פריווילגיה חברתית
בהקשר חברתי, פְּרִיוִוילֶגְיָה או זכות יתר היא זכות מיוחדת או יתרון הקיימים לאדם או לקבוצה חברתית מסוימת בלבד. המונח נפוץ במיוחד בהקשר של אי-צדק חברתי ובפרט למעמד חברתי[1], גזע, גיל, מגדר ומוגבלות. שתי דוגמאות שכיחות הן השכלה גבוהה ואזור מגורים.[1] פריווילגיה עשויה להיות גם רגשית או פסיכולוגית, וקשורה בביטחון העצמי, בנוחות, ובתחושת היות אדם חלק מהחברה והיותו ראוי בה.[2] המונח החל כמושג אקדמי, אולם הפך להיות פופולרי מחוץ לעולם זה.[3]
ניתוח חשוב של פריווילגיה ושל קבוצות חברתיות מסוימות פורסם, וכלל מגוון של נקודות מבט. כמה פרשנים טענו כי המונח מוגבל, ואינו מבחין בין "ויתור על צדק" (spared injustice, שבו למשל אדם לבן אינו עושה מאומה למחות על אי צדק לשחור, אולם אינו מרוויח מכך ישירות) ובין "הטבה בלתי-צודקת" (unjust enrichment, ובה למשל, מצב שבו מחפשת המשטרה אחר פושעים ממוצא מזרחי, מיטיב עם מפר חוק לבן); כמו כן הועלו טענות על כך שלמונח נטייה למזג בין קבוצות שבמהותן נבדלות זו מזו.[4]
היסטוריה
רעיון הפריווילגיה עלה לראשונה ב-1903 כשהסוציולוג וההיסטוריון האמריקני ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז פרסם מאמר בשם "נשמות העם השחור" (The Souls of Black Folk), שבו כתב שעל אף שאפרו-אמריקנים היו מודעים מאד לאמריקנים לבנים וערים לאפליה גזעית, אמריקנים לבנים לא חשבו יתר על המידה על אפרו-אמריקנים, וכן גם לא על השפעתה של אפליה גזעית.[5][6][7] ב-1935 כתב דו בויז על מה שֶכִּינה "המתנות בלהיות לבן", שכוללות לדבריו אדיבות וכבוד, גישה ללא מכשולים לאירועים ציבוריים, יחס מקל בבתי המשפט, וגישה לבתי הספר הטובים ביותר.[8]
ב-1988, האקדמאית האמריקנית פרופסור פגי מקינטוש פרסמה את המאמר "פריווילגיה לבנה ופריווילגיה גברית", ובו היא מתעדת 46 פריווילגיות כפי שחוותה כאישה לבנה בארצות הברית. למשל: "אני יכולה להיות בטוחה שאם אזדקק לסיוע רפואי או חוקי, הגזע שלי לא יהווה לי מכשול", וכן "אין לי הצורך לחנך את ילדיי להיות מודעים לגזענות מערכתית כדי לשמור בכל יום ויומו על שלמותם הגופנית". מקינטוש תיארה פריווילגיה לבנה כ"חבילה בלתי נראית של זכויות שלא הורווחו", שלאנשים לבנים אין עניין להכיר בה; היא גורמת להם לחוש ביטחון, נוחיות, וכן להיות בלתי מודעים לסוגיות גזעיות; במקביל לא-לבנים הופכים חסרי ביטחון, אינם חשים בנוח ומרגישים מנוכרים.[2] לזכות מאמרה של מקינטוש נזקף כי יצר עניין אקדמי בפריווילגיות, שנחקרו בהרחבה בשנים שלאחר מכן.[9]
סקירה כללית
מבחינה היסטורית, לימודים אקדמיים של אי-שוויון חברתי התרכזו בעיקר באופני אפליית המיעוטים, והתעלמו מהפריווילגיות הניתנות לקבוצות הדומיננטיות בחברה. הדבר השתנה כאמור בשנות ה-80 המאוחרות, עם תחילת המחקר בנושא.[9]
פריווילגיה, באופן שבו היא מובנת ומתוארת על ידי חוקרים, היא מכלול של משתנים מרובים עם חשיבות משתנה כמו גזע, גיל, מגדר, אזרחות, דת, מוגבלות, בריאות, רמת השכלה ואחרים. על פי סוציולוגיים, גזע, מגדר ומעמד חברתי הם המכריעים ביותר על רמת הפריבליגיה של אדם.[10] תאוריית הפריווילגיה טוענת כי כל אדם משובץ בערב רב של קטגוריות ושל הקשרים, והוא יהיה פריווילג באורחים מסוימים, ומקופח באחרים; תכונות פריווילגיות מפחיתות את ערכן של תכונות שגוררות קיפוח.[11] חלק מתכונות פריווילגיות הן על פי רוב נראות, כמו גזע ומגדר, ואחרות כמו אזרחות וסדר לידה - אינן. חלקן, כמו מעמד חברתי, הוא תכונות יציבות יחסית, וחלקן, כמו גיל, עושר, דת ואטרקטיביות, משתנות או עשויות להשתנות עם הזמן.[12] חלקן, לפחות בצורה חלקית, הן פרי בחירתו של האדם, כמו רמת השכלה, בעוד שאחרות, כמו גזע או רקע מעמדי הן לחלוטין אינן נתונות לבחירה.
בהקשר של התאוריה, אנשים פריווילגיים נחשבים ל"נורמה", וכאלו זוכים בבלתי נראות ובנוחות בחברה, בעוד האחרים נתפסים כפרטים נחותים יותר.[13] אנשים פריווילגיים רואים את דמותם משתקפת לאורכה ולרוחבה של החברה, בתקשורת המונים ופנים אל פנים במפגשם עם מורים, מנהלים במקום העבודה וברשויות נוספות; על פי חוקרים, אלה מעניקים תחושה של אישור, את ההנחה שאדם פריווילגי יצליח בחייו, וכן הגנה מחשש בפני התמודדות עם אפליה מטעמם של בעלי סמכות.[14]
מודעות לפריווילגיה
מספר אקדמאים הדגישו את התבנית לפיה אלה הנשכרים מסוג כלשהו של פריווילגיה ממאנים להכיר בה.[2][11][15] הסוציולוג האמריקני מייקל קימל מתאר את המצב שבו יש לאדם פריווילגיה "כמו לרוץ עם הרוח בגבך", היעדר מודעות להזנה, לתמיכה ולדחיפה.[2] מטיעון זה ניתן לגזור כי הכחשה כזו מכוננת אי צדק נוסף נגד אלו שאינם נשכרים מאותה הפריווילגיה. כותב אחד התייחס להכחשה כזו כסוג של "מיקרו-אגרסיה" או ביטול-קמעא (microinvalidation) אשר שוללים את חוויותיהם של אנשים שאינם פריווילגיים ומקטינים את הקשיים שאיתם הם מתמודדים.[16]
מקינטוש כתבה כי רוב האנשים אינם מעוניינים בהכרה בפריווילגיות שלהם, ובמקום זאת מחפשים אחר דרכים להצדקת או להקטנת ההשפעות של הפריווילגיה, בטענה שזו נרכשה ביושר. הם מצדיקים זאת בהכרה במעשיהם של אינדיווידואלים בעלי דומיננטיות שלא עמלו עבורה, אך מכחישים את היות הפריווילגיה ממוסדת, כמו גם מוטמעת בקרב כל חלקי החברה. יתרה מזו, כתבה מקינטוש כי גם אלה המאמינים שפריווילגיה היא מערכתית עשויים להכחיש את רווחתם האישית הנובעת מכך, ועלולים להתנגד למאמצים לבטלה.[2] על פי חוקרים, אנשים פריווילגיים מתנגדים להכרה בפריווילגיה, משום שזו תדרוש מהם להכיר בכך שהצלחה כלשהי שהשיגו, לא נרכשה אך ורק בזעת אפם, אלא גם בזכות המערכת שסייעה להם.[16] תפיסה זו מטילה ספק ברעיון לפיו החברה היא מריטוקרטיה, כלומר מובלת על ידי אנשים שנבחרו לתפקידם בזכות כישוריהם. הטלת ספק זו, מעוררת אי נוחות קשה בעיקר בקרב אמריקנים, שכן האמונה במריטוקרטיה היא ערך תרבותי חשוב, וחוקרים תכופות מאפיינים אותה כמיתוס.[13][17][18][19][20][21][22]
קימל כתב כי כאשר אנשים פריווילגיים אינם מרגישים באופן אישי חזקים, הטענות לפיהן הרוויחו מיתרונות שלא רכשו אינן משכנעות.[18]
ב-2014, סטודנט יהודי לשנה א' באוניברסיטת פרינסטון, טל פורטגנג, כתב את המאמר "בדיקת הפריווילגיה שלי" (Checking My Privilege), שבו הוא מגנה את שותפיו ללימודים שאמרו לו "לבדוק את הפריווילגיות שלו" כדי שיזקוף את הצלחתו בחיים "לתומך הבלתי נראה של קדוש הגבריות הלבנה" וכן "להשלכת סעיף ההגנה השווה, ושאמנם הרעיון הבסיסי של מריטוקרטיה הוא מיתוס".[23] מקינטוש מסרה לאחר מכן לעיתון הניו יורקר כי פורטגנג התנגד לראות עצמו כחלק מהמערכת. היא טענה כי לכל אחד יש שילוב של יתרונות שלא נרכשו כמו גם חסרונות, ועל כל אחד לנסות לראות את עצמו בהקשר של תבניות חברתיות של אפליה ושל דיכוי.[24]
ביקורת
ביקורת הועברה על תפיסת הפריווילגיה על כך שהיא מתעלמת מהבדלים יחסיים הקיימים בין קבוצות. למשל, חוקרים טוענים כי בחברה האמריקאית ישנם הבדלי מעמד בין הודים אסיאתיים, סינים, יפנים, קוריאנים וקמבודים, וכן בקרב אפרו-אמריקאים, מהגרים שחורים מהקריביים ומהגרים שחורים מאפריקה.[4]
אנשי רוח שמאמינים בקיומן של פריווילגיות ובהיותן מערכתיות, ביקרו את הסיווג עצמו, באמרם כי המילה פריווילגיה רומזת על מותרות יותר מאשר על זכויות; הם טענו כי תועלות מסוימות של פריווילגיות כמו גישה בריאה לחינוך ולשיכון, מוטב שיובנו כזכויות, ולא כמותרות.[4]
מספר אקדמאים משערים כי תיוג בעיה כקולקטיבית במקום כל מקרה לגופו סופה באפליה תחת מעטה של צדק חברתי. זאת משום שלטענתם תפיסה כזו מובילה להנחה שאדם שמשתייך לקבוצה פריווילגית הוא בלתי ראוי, ולהפך, ללא כל בדיקה.[דרוש מקור]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Twine, France Winddance (2013). Geographies of Privilege. Routledge. pp. 8–10. ISBN 0415519616.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 Kimmel, Michael S. (2009). Privilege: A Reader. Westview Press. pp. 1, 5, 13–26. ISBN 0813344263.
- ^ Freeman, Hadley (4 ביוני 2013). "Check your privilege! Whatever that means". The Guardian. נבדק ב-23 באוקטובר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 4.0 4.1 4.2 Blum, Lawrence (2008). "'White privilege': A mild critique" (PDF). Theory and Research in Education. SAGE Publications (6(3)). doi:10.1177/1477878508095586. נבדק ב-23 באוקטובר 2014.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Sullivan, Shannon (2006). Revealing Whiteness: The Unconscious Habits of Racial Privilege. Indiana University Press. pp. 121–123. ISBN 0253218489.
- ^ Reiland, Rabaka (2007). W.E.B. Du Bois and the Problems of the Twenty-First Century: An Essay on Africana Critical Theory. Lexington Books. p. 3. ISBN 0739116827.
- ^ Appelrouth, Scott (2007). Classical and Contemporary Sociological Theory: Text and Readings. 304-305: SAGE Publications. ISBN 076192793X.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: location (link) - ^ Kincheloe, Joe L. (2008). Critical Pedagogy Primer. Peter Lang International Academic Publishers. pp. 60–62. ISBN 1433101823.
- ^ 9.0 9.1 O'Brien, Jodi A. (2008). Encyclopedia of Gender and Society. SAGE Publications. p. 418. ISBN 1412909163.
- ^ Casella, Eleanor C. (2005). The Archaeology of Plural and Changing Identities: Beyond Identification. Springer. p. 217.
- ^ 11.0 11.1 Garnets, Linda (2002). Psychological Perspectives on Lesbian, Gay, and Bisexual Experiences. Columbia University Press. p. 391. ISBN 0231124139.
- ^ Sweet, Holly Barlow (2012). Gender in the Therapy Hour: Voices of Female Clinicians Working with Men (The Routledge Series on Counseling and Psychotherapy with Boys and Men). Routledge. p. 71. ISBN 0415885515.
- ^ 13.0 13.1 Case, Kim (2013). Deconstructing Privilege: Teaching and Learning as Allies in the Classroom. Routledge. pp. 63–64. ISBN 0415641462.
- ^ Sorrells, Kathryn (2012). Intercultural Communication: Globalization and Social Justice. SAGE Publications. p. 63. ISBN 1412927447.
- ^ Carter, Robert T. (2004). Handbook of Racial-Cultural Psychology and Counseling, Training and Practice. Wiley. p. 432. ISBN 0471386294.
- ^ 16.0 16.1 Sue, Derald Wing (2010). Microaggressions in Everyday Life: Race, Gender, and Sexual Orientation. Wiley. pp. 37–39. ISBN 047049140X.
- ^ Khan, Shamus Rahman (2012). Privilege: The Making of an Adolescent Elite at St. Paul's School (Princeton Studies in Cultural Sociology). Princeton University Press. pp. 107–108. ISBN 0691156239.
- ^ 18.0 18.1 Halley, Jean (2011). Seeing White: An Introduction to White Privilege and Race. Rowman & Littlefield Publishers. pp. 67, 191. ISBN 1442203072.
- ^ McNamee, Stephen J. (2013). The Meritocracy Myth. Rowman and Littlefield Publishers. ISBN 1442219823.
- ^ Bell, Myrtle P. (2011). Diversity in Organizations. Cengage Learning. pp. 232–234. ISBN 1111221308.
- ^ Karsten, Margaret Foegen (2006). Gender, Race, and Ethnicity in the Workplace [3 volumes]: Issues and Challenges for Today's Organizations. Praeger. p. 258. ISBN 0275988023.
- ^ Jackson, Yolanda Kaye. Encyclopedia of Multicultural Psychology. SAGE Publications. p. 471.
- ^ Fortgang, Tal (2 באפריל 2014). "Checking My Privilege: Character as the Basis of Privilege". The Princeton Tory. נבדק ב-24 ביוני 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Rothman, Joshua (13 במאי 2014). "The Origins of Privilege". The New Yorker. נבדק ב-24 ביוני 2014.
{{cite news}}: (עזרה)
