, עמ' 217.
