פיכרי אבאזה
 | |
| לידה | 1896 |
|---|---|
| פטירה | 14 בפברואר 1979 (בגיל 83 בערך) |
| תחום כתיבה | עיתונות |
מֻחַמַּד פִכְּרִי חֻסֵין אַבַּאזַה (בערבית: محمد فكري حسين أباظة, בתעתיק מדויק: מחמד פכרי חסין אבאט'ה; 1896–14 בפברואר 1979) היה עיתונאי ופובליציסט מצרי, נשיא אגודת העיתונאים המצריים ולימים חבר פרלמנט. כונה בתארים "זקן העיתונאים" ו"פרש המילה". במאמריו פרש את משנתו נגד השחיתות והכיבוש הבריטי במצרים.
ראשית חייו
אבאזה נולד בשנת 1896 בכפר אבו שחאתה שבמחוז א-שרקיה למשפחת אבאזה. אביו היה חוסיין אבאזה, בוגר אוניברסיטת אל-אזהר, שבה גם היה אמור פכרי ללמוד, אך אביו העדיף לשלוח אותו עם שני אחיו, פואד ועותמאן, לקבל חינוך בבתי ספר בקהיר.
אבאזה סיים לימודי משפטים ב-1917 ועבד כעורך דין. במהלך לימודיו נמנה עם הסטודנטים למשפטים שגורשו בפברואר 1915 בגלל סירובם לקבל את פני הסולטאן חוסיין כאמל במחאה על ההכרזה על הפרוטקטורט הבריטי ועל מה שהם ראו כהשלמה של הח׳דיוות עם הכיבוש הבריטי.
קריירה
תפקידו במפלגה הלאומית
אבאזה היה פעיל בתנועה הלאומית המצרית, ואחד הנואמים בשבח מהפכת 1919 במצרים בראשות סעד זע'לול. הוא חיבר והלחין של ההמנון של המהפכה המצרית באותה העת.
חברותו בבית הנבחרים המצרי
אבאזה נבחר לחבר בבית הנבחרים המצרי ב-1923 מטעם מחוז הבחירה מניא אל-קמח. הוא נבחר בשנית לפרלמנט למספר כהונות נוספות. בפרלמנט נאבק לבטל את סעיף הדת מהניירות הרשמיים.
עבודתו בעיתונות
אבאזה החל את עבודתו העיתונאית בעיתון "אל-מואייד" (المؤيد), ולאחר מכן בעיתון "אל-אהראם" ב-1919. מאמרו הראשון בעיתון "אל-אהראם" מיום 9 בנובמבר 1919 נקרא "ספר נתעב", ובו הוא תקף את מה שהוא תיאר כ"טור הבגידה שהכין את התנאים לשלטון האוטונומי במצרים". בנוסף תקף את הכיבוש הבריטי ואת הנציב העליון.
בהמשך עבד כעורך בכתב העת "אל-מוסוור" (المصور) בשנת 1924, וב-1926 מונה לעורך הראשי שלו, תפקיד שאותו מילא עד 1961. ב-55 שנותיו כעורך הראשי בעיתון הגיע מספר מאמריו בכתב העת הגיע ל-5,500. אבאזה נבחר לנשיא איגוד העיתונאים המצריים בשנת 1944 וכיהן בתפקיד במשך ארבע כהונות רצופות.
אבאזה היה העורך הראשי של הירחון המצרי "אל-הילאל" במשך מספר שנים. ב-18 באוגוסט 1961 החליטה ממשלת מצרים להעביר אותו מתפקידו, כתוצאה ממאמר פוליטי שפרסם, בעקבות קריאתו להקים קונפדרציה אזורית הכוללת את ישראל.[1] אבאזה אז ניסח מאמר שפורסם באל-אהראם, ובו התנצל על מה שהציע,[2] דבר שהוביל לחנינתו על ידי נאצר.
באפריל 1948 ניסתה ממשלת מצרים לחוקק חוק חדש שיתקן חלק מהסעיפים של חוק העונשין. אבאזה אז התנגד לחוק, משום שסבר שמטרתו היא לפגוע בחירויות ובזכויות של אזרחים למתוח ביקורת על הרשות המבצעת. בשנת 1939, כאשר היה טה חוסיין, דקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת קהיר דאז, נתון למסע תקשורתי וביקורתי מיד לאחר פרסום ספרו "על הספרות הקדם-אסלאמית", הגן עליו אבאזה וקרא להגן על בנות האוניברסיטה מפני תומכי הקצנה ובידוד.
תפקידיו בספורט
אבאזה היה שחקן במועדון הספורט אל-אהלי במשך זמן מה, ולאחר מכן נבחר לנשיא הכבוד של המועדון.
כמלחין
אבאזה היה מוזיקאי חובב והלחין 100 קטעי מוזיקה לחליל ולמנדולינה.
דעותיו
באשר לדעותיו בנושא זכויות נשים ומעמד האישה, אמר אבאזה כי נשים עסקו בכל פעילות חברתית במוסדות הרווחה ובסיוע לעניים ולנחשלים, הוכיחו שהן הראויות ביותר לעבוד בפעילויות אלה והגיעו להצלחה מלאה בכל המקצועות והעיסוקים שנחשבים מתאימים רק לטבעם של גברים. עוד טען כי דבר זה פלש לכל תחום ותפס את מקומו הראוי בכל ההיבטים של החיים במצרים. הוא סבר כי מתן זכויות לנשים הוא הכרה במציאות והכרה במצב הקיים בפועל. הוא טען כי המתנגדים להענקת זכויות לנשים ושוויון עם גברים לא יוכלו להתנגד למגמה הכללית הגוברת של שחרור נשים. אבאזה התנגד לרעיון שנשים יזניחו את חובותיהן הזוגיות אם הן עוסקות בפוליטיקה, בחיים ובציבור. הוא הביא כדוגמה נשים רבות שעבדו בעבודה ציבורית, בהן רופאות, מרצות באוניברסיטאות, מורות ופקידות ממשלה, ועבודתן לא מנעה מהן נישואים וחיי נישואים מאושרים.
תפקידי כבוד
אבאזה היה חבר במועצה העליונה של הספרייה הלאומית המצרית, וקיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאקדמיה לאמנויות.
מותו
אבאזה מת בקהיר ב-14 בפברואר 1979.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ המעיין המתגבר, "העולם הזה", גיליון 1250 מ-23 באוגוסט 1961, עמוד 9
- ^ ע"מ, פכרי אבאזה "חזר בתשובה", הארץ, 26 בספטמבר 1961
