פרץ מרקיש
 | |
| מימין לשמאל: אלתר קציזנה, פרץ מרקיש, משה ברודרזון | |
| לידה | 7 בדצמבר 1895 |
|---|---|
| פטירה | 12 באוגוסט 1952 (בגיל 56) |
| לאום | יהודי |
| עיסוק | משורר, סופר, מחזאי, מוציא לאור |
| תחום כתיבה | שירה, סיפורת, מחזות תיאטרון |
| יצירות בולטות | רומנים: "דור הולך ודור בא", "כיוון לא צפוי"; מחזות: "האדמה", "משפחת עובדיה" |
פרץ מַרְקִיש (בכתיב יידיש: פּערעצ (גם: פּערעץ, פּרץ) מאַרקיש; בכתב רוסי: Перец Давидович Маркиш; 7 בדצמבר 1895, פּוֹלוֹנוֹיֶה, פלך ווהלין, האימפריה הרוסית – הוצא להורג ב-12 באוגוסט 1952 במוסקבה עם קבוצת הרוגי המלכות בברית המועצות) היה משורר, מחזאי וסופר יידי, מבכירי המשוררים היהודים בברית המועצות.
ביוגרפיה
פרץ מרקיש נולד בעיירה פּוֹלוֹנוֹיֶה (Polonnoye) שבפלך ווהלין, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (במחוז חמלניצקי באוקראינה). אביו היה מלמד בחדר. בגיל צעיר עזב פרץ את הבית, תחילה לברדיצ'ב ולאחר מכן לאודסה, שם עבד בכל מיני עבודות מזדמנות. מגיל 17 החל לכתוב שירים, תחילה דווקא ברוסית. בשנת 1916 גויס לצבא הרוסי ולחם בקרבות מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1917 נפצע קשה בקרב ושוחרר מהצבא. הוא התיישב בקייב, ומאוחר יותר ביקטרינוסלב דנייפרופטרובסק והחל לפרסם שירים אקספרסיוניסטיים וסיפורים קצרים בעיתון יהודי. בשנת 1920 הוציא אוסף שירים ביחד עם שני משוררים יידיים, דוד הופשטיין ולייב קויטקו. בשנת 1921 עזב את רוסיה ובמשך כחמש שנים חי ועבד בפולין, בגרמניה ובצרפת. בשנים 1922–1924 הוציא לאור עם אורי צבי גרינברג, עוזר ורשבסקי ומלך ראוויטש את כתב העת הספרותי "כאַליאַסטרע" (יידיש: "כנופיה").
בשנת 1926 חזר לברית המועצות, כבר כמשורר מפורסם, התיישב במוסקבה ועסק בפעילות ספרותית. כתב שני רומנים ("אחד על אחד" ו"דור הולך ודור בא"), מחזות ("האדמה" ו"משפחת עובדיה") ומאות שירים. שיריו גם תורגמו לרוסית על ידי אנה אחמטובה. חלק מהמבקרים הספרותיים ביקרו את מרקיש על כך שיצירותיו "לאומניות מדי" ואינן עומדות בקנה המידה של "האינטרנציונליזם הסוציאליסטי".
בשנת 1941, עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות, היה בין מייסדי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי ומן החברים הבולטים בו.
פרץ מרקיש נעצר בינואר 1949 יחד עם עסקנים יהודים רבים, סופרי יידיש, משוררים ואנשי תיאטרון. ב-12 באוגוסט 1952 הוא הוצא להורג עם יתר אנשי הרוגי המלכות בברית המועצות. רק בשנת 1956, לאחר שינויים בממשל של ברית המועצות, טוהר שמו. שיריו נדפסו מחדש, הן ביידיש והן בתרגום לרוסית.
בערים חיפה וקריית ים רחובות הקרויים על שמו.
יצירתו שתורגמה לעברית
- דור הולך ודור בא (תרגם מיידיש: אליהו מייטוס), תל אביב: איגרא, תש"ד. (מהדורה נוספת: על מארקיש ויצירתו: גיטל מיזל; עורכים: ד' הנגבי וא' פורת; הבאה לדפוס ותרגום הנספחים: חיים פלג, מרחביה: ספרית פועלים, 1962.)
- למחוללת יהודיה: פואמה (עברית: חנוך קלעי), גבעתיים-רמת גן: מסדה, 1976.
- כיוון לא צפוי: שירים, מקור ותרגום – די אומגעריכטע ריכטונג; לידער (מיידיש: שלמה אבן שושן), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ח.
- שירים ופואמות: מאה שנה להולדת המשורר 1895–1995 / פרץ מארקיש (תרגום מיידיש: חנוך קלעי, שלמה אבן שושן, נתן יונתן), ירושלים: בסדר, תשנ"ח-1998.
- יאבדו שמיים וארץ: שירת האפוקליפסה היידית / משה-לייב הלפרן, א' ליילס, פרץ מרקיש, ה' לייוויק; תרגם מיידיש: עידו בסוק; ערך והוסיף אחרית-דבר: אברהם נוברשטרן), [תל אביב]: קשב לשירה, תשס"ב-2002.
משפחתו
לפרץ מרקיש היו בת ושני בנים:
- אולגה רפאי-מרקיש (1930–2012) - אומנית קרמיקה.
- שמעון מרקיש (1931–2006) – מתורגמן, מבקר ספרות, היה מרצה לספרות באוניברסיטת ז'נבה.
- דוד מרקיש (נולד ב-1938) – סופר ועיתונאי (בין השאר היה גם כתב של העיתון "מעריב"), חי בישראל.
אשתו אסתר נפטרה בישראל בחודש אפריל 2010 בגיל 99.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרץ מרקיש |
- פרץ מרקיש וגורלו: חייו ואחריתו של משורר יהודי, דבר, 26 באוקטובר 1956
- דוד מרקיש, תרבות וספרות: בן ארבעים לנצח, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2008
