פסיכולוגיה משפטית
פסיכולוגיה משפטית היא ענף בפסיכולוגיה המתמקד ביישום עקרונות, תאוריות ומחקר פסיכולוגיים בהקשרים של מערכת המשפט.[1] תחום זה משלב בין מדעי ההתנהגות לבין משפט[2] ועוסק בניתוח תהליכים משפטיים, הערכת כשירות נפשית ושל נאשמים,[3] חיזוי מסוכנות,[4] בחינת אמינות עדויות[5] ומתן חוות דעת מומחה לבית המשפט, עורכי-דין[6] ורשויות אכיפת החוק. פסיכולוגים משפטיים פועלים הן במישור המשפט פלילי והן במישור המשפט אזרחי,[7] ומשתמשים בשיטות אבחון פסיכולוגי, מחקר אמפירי[8] וידע משפטי לשם קידום צדק והגנה על זכויות הפרט.[9]
פסיכולוגיה חקירתית היא ענף קרוב לפסיכולוגיה המשפטית, המתמקד בעיקר ביישום ידע פסיכולוגי לצורך חקירת פשעים וניתוח התנהגות חשודים,[10] ואילו הפסיכולוגיה המשפטית רחבה יותר וכוללת גם ייעוץ למערכת המשפט כולה.
היסטוריה והתפתחות
הקשר בין פסיכולוגיה לבין מערכת המשפט קיים עוד מימי העת העתיקה, כאשר פילוסופים ומשפטנים ביקשו להבין את מניעי ההתנהגות האנושית ואת אחריותו המוסרית והמשפטית של הפרט[11]. עם זאת, הפסיכולוגיה המשפטית כתחום מדעי ומקצועי מובחן התפתחה בעיקר במאה ה־19 וה־20.[8]
בשלהי המאה ה־19 החלו חוקרים אירופיים ופסיכולוגים אמריקאים לעסוק בשאלות של אמינות עדות ראייה והשפעת תהליכים קוגניטיביים על זיכרון עדים.[12] אחד המחקרים הראשונים בתחום זה בוצע ב־1893 על ידי ג'יימס מק'ין קטל, שהראה כי ביטחון עצמי של עדים אינו בהכרח מעיד על דיוק עדותם.[13]
בתחילת המאה ה־20, הפסיכולוג הגרמני הוגו מינסטרברג (אנ'), שהיה תלמידו של וילהלם וונדט, פרסם את ספרו On the Witness Stand (1908) ובו טען כי ידע פסיכולוגי יכול לשפר את מערכת המשפט, בין היתר באמצעות חקר עדויות, חקירת פשעים והערכת כשירות נפשית.[14] עבודתו עוררה עניין ציבורי אך גם ביקורת מצד משפטנים, בהם השופט האמריקאי אוליבר ונדל הולמס.[15]
במהלך המאה ה־20 התרחב התחום לכלול סוגיות של כשירות נפשית לעמידה לדין,[16] הערכת מסוכנות,[4] והערכת אחריות פלילית במקרים של הגנת אי-שפיות.[17] בארצות הברית, בשנות ה־70, הוכרה הפסיכולוגיה המשפטית כענף רשמי בפסיכולוגיה, והוקמו אגודות מקצועיות, בהן החטיבה ה־41 של האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה (American Psychological Association).[18]
תחומי עיסוק מרכזיים
כשירות נפשית לעמוד לדין
המושג "כשירות לעמוד לדין" מתייחס ליכולתו של נאשם להבין את מהות ההליך המשפטי נגדו ולהשתתף באופן אפקטיבי בהגנתו. בארצות הברית עוצבו קריטריונים משפטיים וקליניים ברורים להערכת כשירות זו, ובהם פסק הדין Dusky v. United States (1960).[16] בישראל, הערכות כשירות מבוצעות על ידי פסיכיאטרים ופסיכולוגים מומחים, בהסתמך על חוק סדר הדין הפלילי וחוק טיפול בחולי נפש.
הערכת מסוכנות
הערכת מסוכנות מתמקדת בזיהוי הסיכון של אדם לחזור ולבצע עבירות אלימות. עד לשנות ה־80 נשענה ההערכה בעיקר על התרשמות קלינית, אולם מחקרים אמפיריים הראו כי כלים אקטואריים (כגון HCR-20) מגבירים את אמינות התחזיות.[4] בישראל, הערכת מסוכנות מהווה מרכיב מרכזי בהליכי טיפול ומעקב אחר עבריינים.
אחריות פלילית ואי-שפיות
שאלת אחריותו הפלילית של נאשם נוגעת ליכולתו להבין את טיב מעשיו ואת הפסול שבהם. בנסיבות מסוימות, נאשמים עשויים לטעון להגנת אי-שפיות, כפי שהוגדרה בפסק הדין מק'נוטן (אנ') ב–1843 באנגליה. מחקרים פסיכולוגיים בתחום זה בוחנים את גבולות האחריות הפלילית, את אמינות חוות הדעת הפסיכיאטריות ואת השפעתן על הכרעות שיפוטיות.[17]
עדות ראייה וזיכרון
מחקרי עדות ראייה הראו כי זיכרון אנושי נתון לעיוותים והשפעות חיצוניות. אליזבת לופטוס הדגימה כיצד מידע מטעה יכול להשתלב בזיכרון העד וליצור "זיכרונות כוזבים".[19] מחקרים אלה השפיעו על מערכת המשפט, בין היתר באמצעות הכוונת קווים מנחים לזיהוי חשודים ולעדות עדים.[5]
חקירה והודאות שווא
תחום מרכזי נוסף הוא חקר הודאות והסיכון להודאת שווא. מחקריו של גיסלי גודג'ונסון (אנ') הדגישו את השפעת הלחץ, משך החקירה והמאפיינים האישיותיים של הנחקר על נכונות הודאות.[6] בנוסף, נמצא כי טכניקות חקירה מסוימות מגבירות את שיעור ההודאות השגויות.[20]
קורבנות עבירה והשלכות משפטיות
פסיכולוגיה משפטית עוסקת גם בהשפעת ההליך הפלילי על קורבנות עבירה. מחקרים מצביעים על כך שחשיפה חוזרת להליך משפטי, כולל מתן עדות, עלולה להחמיר סימפטומים של הפרעת דחק פוסט טראומטית.[21] בהתאם לכך, פסיכולוגים משפטיים מסייעים בפיתוח מנגנוני תמיכה והגנה לנפגעי עבירה.
ייעוץ והדרכה למערכת המשפט
פסיכולוגים משפטיים מספקים חוות דעת מומחה לבתי המשפט, מייעצים לשופטים ולעורכי דין, ומעבירים הדרכות לרשויות האכיפה. שילוב הידע הפסיכולוגי בתהליכים משפטיים נועד לקדם הליך הוגן, להפחית טעויות שיפוטיות ולשפר את איכות קבלת ההחלטות.[22]
פרופיל עברייני ופסיכולוגיה חקירתית
פסיכולוגיה חקירתית עוסקת בזיהוי דפוסי התנהגות עבריינית ובניסיון להתאים פרופיל עבריין למאפייני זירת הפשע. פרופ' דייויד קנטר (אנ') פיתח את התחום בבריטניה והציע הבחנות מבוססות מחקר אמפירי בין סוגי עבריינים.[23][10]
קורבנות ועדים בהליך המשפטי
מחקרים רבים עוסקים בהשפעת ההליך המשפטי על נפגעי עבירה, לרבות השפעות נפשיות של חקירות, עדות בבית משפט ועימות עם הנאשם. ג'ודית הרמן הראתה כיצד הליכים אלה עלולים להחריף סימפטומים פוסט-טראומטיים בקרב נפגעי עבירות אלימות ומין.[24]
פסיכולוגיה משפטית בישראל
בישראל אין תואר אקדמי רשמי ב"פסיכולוגיה משפטית" המוכר על־פי חוק הפסיכולוגים או על־ידי משרד הבריאות.[25] עם זאת, במסגרות אקדמיות שונות נלמדים קורסים ותוכניות ייעודיות המשלבות היבטים של משפט ופסיכולוגיה. בין היתר מפעילה אוניברסיטת רייכמן תוכנית שנתית בפסיכולוגיה משפטית, המיועדת לפסיכולוגים, משפטנים ובעלי מקצועות טיפוליים.[26]
בפועל, פסיכולוגים משפטיים בישראל הם בעלי תואר שני או שלישי בפסיכולוגיה כללית (לרוב קלינית או חינוכית) אשר רכשו התמחות יישומית או ניסיון מחקרי בתחום המשפט. תחום העיסוק כולל כתיבת חוות דעת מומחה, הערכת מסוכנות, בדיקת כשירות לעמוד לדין וייעוץ לבתי משפט, אף כי ההתמחות אינה מוכרת רשמית כתחום מומחיות נפרד.
מסגרות בינלאומיות
במדינות שונות קיימת הכרה רשמית בפסיכולוגיה משפטית כהתמחות נפרדת. בארצות הברית, למשל, קיימת "American Psychology–Law Society", החטיבה ה־41 של האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה, המאגדת אנשי מקצוע וחוקרים בתחום. בבריטניה, הפסיכולוגיה המשפטית מהווה תחום התמחות מוכר מטעם האגודה הבריטית לפסיכולוגיה (אנ')[27]
ביקורת ואתגרים
לצד תרומתה, הפסיכולוגיה המשפטית מתמודדת עם אתגרים ומחלוקות מתודולוגיות ואתיות. אחד הנושאים המרכזיים הוא שאלת המהימנות של חוות דעת פסיכולוגיות בבתי משפט. מחקרים הצביעו על שונות גבוהה בין מומחים בהערכת כשירות נפשית לעמוד לדין ובהערכת מסוכנות, דבר העלול לפגוע בעקביות ההכרעות השיפוטיות.[3][28]
כמו כן, נעשית ביקורת על השימוש בכלים אקטואריים להערכת מסוכנות. אף כי מחקרים הראו כי כלים אלה משפרים את יכולת החיזוי בהשוואה להתרשמות קלינית בלבד, קיימת סכנה לסטייה סטטיסטית ולאפליה כלפי קבוצות אוכלוסייה מסוימות.[29]
אתגר נוסף נוגע למתח בין שיקולים טיפוליים לשיקולים משפטיים: הפסיכולוג נדרש לעיתים לאזן בין טובת המטופל לבין חובתו לספק לבית המשפט מידע שעשוי לפגוע בו. מצב זה מעורר שאלות אתיות בדבר סודיות, גבולות תפקידו של הפסיכולוג והגדרת נאמנותו המקצועית.[30]
לבסוף, חוקרים מצביעים על כך שלחצים מוסדיים וציבוריים עשויים להשפיע על עצמאות שיקול הדעת של הפסיכולוג המשפטי, במיוחד במקרים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה, שבהם מערכת המשפט מצויה תחת ביקורת ציבורית.[9]
ראו גם
לקריאה נוספת
- שלמה שהם וגדעון שדמי (2004). "קרימינולוגיה: חברה, משפט ועבריינות", הוצאת כרמל.
- אגוד הפסיכולוגים בישראל – פסיכולוגיה משפטית בישראל – מגמות והתפתחויות.
- אוניברסיטת רייכמן – התוכנית בפסיכולוגיה משפטית.
הערות שוליים
- ↑ Blackburn, R. (1996). The Psychology of Criminal Conduct: Theory, Research and Practice. John Wiley & Sons.
- ↑ Kapardis, A. (2014). Psychology and Law: A Critical Introduction. Cambridge University Press.
- ^ 3.0 3.1 Grisso, T. (2003). Evaluating Competencies: Forensic Assessments and Instruments. Academic Press.
- ^ 4.0 4.1 4.2 Monahan, J. (1981). Predicting Violent Behavior: An Assessment of Clinical Techniques. Sage Publications.
- ^ 5.0 5.1 Wells, G. L., & Loftus, E. F. (2003). Eyewitness Memory for People and Events. In A. M. Goldstein (Ed.), Handbook of Psychology: Forensic Psychology. Wiley.
- ^ 6.0 6.1 Gudjonsson, G. H. (2003). The Psychology of Interrogations and Confessions. Wiley.
- ↑ Huss, M. T. (2014). Forensic Psychology: Research and Application. Sage Publications.
- ^ 8.0 8.1 Bartol, C. R., & Bartol, A. M. (2018). Introduction to Forensic Psychology: Research and Application. Sage Publications.
- ^ 9.0 9.1 Haney, C. (2006). Reforming Punishment: Psychological Limits to the Pains of Imprisonment. American Psychological Association.
- ^ 10.0 10.1 Canter, D., & Youngs, D. (2009). Investigative Psychology: Offender Profiling and the Analysis of Criminal Action. Wiley.
- ↑ Crime and Insanity in England: Volume 1 – The Historical Perspective (באנגלית)
- ↑ Kassin, S. M., Tubb, V. A., Hosch, H. M., & Memon, A. (2001). On the “General Acceptance” of Eyewitness Testimony Research. American Psychologist, 56(5), 405–416.
- ↑ Cattell, J. M. (1895). Measurements of the accuracy of recollection. Science, 2(49), 761–766.
- ↑ Münsterberg, H. (1908). On the Witness Stand: Essays on Psychology and Crime. Doubleday, Page & Company.
- ↑ White, W. S. (1990). The Witness Stand and Lawrence S. Wrightsman: The History of Forensic Psychology. Law and Human Behavior, 14(6), 611–620.
- ^ 16.0 16.1 Melton, G. B., Petrila, J., Poythress, N. G., & Slobogin, C. (2017). Psychological Evaluations for the Courts. Guilford Press.
- ^ 17.0 17.1 Perlin, M. L. (1994). The Jurisprudence of the Insanity Defense. Carolina Academic Press.
- ↑ American Psychological Association, Division 41: American Psychology–Law Society. Retrieved 2023.
- ↑ Loftus, E. F. (2005). Planting misinformation in the human mind: A 30-year investigation of the malleability of memory. Learning & Memory, 12(4), 361–366.
- ↑ Kassin, S. M. (2001). False Confessions: Causes, Consequences, and Implications for Reform. Current Directions in Psychological Science, 12(6), 249–253.
- ↑ Herman, J. L. (2003). The Mental Health of Crime Victims: Impact of Legal Proceedings. Journal of Traumatic Stress, 16(2), 159–166. The Mental Health of Crime Victims (באנגלית)
- ↑ Kapardis, A. (2014). Psychology and Law: A Critical Introduction. Cambridge University Press. Psychology and Law: A Critical Introduction (באנגלית)
- ↑ Canter, D. (2000). Offender Profiling and Criminal Differentiation. Legal and Criminological Psychology, 5(1), 23–46.
- ↑ Herman, J. L. (2003). The Mental Health of Crime Victims: Impact of Legal Proceedings. Journal of Traumatic Stress, 16(2), 159–166.
- ↑ פסיכולוגיה משפטית בישראל – סקירה ומבט לעתיד, באתר איגוד הפסיכולוגים בישראל
- ↑ התוכנית לפסיכולוגיה משפטית – אוניברסיטת רייכמן, באתר אוניברסיטת רייכמן
- ↑ Kapardis, A. (2014 Psychology and Law: A Critical Introduction. Cambridge University Press.
- ↑ Heilbrun, K. (2001). Principles of Forensic Mental Health Assessment. Kluwer Academic/Plenum.
- ↑ Monahan, J., & Skeem, J. L. (2016). Risk assessment in criminal sentencing. Annual Review of Clinical Psychology, 12, 489–513.
- ↑ Greenberg, S. A., & Shuman, D. W. (1997). Irreconcilable conflict between therapeutic and forensic roles. Professional Psychology: Research and Practice, 28(1), 50–57.
פסיכולוגיה משפטית41970365Q2479662