פסק דין רדומילסקי נגד פרידמן

פסק דין רדומילסקי נגד פרידמן
שושנה רדומילסקי נגד יצחק פרידמן

מידע החלטה
ערכאה	בית המשפט העליון
תאריך החלטה	12 באוקטובר 1971
מראה מקום	פ"ד כה(2) 573
חברי המותב
חברי המותב	יואל זוסמן, צבי ברנזון, חיים כהן.
דעות בפסק הדין
דעת רוב	יואל זוסמן
דעות נוספות	חיים כהן

פסק דין רדומילסקי נגד פרידמן (ע"א 782/70 שושנה רדומילסקי נ' יצחק פרידמן) הוא פסק דין בו דן בית המשפט העליון בשאלות של תום לב במקרקעין, והשפעתו על הזכויות הקנייניות. בית המשפט קבע כי זכות הבעלות כשלעצמה אין בה כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר, ובמילים אחרות עיגן את עקרון תום הלב כגובר, בנסיבות מסוימות, על זכויות הקניין. פסק הדין ניתן בסמוך לאחר חקיקת חוק המקרקעין ובטרם נחקק חוק החוזים (חלק כללי) בו עוגן עקרון תום הלב, והוחל על כלל המשפט האזרחי, אך העקרונות הכלליים שנקבעו בו עדיין תקפים ואושרו בפסיקה מאוחרת, והוא נחשב לאחד מפסקי הדין החשובים בדיני קניין בדין הישראלי. כן כולל פסק הדין קביעה כי זכות הבעלות כוללת הגנה על הבעלות בחלל הרום שמעל המקרקעין, קביעה שאף היא חלוצית וחשובה, ומהווה הלכה משמעותית בקביעת גבולות הבעלות במקרקעין.

רקע עובדתי

הסכסוך בין הצדדים נסב על דירה בתל אביב בה היה המשיב, פרידמן, דייר מוגן, והמערערת, רדומילסקי, בעלת הדירה.

המשיב הגיע לגיל מבוגר, ובתו עברה לגור איתו. כפי הנראה חששה המערערת כי לאחר פטירת המשיב, תקום לבתו הזכות, על פי חוקי הדיירות המוגנת, להמשיך ולהחזיק בדירה במעמד של דיירת מוגנת. המערערת פנתה אל הבת וביקשה כי זו תאשר בכתב כי היא אך 'אורחת' בדירה, אך הבת סירבה.

המשיב קדח חור בקיר החיצוני של הבית, והעביר דרכו כבל המחובר לאנטנה שעל גג הבניין, ועובר מעל החצר השייכת למערערת, וזאת לשם צפייה בטלוויזיה. המערערת טענה כי בכך הפר המשיב את חוזה השכירות, מה שיכול להקנות לה את הזכות לסלק ידו מן המושכר.

בית משפט השלום דחה טענה זו, וכן טענות נוספות כגון הפרת חוזה השכירות בכך שאיפשר לבת לגור כדיירת משנה. בית המשפט המחוזי אישר את פסק דינו של בית משפט השלום.

בית המשפט העליון איפשר לערער על פסק הדין, אך קבע כי הערעור ייסוב סביב שאלה אחת - האם בהעברת כבל הטלוויזיה מעל לחצר של המערערת יש הסגת גבול המזכה בצו מניעה להסרתו.

רקע משפטי

מקרה זה הוא אחד הראשונים שהגיעו להכרעה בבית המשפט העליון לאחר חקיקת חוק המקרקעין, והוא פסק דין חלוצי בניתוח החוק ובפרשנות סעיפיו, ובקביעת ההקשרים המשפטיים בהם ניתן להשתמש בחוק ולפרשו, ביחס לחוקים אחרים.

החוק תחם בבירור את גבולות הבעלות במקרקעין בסעיף 11 לחוק כמשתרעת - "אל עומק הקרקע" ואל "חלל הרום". כן קבע החוק בסעיף 160 כי סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל שאיפשר פסיקה בעניין על פי הפסיקה האנגלית, לא יחול, ועל בית המשפט היה לפסוק על פי חוק המקרקעין ועל פי סעיפי פקודת הנזיקין.

בעת שניתן פסק דין זה, טרם נחקק חוק החוזים (חלק כללי) וסעיפים 39 ו-61 המחילים את חובת תום הלב על כלל המשפט האזרחי טרם נחקקו, מסיבה זו לא יכול היה בית המשפט לעשות שימוש במושג "תום לב" שאינו מופיע כפשוטו בחוק המקרקעין, והיה עליו להשתמש בשני סעיפים המבטאים עיקרון זה בחוק המקרקעין ובפקודת הנזיקין -

סעיף 74 לפקודת הנזיקין קובע - "בית המשפט לא יתן ציווי, אם הוא סבור שהפגיעה או הנזק שנגרמו לתובע הם קטנים וניתנים להערכה בכסף ולפיצוי מספיק בתשלום כסף, ומתן ציווי יהיה בו משום התעמרות בנתבע, אך רשאי הוא לפסוק פיצויים."

סעיף 14 לחוק המקרקעין קובע - "בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר."

פסק הדין של בית המשפט העליון

השופט יואל זוסמן בדעת הרוב (לדעתו הסכים השופט צבי ברנזון) קבע כי אכן, על פי סעיף 11 לחוק המקרקעין, העברת כבל האנטנה מעל החצר היא פגיעה בבעלותה של המערערת בחלל הרום שמעל לחצר, ומבחינה זו אכן, נפגעה זכות הקניין של המערערת. ועם זאת, בהסתמך על סעיף 74 לפקודת הנזיקין, לא ייתן בית המשפט צו עשה להסרת הכבל. הדרישה להסרת הכבל באה רק בשל סירוב בת הדייר לחתום על כך שהיא "אורחת" ולא תדרוש את זכות הדיירות המוגנת לאחר פטירת אביה. מכיוון שכך יש בכך משום התעמרות, המצדיקה אי מתן צו.

שידורי הטלוויזיה הממלכתיים בישראל החלו אך בשנת 1968, ובא כוח המערערת טען כי צפייה בטלוויזיה אינה חיונית, והצורך במתיחת הכבל אינו מצדיק את הפגיעה בבעלות. לכך ענה השופט זוסמן כי המדובר בשירות פופולרי שחלק נכבד מן הציבור נהנה ממנו.

השופט חיים כהן הגיע לאותה המסקנה, אך לא ביסס את פסק דינו על פקודת הנזיקין, אלא על סעיף 14 לחוק המקרקעין, וקבע כי - "...בא הכלל הגדול שבסעיף 14 לחוק וקובע שזכות הבעלות כשלעצמה אין בה כדי להצדיק עשיית כל דבר, ומתן צו מניעה בכלל זה, "הגורם נזק או אי נוחות לאחר" - רוצה לומר, אין להתיר את השימוש בזכות הבעלות כעילה לגרום נזק או אי נוחות אפילו למסיג גבול, מקום שהשימוש בעילה זו אינו דרוש באורח סביר למימוש זכות הבעלות עצמה או למטרה חוקית אחרת."

חשיבות פסק הדין

בעת שניתן פסק הדין עורר פסק הדין ויכוח בשל כך שלא הגן על זכות הבעלות מול הפרה ברורה, ובשל הדרך בה בחן את גבולות השימוש לרעה בזכות הקניינית.. לאחר שנחקק חוק החוזים, שהחיל את עקרון תום הלב על כלל המשפט האזרחי, הלכו פסקי דין רבים בדרך זו, וקבעו כי זכות הבעלות אינה מוחלטת כי אם יחסית, וכפופה לשימוש בזכות בתום לב..

פסק הדין הוא אף פסק דין חלוצי ומשמעותי בקביעת גבולות הבעלות לעומק האדמה ובחלל הרום, וההלכה שקבע כי הבעלות במקרקעין מקנה לבעלים הגנה מפני שימוש בחלל הרום שמעל למקרקעין נותרה בתוקפה, על אף שינויים טכנולוגיים מאז שניתן פסק הדין כגון שימוש בכטב"מים וברחפנים למטרות שונות, אזרחיות ואחרות.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

פסק דין רדומילסקי נגד פרידמן42350808