פיקה (תחמושת)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מימין: תרמיל עם פיקה נקורה לצד תרמיל עם שפה נקורה משמאל.

פיקה הוא חלק מתכתי חלול הקבוע בתחתית התרמיל של כדור בתוך הפיקה מצוי חומר נפץ רגיש הידוע גם בשם "תחל" (כגון כספית רועמת), לחיצה על ההדק של כלי היריה משחררת את פטיש הדרוך אשר מכה בנוקר שרוקע שקע בפיקה ומפוצץ כמות קטנה של חומר נפץ רגיש שבתוכה. פיצוץ החומר שבפיקה מצית את חומר הנפץ ההודף שבתרמיל. בעירת חומר הנפץ שבתרמיל יוצרת תגובת שרשרת כימית שגורמת לשחרור גזים בחלל התרמיל. לחץ הגזים עולה עד אשר הם הודפים את הקליע מקצה התרמיל ולתוך הקנה ומשם דרך הקנה עד שהקליע יוצא מקצה הקנה ובעקבותיו הגזים ושיירי בעירת חומר הנפץ ההודף.

בכלי נשק מוקדמים שהשתמשו באבק שרפה כמו רובים נטעני-לוע התחל היה למעשה תרכובת כימית זהה לחומר ההודף שנשפך לתוך כוסית הבזק חיצונית, שם ניתן היה להציתו על ידי מנגנון הצתה פשוט כמו בריח פתיל או מצת חלמיש.

בניגוד לכך, הפיקה בתחמושת אחידה משולבת בתרמיל בתא נפרד מחומר הנפץ העיקרי שאותו התחל נועד להצית. קיימים שני סוגים עיקריים: כאלה המשתמשים בכימיקלים רגישים להלם, וכאלה המסתמכים על כימיקלים המוצתים על ידי פולס חשמלי. בכלי נשק קלים יותר, פיקה היא בדרך כלל מהסוג הראשון ומשולב בבסיס התרמיל.

כלי נשק בעלי קליבר גדול כגון ארטילריה משתמשים בדרך כלל בתחמושת המותחלת בהצתה חשמלית. בארטילריה, הפגז מופעל על ידי תחל באמצעות פולס חשמלי והם לעיתים קרובות רכיב נפרד, הממוקם בתוך הקנה מאחורי מטען חומר הנפץ העיקרי – אך ישנן דוגמאות אחרות של כלי נשק, כולל למשל כלי נשק אוטומטיים, המיועדים לירות תרמילים בהם מותקנת פיקה המופעלת חשמלית.

מערכות תחל חיצוניות

מוסקטרים טוענים רובי מוסקט עם מנגנון פתיל.

כלי נשק חמים מחייבים מנגנון או מערכת תחל שתפקידה ליצור את אנרגיה להצתת חומר הנפץ ההודף וזאת באופן שיאפשר ליורה ליזום את הירי על פי הצורך ולאפשר ליורה לכוון את כלי הנשק אל המטרה. מערכות אלו הופיעו בצורתם הפרימיטיבית ביותר עם הופעת תותחי יד בשדות הקרב של ימי הביניים המאוחרים ובתחילת תקופת הרנסאנס, התחל היה לא יותר מפתיל שהוביל אל תוך החלק האחורי של הקנה והוצת על ידי גחל או אש. השיטה הפשוטה סבלה ממספר בעיות שהשפיעו על השימוש היעיל בנשק, החל מהבעיה לשמור על גחל או האש הגלויה דולקת, בעיקר במזג אוויר גשום, החל מהקושי לכוון את הנשק ולהצית את הפתיל העת ובעונה אחת והסכנות הגלומות בקרבה הפיזית בין אש בוערת לאבקת שריפה.

צילום מקרוב של רובה צייד עם מנגנון אבן צור.
אקדח עם מנגנון גלגל

ההתפתחות של הטכנולוגיה והתפשטות השימוש בכלי נשק חמים ובעיקר רובי המוסקט הביאו לפיתוח ושימוש במנגנוני תחל מורכבים יותר כמו מצת פתיל, מצית גלגל (wheellock) ומַצִּית חַלָּמִישׁ, שהמשותף לכולם היה הפקת ניצוץ אש על ידי מנגנון הצמוד לקנה כדי להצית אבק שריפה ראשוני שהוביל למטען העיקרי. רובים אלה דרשו לעיתים קרובות שלב ביניים של אבק הצתה, אבקת שריפה בגרגירים דקים, שהושמה מבעוד מועד באגן הצתה – מעין מגש דמוי כף בצדו של רובה נטען־לוע שמוקם ליד הקנה כדי לשמש כתחל ולהצית את אבקת השריפה שבקנה דרך חור הצתה.[1]

מנגנון תחל פנימי

מערכות התחל החיצוניות יותר, כמו מנגנון הפתיל סבלו ממגבלות משמעותיות. רובים בעלי מנגנונים חיצוניים הציתו את אבק השריפה או באמצעות פתיל בוער, מה שהפך אותם ללא נוחים לשימוש בתנאי מזג אוויר גשומים והסיכון שבצורך מסוכנים לשמור על הפתיל דולק הציב סיכוני בטיחות משמעותיים. מנגנון הצור, שהתפתח במאה ה-17, היה שיפור משמעותי, אך גם הוא לא היה חף מבעיות. במנגנון זה ניצוצות היו הגורם להצתת התחל, אך זה בעצמו היה רגיש ללחות והשימוש במנגנונים חיצוניים הגביל משמעותית את קצב הירי בנשק.

כיפת הקשה

אקדח עם מנגנון קאפלוק ניתן לראות את כיפת ההצתה בתוך הפטמה

מנגנון הקאפלוק או כיפת הקשה (caplock), שהוכנס לשימוש בשנות ה-20 המוקדמות של המאה ה-19, מהווה התקדמות משמעותית הן בתחום התחמושת והן בתחום מנגנוני הירי של כלי נשק חם. מערכת זו אפשרה ירי אמין יותר בכל תנאי מזג האוויר, שליטה על קצב הירי ושימוש בטוח יותר בתחל. פריצת הדרך שהובילה לפיתוח מנגנון הקאפלוק הייתה גילוי תרכובות נפיצות מסוג כספית רועמת בשנת 1800. חומרים אלה מאפשרים הצתה בעת מכה ופוטרים מהצורך להשתמש במקור אש, מה שפתח אפשרויות חדשות להצתה של אבק שריפה בכלי נשק.

מנגנון הקאפלוק פועל ברצף פעולות מוגדר. תחילה, הנוקר נדרך לאחור. לאחר מכן, מניחים כיפת הקשה המכילה חומר נפץ שהוא תערובת של כספית רועמת, אשלגן כלורט ואבקת זכוכית בלחיצה על ההדק, הנוקר משתחרר ופוגע בפיקה כנגד הפיטמה המשמשת כסדן למכה שגורמת לחומר הנפץ בפיקה להתפוצץ. הלהבה הנוצרת מהפיצוץ עוברת דרך הפיטמה החלולה אל קדח הקנה, מציתה את מטען אבק השריפה העיקרי וגורמת לירי הקליע.

מנגנון הקאפלוק כלל מספר חלקים: כדור מתכת חלול או "כיפה" עשויה מנחושת או מפליז שיועדה לשימוש חד פעמי שהכילה חומר נפץ רגיש למכה, אשר החל את תהליך הירי. אל הכיפה הייתה מחוברת פיטמה חלולה שצורתה בדרך כלל קונוס לרוב בעלת הברגה, שהונחה בקצה האחורי של הקנה או התוף, לפיטמה היה נקב קטן שחיבר בין חומר הנפץ שבכיפה אל מטען אבק השריפה העיקרי. הפשטות של מנגנון הקאפלוק, עם פחות חלקים נעים בהשוואה לרובה צור, תרמה לאמינותו הגבוהה יותר ולקלות הייצור.

מנגנון הקאפלוק הציע מספר יתרונות משמעותיים על פני מערכות הצתה קודמות. הוא היה אמין יותר, במיוחד בתנאי מזג אוויר גשומים, וזמן ההצתה שלו היה מהיר יותר, גם המנגנון היה פשוט יותר עם פחות חלקים מאשר מערכות הצתה חיצוניות, הוא היה קל ומהיר יותר לטעינה מכיוון שהוא ביטל את הצורך של היורה לשפוך את התחל בנפרד לכוסית-ההבזק החיצונית. יתרון נוסף היה שהוא אפשר פיתוח נשק בעל מנגנון טעינה חוזרת אמינים כמו אקדחים תופיים. למרות יתרונותיו, למנגנון הקאפלוק היו גם חסרונות. הוא עדיין דרש טעינה של אבק השריפה והקליע דרך לוע הקנה (muzzleloader), שיטה שהייתה איטית ועיקבה את היכולת לירות בקצב אש גבוהה, לעיתים, הפיקות לא הציתו ווגרמו לכשל ירי או גרמו לעיכוב בירי.

מנגנון קאפלוק של מיינרד

אקדח ספרינגפילד מודל 1855 עם סרט של כיפות הצתה "מיינרד"

מנגנון הקאפלוק של מיינרד הוא שכלול של שיטת לתחל של תחמושת במנגנון קאפלוק, שפותחה על ידי ד"ר אדוארד מיינרד באמצע המאה ה-19. השיפור נועד להחליף את השימוש המסורבל כיפות הצתה נפרדות (percussion caps) שהיו נפוצות ברובים ובאקדחים של אותה תקופה. העיקרון המרכזי של מנגנון מיינרד הוא שימוש בסרט פיקות (primer tape). זהו סרט נייר או בד דק, שעליו מודבקות מנות קטנות של חומר נפץ ראשוני (בדרך כלל כספית רועמת) במרווחים קבועים. הסרט היה מגולגל בתוך מתקן קטן שהיה מחובר לכלי הנשק, בדרך כלל ליד הפטיש.

סרט הפיקות היה מוכנס לתוך המתקן הייעודי. כאשר הפטיש של כלי הנשק נדרך לאחור, מנגנון מיוחד, בדרך כלל מעין לשונית או גלגל שיניים קטן היה מקדם את סרט הפיקות כך שמנת חומר נפץ ראשוני חדשה הייתה ממוקמת ישירות מתחת לפטיש. הירי כאשר הלחיצה על ההדק שחררה את הפטיש, הוא היה פוגע ישירות במנת החומר הנפץ הראשוני שעל סרט הפיקות. הפגיעה הזו הייתה גורמת לחומר הנפץ הראשוני להתפוצץ, וניצוץ האש שנוצר היה עובר דרך הפטמה אל תוך קדח הקנה, שם הוא היה מצית את אבק השריפה.[2]

המנגנון היה מהיר יותר לירות מספר יריות ברצף מאשר עם כיפות הצתה נפרדות, מכיוון שלא היה צורך להניח פיקה חדשה על הפטמה לאחר כל ירייה. והיה אמין יותר כיפות הצתה בודדות, שעלולות היו ליפול או להינזק. המנגנון של מיינרד היה חידוש משמעותי בתחום כלי הנשק, והוא שימש במגוון רובים ואקדחים במאה ה-19, במיוחד במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית.[3]

קפצונים

כיפות הצתה לאקדח צעצוע

גם לאחר שמנגנון קאפלוק יצא משימוש צבאי או אזרחי עדיין יש שימוש לטכנולוגיה, אחד מהם הוא כתחמושת לאקדח קַפְּצוֹנִים המכונה גם "אקדח פיקות" שהוא אקדח צעצוע שמייצר קול ועשן אשר מדמים יריית אקדח כאשר ההדק נלחץ. אקדחי הקפצונים קיבלו את שמם על שם הקפצונים – סלילי נייר שעליהם מודבקים חומרים נפיצים אשר מספקים את הרעש ואת העשן. הפיקות הן דיסקיות קטנות עם חומרים נפיצים, רובן מסודרות בטבעות פלסטיק של שש, שבע, או שמונה ולפעמים גם תשע פיקות. אקדחי הפיקות לרוב מעוצבים בצורת אקדח תופי, שבו תוף התחמושת משמש לטעינת הפיקות עצמן. למשל ב"קפצונים" של אקדחי-צעצוע שנועדו לדמות קולות ירי, נפצים אלו, מיוצרים תוך שימוש בתערובת ארמסטרונג שמורכבת מזרחן אדום, אשלגן כלורט ואנטימון תלת גופרתי. פעמים רבים משתמשים בגופרית כדי להחליף את חלקו או כולו של הזרחן האדום, וכך להפחית מעט את הנפיצות המסוכנת של התערובת, ולהפחית עלויות. לעיתים משתמשים בתרכובת גם בסידן פחמתי במינון נמוך.

מנגנון תחל פינפייר

אקדח תופי לפושו עם כדור פינפייר בתוף.

מנגנון הפינפייר מהווה שלב מעבר משמעותי ממערכות טעינה קדמית דרך לוע הקנה אל תחמושת המורכבת מתרמיל-פיקה וקליע ביחידה אחת. טבעה העצמאי של התחמושת, אשר איחדה את הקליע, חומר הנפץ ואמצעי ההצתה ליחידה אחת, היה רעיון מהפכני בזמנו.[4]

בשנת 1832 המציא חרש הנשק הצרפתי קזימיר לפושו את מערכת הפיפייר ורם פטנט על המצאה בשנת 1835. עקרון הפעולה הבסיסי של מנגנון הפינפייר מתבסס על תרמיל מתכת בעלת פין קטן הבולט מהצד, מעל בסיס התרמיל. בעת הירי, פטיש כלי הנשק מכה בפין זה, ודוחף אותו פנימה. הפין, בתורו, מעך חומר נפץ רגיש למכה שהיה ממוקם בתוך התרמיל. פיצוץ ראשוני זה הצית את מטען אבק השריפה העיקרי, אשר יצר לחץ גבוה שדחף את הקליע או את תרמילי הכדוריות (במקרה של רובה ציד) דרך קדח הקנה. תחמושת פינפייר התבססה על תרמיל שהכיל את אבקת השריפה שתחילה יוצר מקרטון עם בסיס פליז. ובשנת 1846 החלו להשתמש בתרמיל עשוי נחושת או פליז, אשר שהבטיחה אטימה ועמידות טובים יותר. הקליע היה בדרך כלל חרוטי ועשוי עופרת. חומר הנפץ הרגיש למכה, אשר תפקידו היה ליזום את פיצוץ אבק השריפה, היה ממוקם בתוך התרמיל, באופן שיאפשר לו להימחץ על ידי הקצה הפנימי של הפין בעת פגיעת פטיש כלי הנשק בפין החיצוני. והורכב מכספית רועמת, סולפיד, זכוכית טחונה, ואשלגן כלורט. הפין, אשר היה המאפיין הייחודי של מחסנית הפינפייר, בלט מהצדבדרך כלל היה עשוי מפליז, תרמילים קטנים בקוטרם כללו גוש עופרת רכה בבסיס כדי לאבטח את הפין ולספק הגנה נוספת מפני כשל בבסיס.[5] מנגנון הפינפייר הציע פשטות ואמינות נוספת. מחסניות פינפייר ביטלו את הצורך בטיפול והתקנה של כיפות ההצתה קטנים ונפרדים על פטמה לפני כל ירייה של מנגנון הקפסלוק, ובכך פישטו את תהליך הטעינה. כובעי הצתה עצמם היו עלולים לגרום לירי בשוגג אם טופלו בצורה לא נכונה או נשברו. מנגנון הפינפייר הציע מספר יתרונות משמעותיים על מנגנוני ההצתה שקדמו לו, תהליך הטעינה היה קל ומהיר בהרבה בהשוואה לכלי נשק נטענים מלוע הקנה שהשתמשו באבק שריפה בתפזורת, בקליע נפרד ובכיפת הצתה, הכדור של הפינפייר ייעל את התהליך באופן ניכר, אמינות ההצתה הייתה משופרת, במיוחד בסביבות לחות ורטובות, בהשוואה השימוש בכדור אחד של הבטיח נוחות ובטיחות בטיפול בתחמושת, מכיוון שבטל את הצורך בטיפול באבק שריפה במהלך הטעינה, ובכך הפחית את הסיכון לתאונות יתרון מעשי נוסף היה שהפין הבולט בתרמיל ישימש כאינדיקטור ויזואלי, המאפשר למשתמש לקבוע במהירות האם כלי הנשק טעון.

הפין שאפיין את המנגנון היה גם החיסרון המשמעותי ביותר הוא זה הפך את התחמושת לפגיעה לירי בשוגג אם טופלה בצורה לא זהירה, במיוחד כאשר כדורים בודדים נישאו בכיסים או בנרתיקים, וגרם בכך לסיכון בטיחותי ניכר. נוכחות הפין חייבה גם את הכנסת המחסנית לקנה הנשק כאשר הפין מיושר עם חריץ ספציפי, מה שהפך את תהליך הטעינה לפחות אינטואיטיבי דווח כי כלי נשק פינפייר, במיוחד אקדחים, נתפסו לעיתים קרובות כבעלי עוצמה נמוכה יותר בהשוואה לאקדחים עם מנגנון כיפת הצתה של יצרנים אמריקאים מבוססים כמו קולט וסמית' אנד וסון תחמושת פינפייר מוקדמות, שהשתמשו בגלילי נייר כתרמיל, לא היו אטומות גז לחלוטין. כתוצאה מכך, חלק מגזי ההודף דלף החוצה בעת הירי, מה שהוביל לירידה במהירות הלוע ולצבירת שאריות אבק שריפה, אשר עלולות היו לשבש את פעולת כלי הנשק.

כדור תחמושת

רובה דרייזה

שרטוט של רובה דרייזה מנגנון הירי וחתך של הכדור

השכלולים בכימיה של חומרי הנפץ עם השכלולים המיכאניים בכלי נשק שהביאו לדגמים ראשונים של כלי נשק נטעני מכנס, כלומר מהחלק האחורי של הקנה – בבית הבליעה הביאו לכנסת תחמושת בה התרמיל והקליע היו גוף אחד ומשולב בתחל בדך כלל בצורה של פיקה. הרובה הראשון שהביא את כלל השכלולים לגוף אחד היה רובה דרייזה שנכנס לשימוש הצבא המלכותי הפרוסי בשנות ה-40 של המאה ה-19 מנגנון הירי שהיה מורכב מנוקר בצורת "מחט" שהכה דרך תרמיל נייר של כדור הרובה ופגע בפיקה שהוצמדה לבסיס המנעל. מדובר בדגם מהפכני של רובה הנטען דרך החלק האחורי של הקנה באמצעות בריח ששימש לפתיחה וסגירה של בית הבליעה. לפני כן, טעינת כלי ירייה הייתה תהליך מורכב ואיטי, שדרש מהיורה להפריד בין אבק השריפה, הקליע ואמצעי ההצתה. התחמושת העצמאית, לעומת זאת, איחדה את כל המרכיבים הללו ליחידה אחת קומפקטית, ובכך שינתה את פני הלחימה ואת התפתחות כלי הנשק.[6]

בעת לחיצה על ההדק, המחט הייתה נורה קדימה באמצעות קפיץ, חודרת דרך תרמיל הנייר ומטען אבק השריפה, ופוגעת בכובע הפיקה שהיה ממוקם בבסיס הקליע. כדור הנייר של רובה דרייז היה חדשני לא פחות. הוא היה יחידה אחת וכלל תרמיל נייר, קליע עופרת בצורת בלוט, מטען של אבק שריפה שחור וכובע פיקה. הקליע, בקוטר של 15.4 מ"מ, היה לרוב עטוף במנעל נייר (מעין תושבת נייר) שהופרד מהקליע בעת היציאה מהקנה. בין המנעל לתרמיל החיצוני היה ממוקם מטען אבק השריפה, במשקל של כ-4.8 גרם. קצהו העליון של תרמיל הנייר היה מגולגל וקשור. מיקומו של כובע הפיקה היה ייחודי ומהווה אחד המאפיינים הבולטים של הכדור, והוא היה ממוקם בבסיס הקליע, לפני מטען אבק השריפה. מיקום זה אפשר לבסיס הקליע לשמש כסדן עליו הופעל כובע הפיקה על ידי המחט. בעת הירי, המחט הארוכה חדרה דרך החלק האחורי של התרמיל, עברה דרך מטען אבק השריפה ופגעה ישירות בכובע הפיקה שהיה מחובר לבסיס של המנעל. תכנון זה נועד להבטיח בעירה יעילה יותר של אבק השריפה, מכיוון שחזית הבעירה התקדמה מהחלק הקדמי של המטען (ליד הקליע) אל החלק האחורי (ליד בסיס התרמיל). דפוס בעירה זה נועד למזער את האפקט שבו חלק מאבק השריפה הקרוב לקליע עלול שלא להשרף לפני שהקליע עה את הקנה. כמו כן, מיקום כובע הפיקה בתוך המחסנית הפחית את הסיכון להצתה מקרית במהלך הטיפול בה. כיפת ההצתה הרגישה למכה הייתה עשויה מכספית רועמת והייתה מוכנסת ישירות על המִנְעָל בצורה נוזלית ואז מתייבשת.[7]

רימפייר

סכימה של מנגנון פעולה תחמושת רימפייר

תחמושת רימפייר הוא סוג של תרמיל לתחמושת נשק קל כאשר הפיקה ממוקמת בתוך ה"כרכוב" – שפה היקפית חלולה הבולטת מבסיס המעטפת של התרמיל. בעת ירי, הנוקר של כלי היריה תפגע ובכרכוב תמחץ את שפת הכרכוב כנגד שולי בית הבליעה, הקשה זו תצית את תרכובת הפריימר בתוך הכרכוב, וכתוצאה מכך ידלק אבק השריפה בתוך התרמיל. תחמושת רימפייר הומצאה ב-1845 וידועה בשם.22 BB Cap (הידועה גם כ-6 מ"מ פלובר) שנמצאת בשימוש רצוף אל תוך המאה העשרים ואחת. תחמישי רימפייר משמשים גם היום בתחמושת בקליבר קטן (.22 קליבר (5.6 מ"מ) או פחות). כדורי רימפייר מסוג 022 לונג רייפל. שהוכנסו לשימוש בשנת 1887, הם התחמושת הנפוצה ביותר בעולם במונחים של יחידות שיוצרו ונמכרות. מבנה התרמיל כולל שפה מוחרבת חלולה בחלקו האחורי ולתוך חלל זה מוכנסת תרכובת רועמת שמוחדרת כשהיא רטובה ישירות לתוך חלל הכרכוב. לעיתים קרובות מוסיפים לתערובת חומר חיכוך, כגון זכוכית טחונה דק, כדי לשפר את אמינות ההצתה, לאחר מכן ממלאים את התרמיל בחומר הודף בדרך כלל אבק שריפה על בסיס ניטרוצלולוזה התחמיש אטום על ידי הקליע. כדורי רימפייר מוגבלים ללחצים נמוכים בתוך התרמיל מכיוון שהכרכוב חייב להיות דק מספיק כדי לאפשר לנוקר למעוך את השפה ולהצית את הפריימר. בעבר היו כדורי רימפייר ממולאים באבקת שריפה שחורה שיוצרת לחצים נמוכים יחסית והדבר אפשר ייצור של כדורים עד לקוטר של 0.58 אינץ'. כדורי רימפייר מודרניים מלאים באבקה ללא עשן, שיוצרת לחצים גבוהים בהרבה ולכן הכדורים מוגבלים לקליבר 0.22 (5.5 מ"מ) או פחות.

סנטרפייר

אנימציה המדגימה דרכי פעולה של כדור "רימפייר" מול כדור "סנטרפייר בעל כיפת הצתה מסוג בוקסר וכדור סנטרפייר בעל כיפת הצתה מסוג ברדן
חתך בתרמילים בתצורת סנטרפייר. משמאל כיפת הצתה ברדן ומימין כיפת הצתה בוקסר

סנטרפייר (באנגלית: centrefire) הוא סוג של תחמושת כאשר הפיקה ממוקמת במרכז בסיס התרמיל של הכדור. שלא כמו בתחמושת רימפייר כיפת ההצתה היא בדרך כלל רכיב נפרד המורכב לתוך חלל שקוע בכרכוב התרמיל וניתן להחלפה על מנת למחזר את התרמיל לשימוש חוזר. מחסניות סנטרפייר החליפו את תחמושת הרימפייר ותחמושת פינפייר למעט כמה קליברים קטנים. רוב האקדחים, הרובים ורובי הציד של ימינו משתמשים בתחמושת סנטרפייר.[8]

סנטרפייר בוקסר

בפיקת בוקסר קיים חור מרכזי יחיד בבסיס התרמיל דרכו עובר הניצוץ מחומר הנפץ אל אבק השריפה. כיפת ההצתה בפורמט בוקסר היא רכיב נפרד שנלחץ לתוך שקע הממוקם במרכז בסיס התרמיל. לאחר הירי, ניתן לפלוט את הפיקה הישנה מחלקו הקדמי של התרמיל דרך החור המרכזי באמצעות כלי ייעודי בעל פין מרכזי. תכונה זו הופכת תרמילים עם פיקת בוקסר לנוחים יחסית למחזור ולטעינה חוזרת, אפילו בתנאי שדה, מה שהגביר את הפופולריות שלהם, במיוחד בצבא האמריקאי. פיקת בוקסר כוללת ארבעה מרכיבים עיקריים: כוסית (cup), סדן (anvil) פנימי, תרכובת הצתה, וכוסית פליז חיצונית. תהליך ההצתה מתחיל כאשר הנוקר פוגע במרכז הכוסית החיצונית, ומוחץ אותה כנגד הכוסית הפנימית, מה שגורם לתרכובת ההצתה להתלקח. תרכובות הצתה של פיקות בוקסר מכילות בדרך כלל מרכיבי בעירה (כגון עופרת או DDNP), מחמצנים (כגון אשלגן חנקתי או בריום חנקתי), ומאיצים (כגון אבקות מתכת או סולפידים).

סנטרפייר בורדן

בפיקות ברדן קיימים שני חורים קטנים או יותר בבסיס התרמיל, והסדן הוא חלק בלתי נפרד מבסיס התרמיל עצמו. כיפת ההצתה בפורמט ברדן היא גם רכיב נפרד שנלחץ לתוך שקע במרכז בסיס התרמיל. לאחר הירי, הסרת פיקת ברדן ישנה דורשת מכונות הידאטליות מה שהופך את תהליך המחזור למורכב יותר בהשוואה לפיקות בוקסר. למרות זאת, תחמושת עם פיקות ברדן הייתה מועדפת בצבאות אירופה, ייתכן שמטעמי עלות. פיקות ברדן הן גלילים מתכתיים קטנים וריקים, אליהם מוכנסים חומרי הנפץ היתרון של מערכת ברדן הוא שלעיתים קרובות בסיסי התרמילים המיועדים לפיקות אלה הם עבים יותר, מה שיכול להאריך את חיי התרמיל. פיקות ברדן יכולות להכיל תרכובות הצתה קורוזיביות, במיוחד בייצור מוקדם או בתחמושת צבאית ישנה ממדינות מזרח אירופה, ואלו ידועות לשמצה כתחמושת שאמינותה מדרדרת עם הזמן. הרכב כימי של פיקות ברדן מבוסס על דיאזודיניטרופנול (Diazodinitrophenol), טטראזן (Tetracene) ומאיצים אסטר ניטראט וסטרונציום ניטראט.[9]

סנטרפייר בנט ומרטין

במהלך ההיסטוריה היה שימוש גם בסוגים אחרים של פיקות סנטרפייר. פיקת בנט, שפותחה בפרנקפורד ארסנל בשנת 1864, הייתה אחת מהפיקות הראשונות בשיטת סנטרפייר. בפיקה זו, חומר הנפץ היה ממוקם במרכז בתוך שרוול פנימי בבסיס התרמיל שהיה עשוי מנחושת. סוג נוסף היה פיקת מרטין, שנרשמה כפטנט בארצות הברית בשנים 1869 ו-1871. בפיקה זו התרמיל היה עשוי נחושת, וחומר הנפץ היה ממוקם במרכז התרמיל בתא מיוחד שהיה חלק בלתי נפרד מהתרמיל. לשני סוגים אלה היו מספר חסרונות, ביניהם תרמילים מנחושת דקה שלא היו עמידים מספיק ללחצים גבוהים, ולא ניתן היה למחזר אותם. כתוצאה מכך, הם יצאו משימוש והוחלפו בסופו של דבר בכדורים סנטרפייר מסוג בוקסר או בורדן עם תרמילי פליז חזקים יותר ופיקות הצתה שנלחצו אל תוך התרמיל.

תחל חשמלי

תחלים המופעלים על ידי חשמל ממלאים תפקיד משמעותי ביישומי תחמושת צבאית, במיוחד במערכות נשק בקליבר גדול יותר כמו תותחים וטנקים. הם אומצו מוקדם בתותחים ימים המותקנים על גבי ספינות מלחמה החל בסוף המאה ה-19 כדי לשפר את הדיוק והבטיחות. ניסיונות אלה, אף שלעיתים קרובות הוגבלו על ידי הטכנולוגיה של התקופה, הדגימו עניין מתמשך בהצתה חשמלית כחלופה לשיטות מסורתיות. פטנטים מוקדמים אחרים תרמו לידע הבסיסי ולפיתוח ההצתה החשמלית, תוך התמקדות בהבטחת אטימות גז בתוך המחסנית ויצירת מגעים חשמליים אמינים.[10] במהלך המאה ה-20 הורחב והתבסס השימוש במערכות תחל חשמליות ביישומים צבאיים, בעיקר בתותחי מטוסים בעלי קצב אש גבוה כגון M61 וולקן ותותח אוטומטי M-230 ובטנקים. זאת מאחר שתחלים חשמליים ידועים באמינותם הגבוהה, ובטיחות בטיפול בתחמושת גדולה.

נעשו ניסיונות שונים לשלב תחלים חשמליים בכלי נשק קלים, כולל רובים ואקדחים. רובה רמינגטון מודל 700 דגם EtronX היה דוגמה בולטת לכלי נשק מסחרי שהשתמש בתחלים חשמליים כדי לשפר את הדיוק על ידי הפחתת זמן הנעילה. עיצובים ניסיוניים אחרים של כלי נשק קלים שנורים על ידי תחל חשמלי כוללים מערכות תחמושת נטולות תרמיל, המחייבות הצתה חשמלית. למרות היתרונות הפוטנציאליים, האימוץ הנרחב של תחלים חשמליים בכלי נשק קלים נותר מוגבל בשל מורכבות מערכות הירי, עלות מוגברת של תחמושת מיוחדת ורמות הביצועים והאמינות הגבוהות ממילא של מערכות תחל המבוססות על הקשה.[11] מערכות תחל חשמלי מודרניות מתמקדות בפיתוח מערכות על פי כללי סכנה של קרינה אלקטרומגנטית לתחמושת (HERO = Hazards of Electromagnetic Radiation to Ordnance) כדי לתת מענה לרגישות של תחמושת שנורית חשמלית להפרעות אלקטרומגנטיות. תחלים אלה תוכננו במיוחד כדי להפחית את הסיכון להצתה לא מכוונת מאותות רדיו ותדרי רדיו אחרים (RF) בסביבות צבאיות עתירות אלקטרומגנטית. עיצובי תחלי HERO התפתחו עם גופי תחלים עבים יותר ותוחמים פנימיים מפלסטיק לאיטום לחות משופר.[12]

מעבר ליישומים צבאיים, תחלים חשמליים משמשים במערכות בטיחות לרכב (כגון כריות אוויר ומותחני חגורות בטיחות, מערכות לסילוק חומרי נפץ, וכלי הידוק תעשייתיים. הדיוק, האמינות ויכולת ההפעלה מרחוק שלהם הופכים אותם למתאימים למגוון רחב של תעשיות.

לקריאה נוספת

  • Steve Markwith Centerfire Rifles: A Buyer’s and Shooter’s Guide Prepper Press
  • Todd Woodard Shooter's Bible Guide to Cartridges Simon and Schuster, 2011 מסת"ב 1510715460
  • Herschel C. Logan Cartridges: A Pictorial Digest of Small Arms Ammunition the University of Michigan 1959 מסת"ב 0598901469

הערות שוליים

  1. ↑ רובה מטען באתר דע מדע נקרא באפריל 2025
  2. ↑ Firearms History, Technology & Development The Maynard Tape Primer
  3. ↑ Dr. Edward Maynard's Tape Primers and Carbines were welcome Improvements to the Design and Function of Firearms In an Age of Experimentation
  4. ↑ Luke C. The Rimfire Report: Special Edition – The Pinfire Report The Firearm Blog 2023 נקרא באפריל 2025
  5. ↑ Pinfire Ingenuity: The Lefaucheux Mechanism Unveiled The Lefaucheux Museum
  6. ↑ Dreyse Needle Rifle: The World's First Military Bolt-Action An Official Journal Of The NRA
  7. ↑ Cartridges: Needle Gun Cartridge - Firearms History, Technology & Development
  8. ↑ Todd Woodard Shooter's Bible Guide to Cartridges Skyhorse Publishing, Inc., 2011 page 19
  9. ↑ A Brief History of Percussion Priming Chemistry Shooting Times,
  10. ↑ Pieper "ELECTRICAL"
  11. ↑ Electric Cartridge Primers: Gone But Not Lamented - The Truth About Guns,
  12. ↑ Magneto-electric self-powered electrical output and ignition performance of a multifunctional projectile under impact loading - Taylor & Francis Online
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

פיקה (תחמושת)40912996Q7243398

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פיקה_(תחמושת)&oldid=2950036"