העולם הזה (שבועון)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Internet-news-reader.svg העולם הזה
HaOlam HaZeh Logo.svg
"בלי מורא, בלי משוא פנים"
תדירות שבועון
סוגה שבועון חדשות ורכילות
מייסד אורי קיסרי
עורך אורי אבנרי 1950-1990
תאריך ייסוד 1937
תאריך סגירה 1993
שפה עברית
מערכת תל אביב
תפוצה 25,000 עותקים בשבוע בשנות ה-60
מדינה ישראל
חיילים קוראים את השבועון "העולם הזה", במועדון החייל בתל אביב, 1948

"העולם הזה" היה שבועון חדשות ורכילות ישראלי בעל סממני שמאל-רדיקלי, שיצא לאור בשנים 19371993.

ראשיתו

השבועון נוסד בשנת 1937 על ידי העיתונאי אורי קיסרי, ונקרא בראשיתו "תשע בערב". בשנת 1946 שונה שם השבועון ל"העולם הזה". תחת עריכתו של אורי קיסרי התרכז השבועון בצד הקל והמבדר של החיים, וסיסמתו הייתה: "הבמות והחיים, דופק הזמן, הומור וסאטירה, השעשועים והלחם". הוא עסק בעיקר בענייני תרבות, אמנות, אופנה, כלל שפע של צילומים, והוטבע בו חותמו האישי של עורכו אורי קיסרי, חניך תרבות צרפת. בהתקרב מלחמת העצמאות, כאשר העניינים המדיניים והצבאיים עמדו במרכז התעניינותו של הציבור וזכו לכיסוי נרחב בשבועון "דבר השבוע", מבית ההוצאה של העיתון "דבר", הלכה ופחתה תפוצתו של "העולם הזה".

"העולם הזה" בעריכת אורי אבנרי

בשנת 1950 רכשו אורי אבנרי ושלום כהן את "העולם הזה", וכעורכים משותפים הביאו אותו לתפוצה רחבה. ברכישה השתתף גם נחום איתן, אשר מכר את חלקו בשבועון בסוף שנות החמישים. "העולם הזה" בעריכת אבנרי וכהן הפך לשם דבר, לטוב ולרע, בעיתונות הישראלית, וסיסמתו הייתה "בלי מורא, בלי משוא פנים".[1]

פסקת הפתיחה של המאמר "מוח יש - שכל אין", שפורסם ב-2 באוגוסט 1961, משקפת את גישתו האנטי-ממסדית של "העולם הזה"

מאפייניו העיקריים של העיתון בתקופה זו:


    • חלק ניכר של השבועון הוקדש לפרסום סנסציות וסיפורי רכילות זולה – כשהם מוכתרים בכותרות שמנות, כמיטב הצהובונים שהופיעו בעולם המערבי – דבר יוצא דופן בישראל הפוריטנית של אותם ימים, אך לא ראשוני שכן לעיתון קדם "עיתון מיוחד", העיתון העברי הראשון שעסק בנושאים "צהובים" בעריכתו של אלכסנדר זאובר. עיתון זה נסגר ב-1953, ואת מקומו תפס "העולם הזה".
    • בשנת 1959 החל "העולם הזה" לצאת בפורמט של שני שערים – שער קדמי, שכלל בעיקרו סנסציות פוליטיות, ושער אחורי, שהוקדש לסיפורי רכילות.


מאפיינים אלה של השבועון הביאה ליחס אמביוולנטי כלפיו מצד הציבור הישראלי. למרבית הציבור היה השבועון בבחינת מוקצה מחמת מיאוס, ורבים אחרים ראו בו מקור למידע חשוב שהעיתונות הממוסדת העדיפה להסתירו. בממסד ובעיתונות נהגו שלא לקרוא לשבועון בשמו, אלא לכנותו בשם "השבועון המסוים". העיתון נקנס בסכום של 160 לירות, בשנת 1957, לאחר שפרסם את שמה של קטינה שהעידה במשפט ב"עבירה נגד המוסר".[2]

בשיאו, באמצע שנות ה-60, הגיע השבועון לתפוצה שעלתה על 25,000 עותקים, מה שהעמיד אותו כשבועון השני בתפוצתו – אחרי "דבר השבוע"; ומאחר שחלק ניכר מתפוצתו של האחרון נכפתה על העובדים על ידי הממסד ההסתדרותי של מפא"י, הרי שתפוצתו האפקטיבית של "העולם הזה" נחשבת כגדולה אף יותר. השבועון היה פופולרי בעיקר בקרב האליטות החברתיות בישראל, כולל תושבי הערים הגדולות, פוליטיקאים ופקידי ממשל (שבדקו אם הושמצו בו, ולעיתים אף הדליפו לו אינפורמציה על מנת לנגח בה את יריביהם), ואפילו בקרב צעירים תושבי קיבוצים.

עיתונאי "העולם הזה" אהרן בכר אמר ב-1968: "אין אולי עיתון בארץ שחיוב ושלילה מתרוצצים בו בצורה כל-כך קיצונית. "העולם הזה" מילא תפקיד ציבורי ראשון במעלה בשבירת קשר השתיקה סביב נושאים שהשלטון החליט כי השתיקה יפה להם, אך אותה שעה עצמה מילא תפקיד לא קטן בגיבוש הווי חברתי מסוים ובהפיכת רחוב דיזנגוף לסמל של ישראל... הוא המציא סגנון עיתונאי חדש, מקורי ותוסס, אך הפך ברבות הימים לשבועון הכתוב בחלקו בשפת נערות מספרה".[3]

ימיו האחרונים וסגירתו

בסוף שנות ה-80, כשתפוצת העיתון ירדה לכמה אלפים בודדים בשבוע, עמד "העולם הזה" בפני פשיטת רגל והוצע למכירה. לדבריו של אבנרי, "העולם הזה" נפל קורבן להצלחתו שלו ולכך שרבים מן המאפיינים שייחדו אותו בתחילתו אומצו בידי העיתונות הישראלית בכללה, וכן נפגע – כמו יתר העיתונות הכתובה – מן התחרות הגוברת עם הטלוויזיה. בסופו של דבר נקנה "העולם הזה" בשנת 1990 בסכום של כמיליון דולר על ידי איש העסקים אריה גנגר, מקורבו של אריאל שרון, שהציב את רפי גינת כעורך השבועון.

מבחינה פוליטית הכניס גנגר שינוי חד בעמדתו של העיתון, דבר שהתבטא במיוחד במאמרים שכתב בו באופן קבוע בעל הטור מאיר ליפשיץ המזוהה עם הימין הקיצוני. על אורי אבנרי נמתחה ביקורת מצד הקרובים אליו פוליטית על כך שמכר את העיתון לאיש ימין, ונתן זך אף השווה את אבנרי ל"מו"ל סוציאל-דמוקרטי בגרמניה של ווימאר אשר מכר את עיתונו לנאצים".

אלא שקניית העיתון התגלתה תוך זמן קצר כהשקעה בלתי כדאית מבחינתו של גנגר, שלבסוף הודיע כי החליט למשוך את ידיו מעסקי העיתונות, שלטעמו הפריעו לו בעסקיו האחרים, והעביר את השליטה בעיתון לגינת. בימיו האחרונים נמכר העיתון ל"מוניטין", נערך בידי רינו צרור, אשר שינה את שמו ל"שישי", צורף כמוסף שבועי לעיתון "גלובס", וב-1993 נסגר סופית. לפי השמועות הנפוצות בחוגי השמאל, אורי אבנרי השתמש בכספים שקיבל ממכירת "העולם הזה" כדי לממן את הקמת תנועת גוש שלום. אבנרי עצמו סירב לענות לשאלות שהפנו אליו עיתונאים שונים בנושא זה. ארכיון "העולם הזה", ובו מאות אלפי תצלומים ותשלילים, שמור בארכיון עיתון "ידיעות אחרונות".


יחסי "העולם הזה" עם הממסד ועם הקהילה העיתונאית

"העולם הזה" היה, כאמור, עיתון אנטי-ממסדי מובהק, שהעלה את חמתו של השלטון עד כדי "מלחמה" גלויה וסמויה ביניהם. גם הממסד העיתונאי ראה בו חריג, ולרבים ממנו שימש "העולם הזה" כנקודת ייחוס וכאמת המידה המגדירה מהי "עיתונות רעה", הן מבחינה עיתונאית-מקצועית והן מבחינה ציונית-ערכית. למרות זאת, התקיים מתחת לפני השטח שיתוף פעולה מסוים בין השבועון לבין גורמים בממסד ובקהילה העיתונאית. שיתוף הפעולה נבע, בין היתר, מהרקע המשותף של עיתונאי "העולם הזה" ושל עיתונאים אחרים ואנשי ממסד. מקורותיו של העיתון הגיעו במקרים רבים מגורמים פוליטיים שלטוניים ואופוזיציונרים, שנעזרו בו כ"מגבר" לפרסום ידיעות המקדמות את סדר היום האישי שלהם, או כדי לפגוע ביריביהם. גם רבים מעיתונאי הזרם המרכזי נהגו להדליף לשבועון ידיעות שנפסלו לפרסום בעיתוניהם, אך בחושיהם העיתונאיים ביקשו לפרסמם לטובת זכות הציבור לדעת. כך, לדוגמה, כש"ידיעות אחרונות" נזהר שלא לבקר את יוסף אלמוגי, הדליפו עיתונאי העיתון מידע שלילי עליו ל"העולם הזה". כך גם כשב-1955 יצא "העולם הזה" בהתקפה על עזריאל קרליבך, מייסדו ועורכו של "מעריב", הועבר מידע זה לעיתון על ידי עיתונאים ומקורבים למשפחת מוזס. "העולם הזה" לא שותף בפגישות שהיו לעורכי העיתונים עם גורמי ביטחון, כשהללו ביקשו למנוע פרסום ידיעות רגישות. למרות זאת, אותן ידיעות הודלפו ל"העולם הזה", והוא נהג לפרסמן על פי שיקול דעתו. הדבר חייב הן את גורמי הביטחון והצנזורה הצבאית, והן את העיתונות הממסדית, לבחון מחדש את אמות המידה למה שהוגדר כ"פרסום רגיש", ובמקרים רבים רוככו כתוצאה מכך הקריטריונים לפרסומים שכאלה.

השפעות מהשבועון "טיים"

את המתכונת שקבע אורי אבנרי לשבועון הוא שאב מהשבועון האמריקאי "טיים", שעמו היו לו קשרי שיתוף פעולה: פתיחתו באיגרת אישית של העורך ("קורא יקר"), חלוקתו למדורים, ואפילו טביעת מונח עברי, "המרחב", למדור העוסק בענייני האזור – המקבילה למונח "The Hemisphere", שבו נקרא מדור דומה בשבועון "טיים" העוסק בעניינים אזוריים של ארצות הברית ושכנותיה.

"העולם הזה" גם נהג לתרגם מילים שהיו מקובלות בעיתונות העולמית אך לא היו קיימות עדיין בעברית. מתחדישיו ידועות המילים: אלתור, מחזמר, יומון, חללית, ח"כ (חבר כנסת), דוחות (כצורת הריבוי של ראשי התיבות דו"ח) ואחרות, שרבות מהן אומצו על ידי הציבור הרחב, ואף בתחנת "קול ישראל" השמרנית. בדומה לשבועון "טיים", ניסה אבנרי ליצור לעיתונו סגנון לשוני אחיד, שאחד המרכיבים הייחודיים בו היה הניסיון להימנע מהשימוש בוי"ו החיבור.

רעיון נוסף השאוב מ"טיים" הוא בחירת איש השנה. מדי תחילת שנה עברית היה אבנרי בוחר כאיש השנה את מי שלדעתו השפיע ביותר על השנה החולפת, לחיוב או לשלילה. הגיליון שבו הופיע איש השנה הוקדש רובו ככולו לאישיות שנבחרה. הוא נפתח במאמר מקיף של אבנרי על האיש שנבחר, הביוגרפיה שלו, עמדותיו ודעותיו. בהמשך הובא ניתוח אירועי השנה שחלפה ושורת כתבות על אנשי השנה בתחומי החיים השונים בארץ ובעולם. בין היתר הופיעו כאנשי השנה בעיתון: משה דיין, ישראל קסטנר, גמאל עבד אל נאצר ואריה דרעי. אריאל שרון נבחר שלוש פעמים להיות איש השנה.

כותבים ב"העולם הזה"

בתחילת שנות השבעים פעלה בשבועון "חבורת זוארץ", שכללה את ב. מיכאל, חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון, ואלי תבור וכתבה את המדור הסאטירי "zoo הארץ".

שיטת חניכת הכתבים שהייתה מקובלת ב"העולם הזה", ואחר כך אומצה במובנים מסוימים על ידי "העיר" ו"חדשות": שכירת כתבים צעירים מאד בשכר נמוך מאוד, כשהשלמת התשלום היא חניכה בכתיבה עיתונאית ותחקיר עיתונאי על ידי אורי אבנרי, שהיה עורך קפדני מאוד. אבנרי הקפיד מאד על עמידה בתקציב העיתון, מה שסייע לו לשרוד, אך גרם לכך שהעולם הזה היה סוג של תחנת מעבר או אולפנא לעיתונאים מתחילים. עיתונאים שבית גידולם היה "העולם הזה" והפכו לימים להיות מהבולטים בכותבים בעיתונות בישראל הם: אורי דן, סילבי קשת, אהרון בכר, נתן זהבי, אורי אלוני, מנחם שיזף, ענת סרגוסטי ונעים גלעדי (ערך את השבועון במהדורה הערבית שלו).

"רחל המרחלת", טור הרכילות של "העולם הזה", נכתב בדרך כלל על ידי העיתונאים השונים בעיתון, על-פי מידע שהביאה שולה תבור. בזמנו נחשב טור זה לאחד ממאפייני העיתונות הצהובה ב"העולם הזה", אך ברבות השנים הפך מודל לטורי הרכילות בעיתונות הישראלית.

בשנותיו הראשונות של העולם הזה עוטר כל שבוע המאמר השבועי העיקרי של אורי אבנרי באיור סימבולי שצוייר בידי צייר צעיר בשם שמואל בק. לימים היה בק לאמן בינלאומי נודע. כמו כן, את המדור של חבורת "זוארץ", "זו ארץ זו", איירו ועיצבו דיק קודור, שכיום עושה אנימציות לתוכניות טלוויזיה וסרטים מצליחים בארצות הברית, ודודו גבע, שכתב ואייר בשנים מאוחרות יותר מדורים לעיתונים ועשרות ספרים. גבע נחשב לאחד מיוצרי הקומיקס והאיור החשובים בישראל.

לקריאה נוספת

  • שלום כהן, העולם הזה, הוצאת טפחות, 1972.
  • ניצה אראל, העולם הזה כצומת תרבותי-פוליטי בזירה הציבורית של ישראל (1950–1965), עבודה לתואר דוקטור באוניברסיטת תל אביב, 2002.
  • דן מרגלית, ראיתי אותם, זמורה ביתן, 1997.
  • ניצה אראל, 'בלי מורא בלי משוא פנים' - אורי אבנרי והעולם הזה, הוצאת מאגנס, 2006.
  • עוזי אלידע, על האוטוביוגרפיה החדשה של אורי אבנרי, קשר 47, חורף 2015, עמ׳ 156-159

קישורים חיצוניים


הערות שוליים

  1. ^ רפי מן, לא יעלה על הדעת – ציטוטים, ביטויים, כינויים ומטבעות לשון, הד ארצי הוצאה לאור, 1998, הערך "בלי מורא, בלי משוא פנים", עמ' 57-56
  2. ^ "העולם הזה" נקנס על פרסום שם ילדה, דבר, 10 ביולי 1957
  3. ^ אהרון בכר, הנדון: אורי אבנרי, הוצאת יפעת 1968, עמ' 13–14
  4. ^ העולם הזה, גיליון 1816, יוני 1972. מובא גם בספר "רבין-ביוגרפיה", יוסי גולדשטין, הוצאת שוקן, ירושלים ות"א, 2006 עמ' 60.