טראומה נפשית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מחלה ריקה. טראומה נפשית, ובעברית: "בהלת" או פסיכוטראומה היא תוצאה של משבר (שהוא לעצמו תוצאה של לחץ) חזק, מהיר ומוקדם. התפתחותה של טראומה תלויה בפרשנות אישית של האדם והמשאבים העומדים לו, לכן יש קושי לקטלג מה היא טראומה ומה הטיפול המתאים לה. החוויה הטראומטית עשויה להיות חד-פעמית או חוזרת ונשנית. התוצרים של טראומה יכולים להיות הסתגלות, פוסט טראומה או צמיחה פוסט טראומתית.

מאפיינים של טראומה רגשית

קיימים גורמים המשפיעים באופן אובייקטיבי להיווצרותה של טראומה:

  • קרבה פיזית לאירוע טראומתי
  • חשיפה לתמונות, ריחות, רעשים, קולות טראומתיים.
  • טראומה מעשה אדם משנה את תפיסת האדם לגבי העולם ומגדילה את הסיכויים להתפתחות הטראומה.

קיימים גורמים המשפיעים באופן סלקטיבי להיווצרותה של טראומה:

  • הפתעה - חוסר היכולות שלו האדם להתכונן לאירוע מעמידה אותו במצב קשה.
  • העדר יכולת תגובה - ככל שהאדם חסר יכולת להגיב לאירוע מגדיל את הסיכוים להתפתחות הטראומה.
  • חוסר אונים - חוויותיו האישית של האדם לטראומה.
  • התניה טראומתית קודמת - כיצד האדם התמודד עם אירוע טראומתי קודם.

כמו גם, נמצא כי חווה אירוע קשה בעבר, תפקוד משפחתי לקוי, תפקוד לקוי בעייתי של האדם עצמו, וכן מצבו הגופני (לא אכל, ישן או רטוב) מעלה את הסיכוי להתפתחות הפרעה.

טראומה נפשית עשויה להתלוות לטראומה גופנית, או להתקיים באופן עצמאי. גורמים נפוצים לטראומה נפשית הם התעללות ואלימות, כשזה כולל גם את האיום בכך, או היות עד לדבר, במיוחד בתקופת הילדות. לעיתים גם ביצוע עבירות מסוימות, עשויים ליצור טראומה אצל מבצע העבירה כמו אצל הקורבן. גם אסונות טבע כגון רעידת אדמה או התפרצות הר געש, או מלחמות עשויים ליצור טראומות, לעיתים אף ברמה ציבורית המונית.

על פי המדריך האבחוני DSM, במצבים בהם הטראומה הנפשית מתמשכת יותר מחודש ימים, והאדם מפתח תסמיני חרדה קשים, חווה שוב ושוב את האירוע הטראומטי במחשבותיו ורגשותיו, ומסגל לעצמו דפוסי הימנעות מגירויים שקשורים לאירוע - הוא עלול לפתח הפרעת דחק פוסט-טראומטית או הפרעת חרדה אחרת.

היסטוריה

האירוע הראשון המתועד בהיסטוריה לטראומה הוא סיפורה של אשת לוט.[1]

היסטריה (מיוונית: רחם) היה התיאור הראשון המפורט של הטראומה. "מחלת נשים" ממנה סבלו נשים בעקבות לחץ, תסכול ופחד, שלדעת היוונים נבע מתזוזת הרחם. המשך חקר הטראומה היה בזכות ורק בשל רצון לקידום אג'נדות של תנועות פוליטיות, כמו התנגדות לשליחת תיגר על שליחת נערים למלחמה או מעמדם של נשים במשפחה (תנועות פמיניסטיות), כך גם הרצאות יום שלישי של שארקו התקיימו בזכות עימותים בין המלוכה לממסד הדתי. הרצאותיו של שארקו התקיימו בסלפטייר, בית מחסה של קבצנים ועוד. בהרצאות שארקו הציג נשים עם תסמיני פוסט טראומתיים (שיתוק מוטרי, אבדן תחושה, פרכוס ועוד) והציג אותם בפני סופרים, שחקנים, נשות חברה וקהל צופים.

המונח "טראומה" הופיע מחדש במילון אוקספורד בשנת 1656, והוגדר כ"שייך לפציעות או לריפוי פצעים". המונח שימש להגדרת פציעות גופניות בלבד עד המאה ה-19, אז הורחב המונח והחלו להשתמש בו כדי לאפיין גם פגיעות נפשיות.

מלחמת האזרחים האמריקנית הביאה למצב בו חיילים רבים הוקעו בהאשמות של מוג לב, רכרוכיות, היסטריה נשית ועריקה. רב התיאורים מתועדים בידי ג'ון טאלבוט. בהמשך, בעקבות גידול בתאונות רכבת, תיאר הרופא תומאס בוזארד (Thomas Buzzard) את הטראומה כ"זעזוע ספינלי", פגיעה בעמוד השדרה הגורמת לבלבול והיסטריה. באותה עת, רופאים נמנעו מלאבחן את התופעה מחשש שמטופלים מעוניינים בפיצוים.

מקובל לראות בפרסום מאמרו של הרופא ג'ון אריקסן (Erichsen),‏"On Railway and Other Injuries of the Nervous System" ‏(1866), כשימוש הראשון במונח "טראומה" להגדרת פגיעה נפשית. אריקסן בדק ואבחן סימפטומים שיוחסו לנפגעי תאונות רכבת, וחילק את הנפגעים לשלוש קטגוריות: אנשים שהפגיעה במערכת העיצבית שלהם, כתוצאה מההלם והטלטלה של התאונה, נראית לעין בניתוח שלאחר המוות; נפגעים בהם ההלם והטלטלה פגעו במערכת העיצבית באופן בלתי נראה; ומתחזים שמזייפים סימפטומים כדי לזכות בפיצויים. בכל המקרים הסימפטומים נראים כלפי חוץ כזהים. אריקסן ייחס את הפגיעה הבלתי נראית לנזק שנגרם לעמוד השדרה כתוצאה מההלם והטלטלה בזמן תאונה. אפשר להסביר זאת כנראה בכך שאדם העובר תאונה מאבד אנרגיה שהיא לא בהכרח נראית. אריקסן השווה את הפגיעה הזו למגנט שקיבל מכה חזקה. כמו המגנט המאבד מכוחו המגנטי, הגוף הפגוע מאבד מכוחו העצבי.

בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19 הגיעו פרויד, ברויר וז'נה למסקנה כי היסטריה היא מצב שנגרם עקב טראומה נפשית שניתן לרפא אותה באמצעות הדיבור. בשנת 1896, פרסם פרויד את מחקרו, "האטיולוגיה של ההיסטוריה" שערך במשך 18 שנים על נשים הסובלות מהיסטריה וטען כי היא תוצאה של פגיעה בילדות. החברה הבורגנית לא יכלה לעלות על דעתה מעשים מסוג זה ונידתה את פרויד עד שחזר בו והעלה את תסביך אלקטרה לאותם סימפטומים. בעקבות כך, נשים רבות הואשמו כאלו שבקשו, פנטזו ורצו זאת בילדותן.

לאחר מלחמת העולם הראשונה תוארה הטראומה כהלם פגזים, הלם קרב ונוריזה טראומתית. חיילים עדין נחשדו כפחדנים, נחותים ונשיים, והטיפולים בהם היו הוצאות להורג, מעצרים, מכות חשמל והשפלות. מארייס באותן שנים הציע לחיילים באנגליה טיפול אך בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה בתי החולים נסגרו לטיפולים מסוג זה.

במלחמת העולם השנייה יש הכרה כי אדם יכול להתמוטט תחת אש. פסיכיאטרים צבאים עשו מאמצים להרחיב את הידע והבנת התופעה במטרה להחזיר את החיילים למלחמה. אחרי מלחמת ויטנהאם שהייתה מלחמה תקשורתית מאוד והובילה לכך שחיילים רבים כונו רוצחים ופוגעים בחסרי ישע. רבים מהם לא הצליחו להשתקם בעקבות הפגיעות במלחמה עד שבסוף שנות ה-70, ארגוני ותיקי המלחמה בארצות הברית הביאו למבצע סיוע, תוכנית טיפול רגשי וכן החלו לחקור ולעקוב אחר התופעה.

DSM

ה-DSM מגדיר את הפוסט טראומה (PSTD) כתוצר של ASR שהתפתח לASD ולבסוף לפוסט טראומה.

בשנת 1953, פורסם DSM 60 קטגוריות פסיכיאטריות אולם רק בשנת 1980, במהדורה השלישית הוסף הפוסט טראומה בעקבות מלחמת וייטנאם, ותואר כאירוע מחוץ לטווח החוויות הנורמטיביות הגורם תגובה נפשית קשה כמעט לכל אדם. הגדרות זו היננה בעייתית מאחר שטראומה יכולה להתפתח גם בעקבות לידה הנחשבת כתופעה בטווח החוויה הנורמטיבית.

בשנת 1987, פורסם ב-DSM-3 המורחב הרחבה: הוספו דוגמאות, וכן ציון כי על האירוע להיות מפחיד, מאים וגורם תחושה של חוסר אונים. הפגיעה איננה חייבת להיות ישירה באדם אלא הוא יכול להיות גם עד לאירוע. הבעיה בהגדרה זו שהיא מתעלמת ממצבים בהם הסובל מפוסט טראומה מתעלפת בעת האירוע.

בשנת 1994, DSM-4 תיאר את הטראומה כאירוע בו אדם נחשף לאירוע טראומתי בו מתקיים:

  1. אדם התנסה או נכח באירוע שכרוך במוות, פציעה חמורה, סכנת חיים, איום על שלמות הגוף שלו ואו של אחרים.
  2. תגובתו הייתה פחד חריף, חוסר אונים ואימה.

בשנת 2013, DSM-5, הגדיר את הטראומה באמצעות 8 סעיפים:

  1. A - חשיפה למוות אקטואלי, איום לחיים, פציעה חמורה, אלימות באחד מהאופניים הבאים
    • חוויה ישירה.
    • עדות ישירה לפגיעה באחר
    • אירוע שקרה לקרוב (לדוג' חבר התאבד, נרצח)
    • חשיפה חוזרת לפרטי אירוע טראומתי.
  2. B - תסמיני חודרנות - המצאות של אחד מהסמנים הבאים:
    • זיכרון חוזר וחודרני
    • חלומות וסיוטים עם תוכן הקשור לאירוע
    • פאלשים, התנהגות כאילו האירוע חוזר על עצמו
    • זיכרון טראומטי (זיכרון נוקשה, לא רצוי, לא מודע, לא מועבד)
    • מצוקה נפשית
    • תגובה פיזיולוגית עם חשיפה לגירוים המזכירים את האירוע
  3. C-הימנעות -מגירוים הקשורים לאירוע מתבטא בלפחות באחד מהבאים
    • הימנעות מזיכרון מטריד, מחשבות, רגשות
    • הימנעות חיצונית:אנשים, מקומות, עד כדי אגורפוביה
  4. D- שינויים לרעה בקוגניציות ובמצב הרוח - מבטא בשני תסמינים לפחות:
    • חוסר יכולת לזכור פרטים חשובים מהאירוע
    • שינוים לרעב באמונה או בציפייה מעצמי, מאחרים או העולם (בני אדם רעים, אי אפשר לסמוך על אנשים, העולם רע)
    • עיוות חשיבה לסיבת האירוע שמובילה לאשמה עצמית
    • רגשות שליליים:כעס, אשמה, בושה
    • חוסר עניין להשתתף בפעילות משמעותית (הפסקת תחביבים, יציאות)
    • תחושת זרות וניתוק מהסביבה
    • חוסר יכולת מתמשכת לחוות רגשות חיובים
  5. E - תסמינים של עוררות - שינוי ניכר בלפחות שנים מתסמינים:
    • הפרעת שינה (קושי להרדם, שינה לא רציפה, חסרת מנוח)
    • רגזנות, פרצי כעס - פיזי או מילולי
    • התנהגות חסרת זהירות או הרס עצמי
    • קשי ריכוז
    • דריכות מתמדת
    • תגובת הלם
  6. F - המשך הבעיה - סימפטומים מעל לחודש
  7. G- הפרעה בתפקוד - חברתי, תעסוקתי ומקצועי.
  8. H- לא תוצר של שימוש בחומרים (סמים, אלכוהול)

בישראל

מלחמת העצמאות הובילה לפאניקה, חוסר שליטה ופגיעות שלא הסתדר עם דמות הצבר ולכן הייתה הכחשה לנושא הטראומה. הטיפול בוצע רחוק מהחזית באמצעות תרופות. במלחמת יום הכיפורים יחידת הפסיכיאטריה הורחבה בשל איבוד הביטחון הלאומי. מלחמת לבנון השנייה הביאה להקמת מרפאות רחוק מהחזית והנושא קודם בידי זהבה סולמון.

מלחמת המינים

בהמשך להשפעותיו של פרויד. התנועה הכירה בכך שהפרעות טראומה המצויות אצל חיילים נפוצות יותר אצל נשים. הם החלו להקים קבוצות בהם נשים דברו וחלקו חוויות, והמשיגו מעשים שנעשו כנגד נשים. בשנת 1980, ארגון ותיקי המלחמה הכיר כי נשים חוות סימנים זהים של טראומה הקיימים אצל חיילים לאחר תקיפה ואלימות במשפחה.

השפעה פיזיולוגית של הטראומה על הגוף

המוח מורכב בין היתר משלושה מוחות. המוח העליון (המחושב) מנהל את העניינים: קולט מידע, מעבד אותו וחוזה השלכות של מעשים. המוח הקדום (זוחלי) שאחראי על עיכול, רבייה, נשימה וכן הפעלת מערכת העצבים האחראית לתגובת הילחם או ברח. המוח הרגשי (לימפי) שאחראי לעבד ביטוי רגש, תחושות וכולל את האמיגדלה.

במהלך הטראומה שלושת המוחות מתנקים זה מזה ואינם יכולים למזג עד הוראות בכדי לבצע תפקוד מלא. האמיגדלה בשלב זה לוקחת פיקוד ומשחררת הורמוני לחץ שנועלים את הפעולה של המוחות שאינם אחראים לשעת חירום והמח הקדום יתפוס פיקוד ויפעל תגובת הילחם או ברח.

המערכת העצבים פועלת בעת טראומה היא מערכת העצבים האוטומטית המורכבת משני מערכות: מערכת סימפתטית ומערכת פרא סימפתטית.

המערכת הסימפתטית היא מערכת שפועלת כאשר האדם ערני, מגורה, בפעילות ספורטיבית או בשעת חירום. היא מגבירה את לחץ הלב, הנשימה והדם בכדי לאפשר תגובת הילחם או ברח.

המערכת פרא סימפתטית מסייעת לגוף להירגע, לשחרר מתח ולפרוק את הערנות שנוצרת בגוף על ידי המערכת הסימפתטית. היא האחראית לדאוג לכך שהגוף יחזור לשגרה, רוגע ומנוחה לאחר מצב של לחץ.

באירוע לחץ המערכת הסימפתטית מופעלת ראשונה אף כאשר האדם אינו יכול לתקוף חזרה או לברוח מהאיום הוא נכנס למצב של פריז. במילים אחרות שתי מערכות פועלות, המערכת הסימפתטית והמערכת הפרא סימפתטית שמובילה לכך שאנרגיה רבה נכלאת בתוך הגוף של האדם. לאחר שהאיום נעלם האנרגיה הזו עדין כלואה באדם, להבדיל מבעלי חיים אשר משחררים את האנרגיה הזו בתנועת בלתי רצוניות, יוצר פוסט טראומה. לכן לאחר שהאדם אוגר כוחות הוא מרגיש מלא אנרגיה להילחם כנגד האיום, כאילו הוא כלוא בו, ומשחזר את האירוע בניסיון לפתור אותו. בשלב כך יש הפרשה של הורמוני לחץ שוב והאדם נכנס ללוף ללא יציאה. לאור זאת, הטיפולים השונים (SE, PE, TRE, SEE FAR CBT) עם פוסט טראומה היא שחרור אותן אנרגיות.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • יעל להב וזהבה סולומון (עורכות), משחזור לזיכרון, טיפול בטראומה נפשית, רסלינג, 2019
  • יוחאי עתריה, המתמטיקה של הטראומה, ספרא, 2014
  • B.L Green, M.C. Grace, J.D Lindy et al., "Risk Factors for PTSD and other Diagnoses in a general Sample of Vientam Veterans", American Jounral of Psychiatry 174 (1990), pp. 729-33
  • דורון, מ' (2016). טראומה והטיפול בה, תל אביב
  • אליעזר ויצטום, ההיסטוריה של הטראומה הנפשית, אור עקיבא: איתי בחור - הוצאה לאור, 2020.
  • עמיר פירני, טראומה, התמכרות וטראומה, 2010

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טראומה נפשית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ בראשית יט כד
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0