פסק דין קיובל נגד רויאל דאץ'
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| תאריך טענות | 28 בפברואר 2012; טענות חוזרות ב-1 באוקטובר 2012 |
| תאריך החלטה | 17 באפריל 2013 |
| מראה מקום | 133 S.Ct. 1659 (2013) |
| ערכאות נמוכות | Kiobel v. Royal Dutch Petroleum Co., 456 F. Supp. 2d 457 (S.D.N.Y. 2006) |
| החלטה | |
| התביעה נדחתה על ידי כלל השופטים, ובית המשפט קבע שאין לו סמכות שיפוט במקרה זה. | |
| חברי המותב | |
| נשיא בית המשפט | ג'ון רוברטס |
| חברי המותב | אנטונין סקאליה • אנתוני קנדי • קלרנס תומאס • רות ביידר גינסבורג • סטיבן ברייר • סמואל אליטו • סוניה סוטומיור • אלנה קגן |
| דעות בפסק הדין | |
| דעת רוב | הנשיא רוברטס קבע כי ה-ATS אינו מקים סמכות שיפוט חוץ-טריטוריאלית. הוא קבע כי חרף כל העובדות המוכחות בפסק הדין הרי שכל ההתנהגות המתוארת התרחשה מחוץ לגבולותיה של ארצות הברית ועל הנזק היה להיגרם בגבולות שטחה של ארצות הברית. הנשיא מוסיף וקובע כי לתאגידים רב לאומיים נוכחות במדינות רבות וזה יהיה מרחיק לכת לקבוע כי די בנוכחות של התאגידים כדי להקנות סמכות. ככל שהקונגרס רוצה לקבוע אחרת עליו לעשות זאת בחקיקה מפורשת וספציפית יותר מאשר ה-ATS. |
פסק דין קיובל נגד רויאל דאץ' פטרוליום (Kiobel v. Royal Dutch Petroleum) הוא פסק דין שניתן בבית המשפט העליון של ארצות הברית ובו נדונה תחולת חוק נזקי זרים (ATS - Alien Tort Statute) ונקבע כי אין החוק מקים סמכות שיפוט אקסטריטוריאלית.
רקע היסטורי לפסק הדין
בשנת 1956 נתגלו מרבצי נפט עשירים באזור דלתת נהר הניז'ר אשר בניגריה במה שמכונה היום שדה הנפט אולויבירי. האזור היה מיושב על ידי מספר שבטים אשר באופן קולקטיבי כונו "אוגוני" והמהווים מיעוט אתני בניגריה, מדינה המורכבת מערב רב של מיעוטים אתניים[1] שביניהם פערים גדולים[2]. על פי כתב התביעה, החברות הנתבעות, Royal Dutch Petroleum ועוד מספר חברות השייכות לקונגלומרט של, החלו לשאוב את הנפט באזור תוך גרימת נזק סביבתי ונישולם של בני האוגוני מהרווחים שנבעו מאדמתם לאחר שהאחרונים הפסידו במלחמת ביאפרה.
לפי טענת התובעים, בשנים 1993–1994, כאשר ניסו בני האוגוני להתארגן ולהתנגד לניצול אדמתם ולנזק הכבד שנגרם לסביבה, העבירו החברות הנתבעות לכוחות הצבא בניגריה כסף, מזון, ואמצעי תחבורה על מנת שאלה ימנעו בכוח הזרוע את ההתארגנות נגד זיהום מקורות המים שנגרם מבארות הנפט שבבעלותן. עוד נטען, כי הצבא הניגרי דיכא באכזריות את המחאה, רצח, אנס, וכלא את תושבי הכפרים באזור וכמו כן בזז את רכושם, והכל, כך נטען בכתב התביעה, בשירות ענקית הנפט של.
רקע משפטי לפסק הדין
אחדים מבני האוגוני ביקשו לזכות בסעד נזיקי בבית משפט אמריקני פדרלי בגין פעולות הנתבעות. על מנת להיכנס בדלתותיו של בית המשפט תבעו האוגוני את הנתבעות על פי חוק נזקי זרים או "חוק הזרים" (ATS - Alien Tort Statute). ה-ATS נחקק ב-1789 וקובע כדלקמן: ”לבתי משפט מחוזיים תהיה סמכות שיפוט מקורית בכל תביעה אזרחית על ידי זרים, בנזיקין בלבד, שבוצעה תוך הפרת המשפט המנהגי או אמנה שארצות הברית צד לה.”
במהלך 167 [דרושה הבהרה] לאחר חקיקת ה-ATS היה החוק ללא שימוש. אלא שבשנת 1980 נוער האבק מעל ה-ATS כאשר בני משפחה מפרגוואי תבעו בארצות הברית את מפכ"ל משטרת פרגוואי לשעבר (שחי בארצות הברית באותה התקופה) בגין עינויים ורצח של בנם בפרגוואי. בהליך זה, פסק דין פילרטיגה נ' פנה-איראלה, קבע בית המשפט לערעורים שה-ATS מעניק לבתי משפט פדרליים סמכות שיפוט על תביעות נזיקין שיוגשו על ידי אזרחים זרים, אפילו אם הנזק נגרם מחוץ לשטחה של ארצות הברית. על פי פסק הדין, המגבלה היחידה המוטלת על הפעלת הסמכות מכוח ה-ATS היא הדרישה שהנזק נגרם עקב הפרה של המשפט הבין לאומי המחייב את ארצות הברית.
פסק הדין - ערכאה הראשונה
קיובל הגישו במהלך שנת 2002 תובענה ייצוגית נגד החברות (אשר תוקנה במהלך שנת 2004) בטענה שהחברות סייעו באופן פעיל לממשלת ניגריה להפר את המשפט הבינלאומי. הם הדגישו את ההפרות הבאות: 1. הוצאות להורג ללא משפט של התושבים המתנגדים. 2. פשעים נגד האנושות. 3. עינויים ויחס אכזרי. 4. מעצר שרירותי וכליאת שווא. 5. הפרה של הזכות לחיים, חופש, ביטחון והתאגדות. 6. הגליה בכפייה. 7. הרס רכוש ופגיעה בקניין.
בשנת 2006 דחה בית המשפט בהתאם לבקשת הנתבעים את מרבית עילות התביעה מאחר שסבר שהן אינן מוגדרות באופן מספיק ספציפי במשפט הבינלאומי. עם זאת סירב בית המשפט לדחות את התביעה על סמך יתר העילות ובהן: סיוע למעצרים שרירותיים, פשעים כנגד האנושות, עינויים ויחס לא אנושי אכזרי ומשפיל. בשלב זה הוגשו ערעורי ביניים מטעם שני הצדדים לבית המשפט לערעורים.
פסק הדין - בית המשפט לערעורים
בית המשפט לערעורים דן בעיקר בשאלה אם על פי ה-ATS יש לבית המשפט סמכות בתביעות נזיקיות נגד תאגידים. להבנתם, תביעה לפי חוק ה-ATS לא יכולה להיעשות על פי הדין האמריקאי, אלא על פי המשפט הבינלאומי בלבד. לעניין זה חשיבות רבה שכן לפי הפסיקה הנהוגה בארצות הברית, לתאגיד יש אישיות משפטית ואפשר להגיש נגדו תביעה, בעוד שבמדינות אחרות בעולם אין הדבר כך. משכך, השופטים בדקו אם ניתן להחיל את המשפט הבינלאומי על יחידים או נציגים רשמיים של מדינה זרה, ומצאו שכן. בהתאם לפסיקה במשפטי נירנברג, הם בדקו אם ניתן להחיל את הדין על מי שמסייע לפשע, ומצאו שכן. נוכח זאת הם החליטו לבדוק אם ניתן להחיל אחריות שכזו גם על תאגידים. בניגוד לקביעות הקודמות, מצאו השופטים בדעת הרוב (שניים כנגד אחד) כי החלת אחריות נזיקית תאגידית במשפט הבינלאומי אינה נורמה מקובלת. בהגיעם למסקנה זו נשענו השופטים על העובדה שלא היו מקרים כאלו בבית הדין הבינלאומי (ICJ) ובעיקר על כך שבמשפטי נירנברג, שם ניתנה האפשרות לתבוע ארגונים ואכן היו ארגונים שכאלה, לא הוטלה עליהם כל חבות. מקרה הבוחן הבולט ביותר אליו גם התייחסו השופטים הוא של חברת אי גה פארבן (I.G. Farben), התאגיד הגרמני שייצר עבור המשטר הנאצי את גז הציקלון בי, שסייע בבזיזת רכוש של מדינות כבושות וששיתף פעולה עם המשטר הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה. על התאגיד לא הוטלה כל חבות ואילו 24 ממנהליו נשפטו על פשעים כנגד האנושות במשפטי נירנברג. התאגיד עצמו לא הואשם בדבר מאחר שהטריבונל קבע שתאגיד נשלט ומונע על ידי בני אדם, אינדיבידואלים, ועל כן אינו מהווה ישות אשר ניתן להעמידה לדין פלילי. בנוסף, נשענו השופטים על אמנת רומא המקימה את בית הדין הפלילי הקבוע, הקובעת כי אישיות טבעית בלבד יכולה לעמוד לדין, וכן על ניסיונה של צרפת להעניק לבית הדין סמכויות שיפוט כלפי תאגידים, שכשל כיוון שבמדינות רבות בעולם אין זה מקובל עדיין. בדעת יחיד ניצב השופט לוואל. הוא חלק על דעת הרוב בציינו שיש להבחין בין בתי דין העוסקים בענישה פלילית לבין תביעה נזיקית. הוא גם סבר שאין זה נכון שהמשפט הבינלאומי לא מתיר ענישה כנגד תאגידים. לדבריו, המשפט הבינלאומי מנוסח כפי שהוא על מנת שכל מדינה תוכל לקבל החלטה הנראית בעיניה ראויה. עם זאת, לדעת השופט לוואל קיובל לא הצליחו להוכיח את טיעוניהם עד לרף ההוכחה הנדרש ומשכך הוא פסק נגדם קיובל ולטובת של. משכך, קיבל בית המשפט לערעורים את ערעור חברת הנפט ודחה את הערעור של קיובל פה אחד, אך כאמור, עם הנמקות שונות בתכלית.
פסק הדין - בית המשפט העליון של ארצות הברית
קיובל ערערו לבית המשפט העליון הפדרלי על החלטה של ערכאת הערעור (ה-Second Circuit) ביום 17 באוקטובר 2011. הטיעונים בעל פה נשמעו ביום 28 בפברואר 2012. באופן לא צפוי שינה בית המשפט את מוקד הדיון והודיע ביום 5 במרץ 2012 שהוא ייחד יום דיונים במהלך חודש אוקטובר 2012 לשמיעת טיעונים בשאלה אם ה-ATS יוצר סמכות שיפוט ביחס לעוולות שבוצעו מחוץ לארצות הברית. כלומר, הצדדים נדרשו להגיש טיעונים בדבר הנסיבות שבהן יכירו בתי משפט פדרליים בעילת תביעה המבוססת על חוק אמריקני לגבי עניין המתרחש מחוץ לשטחה של ארצות הברית. בכך השתנה המוקד של המחלוקת מהשאלה בדבר אחריות תאגידים בנזיקין על פי המשפט הבינלאומי, לסמכות השיפוט האקסטריטוריאלית של בית המשפט.
החלטת בית המשפט
בפסק הדין של בית המשפט העליון האמריקאי נדחתה התביעה על ידי כלל השופטים, ובית המשפט קבע שאין לו סמכות שיפוט במקרה זה. ההכרעה ניתנה פה אחד אך מעיון בדעת השופטים ניתן לזהות דעת רוב ודעת מיעוט בעניין הנימוקים להחלטה הקובעת שאין לבית המשפט סמכות.
דעת הרוב נכתבה על ידי נשיא בית המשפט, השופט רוברטס. הנשיא רוברטס קבע כי ה-ATS אינו מקים סמכות שיפוט חוץ-טריטוריאלית. הוא קבע כי חרף כל העובדות המוכחות בפסק הדין הרי שכל ההתנהגות המתוארת התרחשה מחוץ לגבולותיה של ארצות הברית ועל הנזק היה להיגרם בגבולות שטחה של ארצות הברית. הנשיא מוסיף וקובע כי לתאגידים רב לאומיים נוכחות במדינות רבות וזה יהיה מרחיק לכת לקבוע כי די בנוכחות של התאגידים כדי להקנות סמכות. ככל שהקונגרס רוצה לקבוע אחרת עליו לעשות זאת בחקיקה מפורשת וספציפית יותר מאשר ה-ATS. על כן, פסק הדין של בית המשפט לערעורים מאושר. לדעת הנשיא הצטרפו השופטים סקאליה, קנדי, תומאס ואליטו.
השופט קנדי כתב את עמדתו בפסקה אחת והצטרף לפסק דינו של הנשיא. השופט קנדי משאיר צוהר למצב שבעתיד כן יגיע המקרה הנכון לבית המשפט כך שתקום מכוח ה-ATS סמכות שיפוט אקסטריטוריאלית. השופט אליטו הצטרף לפסק הדין של הנשיא, אך הוסיף דעה משלו שאליה הצטרף השופט תומאס. לגישת אליטו, פסק הדין של רוברטס לא היה בהיר דיו באשר לתחולת ה-ATS מחוץ לשטחי ארצות הברית והוא הדגיש מרכיב זה.
השופט ברייר כתב את עמדתו אליה הצטרפו השופטות גינסבורג, קגן וסוטומיור. הם הסכימו עם התוצאה אליה הגיע הנשיא רוברטס אך לא עם טעמיו להתוצאה. השופט ברייר חלק על פסק דינו של הנשיא רוברטס וטען של-ATS תיתכן תחולה אף מחוץ לגבולות ארצות הברית, כל עוד לעניין יש קשר הדוק לארצות הברית. ברייר קבע על בסיס תקדימים של בית המשפט העליון כי במקרה של קיובל לא מתקיים קשר כזה, ועל כן דין התביעה להידחות. לגבי המשיבים השופט ברייר קובע כי מדובר בשני תאגידים זרים. המניות שלהם כמו של חברות זרות רבות נסחרות בבורסה של ניו-יורק. הנוכחות היחידה של התאגידים בארצות הברית היא משרד בניו-יורק שעוזר להסביר למשקיעים פוטנציאליים על עסקיהם. העותרים אינם אזרחי ארצות הברית אלא אזרחי מדינות אחרות, המקרה כפי שאירע אירע במדינה אחרת והטענה של העותרים היא לא שהמשיבים ביצעו את המעשים המתוארים כי אם אלא שהם סייעו לאחרים לעשות כן. לכן, בנסיבות הללו, אין קשר מספיק בין התביעה לבין ארצות הברית. השופט ברייר קובע שהוא מצטרף לפסיקה של בית המשפט אך לא לדעתו.
הביקורות על פס"ד קיובל
פסק הדין זכה להד תקשורתי רחב. יש הסבורים שלתוצאותיו יהיו השפעות מרחיקות לכת, ייתכן שעד כדי ריקון ה-ATS מתוכנו. נטען שפסק הדין חותר תחת מורשת משפטי נירנברג ומחליש באופן מהותי את דיני זכויות האדם המודרניים[3]. הייתה ביקורת על שגיאות עובדתיות של שופטי הרוב בערכאת הערעור הראשונה (נכסיה של חברת I.G Farben הוחרמו בחלקם והושמדו בחלקם, תאגידים נוספים שתמכו במשטר הנאצי פורקו). עוד נאמר כי פסק הדין יוצר מדרון חלקלק בו יוכלו תאגידים לפעול כמדינות פרטיות ללא כל אחריות לדיני זכויות אדם, בניגוד למטרת המשפט הבינלאומי[4]. עוד נטען שהחוק חותר תחת מדיניות הממשל האמריקאי לעניין זכויות אדם[5]. מנגד נטען שה-ATS מלכתחילה לא היווה כלי עזר משמעותי ושאולי "הריגתו" באמצעות הפסיקה שקבעה שאין לו תחולה חוץ-טריטוריאלית תביא דווקא לחקיקה חדשה אשר תגן על זכויות האדם באופן מקיף יותר[6].
ראו גם
לקריאה נוספת
- Corporate Accountability in Conflict Zones: How Kiobel Undermines the Nuremberg Legacy and Modern Human Rights
- R.I.P. A.T.S.? How much of the Alien Tort Statute survives the Supreme Court’s Kiobel Decision
- EXAGGERATED RUMOURS OF THE DEATH OF AN ALIEN TORT? CORPORATIONS, HUMAN RIGHTS AND THE REMARKABLE CASE OF KIOBEL
קישורים חיצוניים
- The Shell game ends
- Supreme Court Observations: Kiobel v. Royal Dutch Petroleum & the Future of Alien Tort Litigation
- Business Hails Supreme Court Ruling on Alien Tort Statute
- Seven Ways of Looking at Kiobel v. Royal Dutch Petroleum and the Supreme Court Under Chief Justice John Roberts
- Wrong way on human rights
- Supreme Court: A Case of Foreign Abuse? We Can't Touch That
- Shell Wins; the World Loses
- פסק הדין של בית המשפט העליון של ארצות הברית
- פסק הדין של בית המשפט לערעורים (2nd circuit)
- Analysis: Window narrows in U.S. for human rights abuse lawsuits
הערות שוליים
- ^ הנפט הניגרי, אלון לוין ויובל בוסתן, סיקור ממוקד, 2006
- ^ ניגריה, הספרייה הווירטואלית של מטח
- ^ Corporate Accountability in Conflict Zones: How Kiobel Undermines the Nuremberg Legacy and Modern Human Rights, Giannini & Farbstein, Harvard International Law Journal, November 2010
- ^ Supreme Court ruling shields corporations from accountability, Lauren Carasik, Aljazeera America, February 2014
- ^ Kiobel Ruling Undermines U.S. Leadership on Human Rights, Human Rights First, April 2013
- ^ The Future of Human Rights Litigation After Kiobel, Roger P. Alford, Notre Dame Law School, 2014
