צ'ינוק (קבוצה אתנית)
 | |
| בני צ'ינוק פוגשים את משלחת לואיס וקלארק בנהר קולומביה, אוקטובר 1805. צייר צ'ארלס מריון ראסל, 1905 | |
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| כ-3,000[1] | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
| שפות | |
| אנגלית (בעבר שפות צ'ינוקיות) | |
| דת | |
| ילידית |
צ'ינוק (באנגלית: Chinook) היא קבוצה אתנית של ילידים בארצות הברית הכוללת מספר קבוצות משנה של ילידים מחוף הפסיפיק נורת' וסט (אנ') בארצות הברית הדוברים את שפות הצ'ינוק (אנ'). מאז לפחות 4000 לפני הספירה התגוררו בני הצ'ינוק לאורך נהר הקולומביה התיכון והתחתון (בצ'יהנוק "Wimahl", כלומר "הנהר הגדול") מהערוץ של הנהר (ליד העיירה דה דלס (אנ') באורגון של ימינו) במורד הזרם (מערבה) ועד לשפך הנהר, וכן לאורך חלקים סמוכים של החופים, מכף טילאמוק (אנ') באורגון של ימינו בדרום, צפונה עד מפרץ וילאפה (אנ') בדרום-מערב וושינגטון. בשנת 1805 פגשה משלחת לואיס וקלארק את שבט צ'ינוק בנהר קולומביה התחתון.
למונח "צ'ינוק" יש גם משמעות רחבה יותר בהתייחסות לשפה ז'רגון צ'ינוק (אנ'), המבוססת בחלקה על שפות הצ'ינוק, ומכונה גם צ'ינוק וואווה (Chinuk Wawa). ישנן מספר תיאוריות לגבי מה מקור השם "צ'ינוק". יש האומרים שזו המילה Tsinúk בשפת הקבוצה האתנית של הצ'הליס (אנ') שבה כונו תושבי ואתר כפר מסוים במפרץ בייקר, שפירושה "אוכלי דגים". ייתכן שזו גם מילה שמשמעותה "לוחמים חזקים".
כמה מקבוצות המשנה של הצ'ינוק הן חלק מכמה שבטים מוכרים פדרלית: אומת יקאמה (אנ') (בעיקר וישראם (אנ')), שבטי הקונפדרציה של שמורת וורם ספרינגס (אנ') (בעיקר ואסקו), שבטי הקונפדרציה של קהילת גראנד רונד של אורגון (אנ') והאומה האינדיאנית של הצ'ינוק (Chinook Indian Nation),[2] המורכבת מהקתלמט (Cathlamet), הקלאצופ (Clatsop), הצ'ינוק התחתון (Lower Chinook), הווהקיאקום (Wahkiakum) והווילאפה צ'ינוק (Willapa Chinooks).
האומה האינדיאנית של הצ'ינוק, המורכבת מחמשת השבטים המערביים ביותר של הצ'ינוק: הקתלמט, הקלאצופ, הצ'ינוק התחתון, הווהקיאקום והווילאפה צ'ינוק פועלת, נכון ל-2021, להשגת הכרה פדרלית.[3] האומה האינדיאנית של הצ'ינוק זכתה בהכרה פדרלית ב-3 בינואר 2001 ממחלקת הפנים של ארצות הברית תחת הנשיא ביל קלינטון.[4] לאחר שנבחר הנשיא ג'ורג' ווקר בוש, בחנו הממונים הפוליטיים שלו את המקרה ובפעולה חריגה ביותר, ביטלו את ההכרה.[5]
אומת צ'ינוק ביקשה את תמיכת הקונגרס בהכרה על ידי בית המחוקקים ב-2008 באמצעות הצעת חוק שהעלה חבר הקונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית, שייצג את מדינת וושינגטון, בריאן ביירד (אנ').[6] הצעת החוק מתה בקונגרס.
השבט הבלתי מוכר פדרלית "האינדיאנים של צ'ינוק מאורגון" (Tchinouk Indians of Oregon) טוענים שמוצאם משתי נשים מבנות הצ'ינוק שנישאו לסוחרים קנדים צרפתים מחברת מפרץ הדסון לפני 1830. לא ניתן היה לקבוע מה קבוצת הצ'ינוק הספציפית שממנה היו הנשים או אם הן היו צ'ינוק תחתון או עליון. אנשים אלה, התיישבו באזור הפרריה הצרפתית (אנ') בצפון-מערב אורגון, והפכו לחלק מקהילת הצרפתים-קנדים והמסטיסים (בצרפתית: Métis) בני התערובת. אין ראיות לכך שהם קהילה אינדיאנית מובהקת בפרריה הצרפתית. האומה האינדיאנית של הצ'ינוק הכחישה שלקבוצה זו יש היסטוריה משותפת איתם או כל זיקה ארגונית. ב-16 בינואר 1986 קבעה הלשכה לענייני אינדיאנים ש"האינדיאנים של צ'ינוק מאורגון" אינם עומדים בדרישות הסף כדי שיקבלו מעמד של שבט מוכר פדרלית.
שבטי הקונפדרציה של קלאצופ-נהאלם (Clatsop-Nehalem Confederate Tribes) הבלתי מוכרים נוצרו בשנת 2000.[7] לקלאצופ-נהאלם יש כ-130 חברים רשומים והם טוענים שמוצאם מטילאמוק (אנ') דוברי שפות צ'ינוק וסאליש (אנ'). "האומה האינדיאנית של הצ'ינוק" חולקת על כך. ועדת תביעות האינדיאנים (אנ') קבעה בתיק 234 (Docket 234) משנת 1957, שהקלאצופ-צ'ינוק הם חלק מ"האומה האינדיאנית של הצ'ינוק".[8] ועדת תביעות האינדיאנים קבעה גם, בתיק 240 (Docket 240) מ-1962, שבני הנהאלם הם חלק מקונפדרציית השבטים האינדיאנים של סילץ (אנ').[9]
תרבות היסטורית
מנהגים ואורח חיים
בני הצ'ינוק היו יושבי קבע יחסית וחיו באזורים גאוגרפיים שבטיים מסורתיים, שם צדו ודגו; אלתית היה עמוד התווך של התזונה שלהם. הנשים גם אספו ועיבדו אגוזים רבים, זרעים, שורשים ומזונות אחרים. החברה שלהם אופיינה בריבוד חברתי, המורכב ממספר קסטות חברתיות מובהקות בעלות מעמד גבוה או נמוך יותר. המעמדות הגבוהים כללו שמאנים, לוחמים וסוחרים מצליחים.[10] הם היוו מיעוט מאוכלוסיית הקהילה בהשוואה לחברים פשוטי העם. נאמר כי חברי הקסטות העליונות נהגו באפליה חברתית, הגבלת מגע עם פשוטי העם ואסרו על משחק בין ילדי הקבוצות החברתיות השונות.
העבדות הייתה נהוגה בקרב כמה משבטי הצ'ינוק, מנהג שהושאל מהשבטים הצפוניים ביותר של אזור הפסיפיק נורת' וסט.[11] הם הפכו שבויי מלחמה לעבדים, והשתמשו בהם כדי שיגנבו למען אדוניהם. האחרונים נמנעו משיטות כאלה שנחשבו שאינן ראויות למעמד גבוה.
באליטה של חלק מהשבטים היה מנהג של קשירת ראש, שיטוח המצח של ילדיהם והחלק העליון של הגולגולת כסימן למעמד חברתי. הם קשרו את ראשו של התינוק בלחץ בין לוחות כאשר התינוק היה כבן 3 חודשים והמשיכו עד שהילד היה בערך בן שנה. מנהג זה היה אמצעי לסימון היררכיה חברתית; בני קהילה שטוחי הראש היו בדרגה מעל לבעלי ראש עגול. בעלי גולגולת פחוסה סירבו לשעבד אנשים אחרים שסומנו באופן דומה, ובכך חיזקו את הקשר בין בעלי ראש עגול לבין עבדות. חוקרים לבנים מוקדמים באזור כינו את הצ'ינוק "אינדיאנים שטוחי ראש" (Flathead Indians).[12]
כמי שחיו ליד חופי האוקיינוס השקט, היו הצ'ינוק ציידי איילים ודייגים מיומנים. הדג הפופולרי ביותר היה האלתית. בין היתר בשל דפוסי החיים של יישובי קבע שלהם, היו לצ'ינוק ולשבטי חוף אחרים עימותים מועטים יחסית על אדמה, מכיוון שהם לא נדדו זה דרך הטריטוריות של זה, והיו להם משאבים עשירים בסביבה הטבעית. בני הצ'ינוק התגוררו, כדרכם של שבטים יושבי קבע רבים, בבתים ארוכים (אנ'). יותר מחמישים אנשים, השייכים למשפחה מורחבת, התגוררו לעיתים קרובות בבית ארוך אחד. הבתים הארוכים שלהם היו עשויים מלוחות עץ מעצי ארז אדום מערבי. רוחב הבתים היה 6–18 מטרים ואורכם 15–45 מטרים.
שפה ומיתוסים
פרנץ בועז (1858–1942)
האנתרופולוג היהודי-גרמני, פרנץ בועז שהעביר את רוב שנותיו בארצות הברית, פרסם בשנת 1888 מאמר ב"ז'ורנל של הפולקלור האמריקני" (The Journal of American Folk-Lore), כתב עת הדן בפולקלור האמריקאי, ובו תיאר כמה "שירי צ'ינוק" כולל הטקסט הן בשפת צ'ינוק והן בתרגום לאנגלית.[13]
אוסף "אגדות הילידים של אורגון וושינגטון נאספו" (Native Legends of Oregon and Washington Collected)[14] של אגדות וסיפורים של הצ'ינוק שנכתבו ונאסף על ידי פרנץ בועז ב-1893, זה היה אוסף של סיפורי פולקלור שונים של הצ'ינוק שנכתבו מהתקופה בילה עם בני הצ'ינוק בין השנים 1890 ל-1891. במסעות קיץ לאורגון וושינגטון.
ב-1894 פרסם פרנץ בועז את ה"טקסטים של הצ'ינוק" (Chinook Texts).[15] בספר עיון זה כלל בועז מיתוסים, אמונות, מנהגים, סיפורים וסיפורים היסטוריים שונים, כפי שסיפרו בני הצ'ינוק בעצמם.
ג'ורג' גיבס (1815–1873)
הגאולוג והאתנולוג האמריקני ג'ורג' גיבס (אנ') בן תקופתו של בועז, אסף ופרסם את "המילון האלפביתי של שפת הצ'ינוק" (Alphabetical Vocabulary of the Chinook Language).[16] הוא נעזר ברוברט שורטס וסולומן ה. סמית מאורגון וא. צ. אנדרסון מוויקטוריה שבאי ונקובר. המילים הרבות נאספו משבטים שונים בהתחשב בכך שבאותה תקופה בני הצ'ינוק דוברי השפה כמעט נכחדו. הספר נכתב בעיקר למטרות מסחר עם האינדיאנים וגיבס אסף את רוב המילים והתרגומים שלו מהסוחרים עצמם.
בני הצ'ינוק כיום
לבני הצ'ינוק יש קהילה כבר זמן רב בנהר הקולומביה התחתון. השבטים והקבוצות של הצ'ינוק בנהר הקולומביה התחתון התארגנו מחדש במאה ה-20, הקימו צורת ממשל נבחרת והחיו את התרבות השבטית. הם ביקשו הכרה לראשונה כשבט ריבוני מוכר פדרלית בסוף המאה ה-20, שכן הכרה זו מעניקה הטבות מסוימות שהובטחו על ידי האמנה לחינוך ולרווחה. הלשכה לענייני אינדיאנים של מחלקת הפנים של ארצות הברית דחתה את בקשתם ב-1997.[17] מאז סוף המאה ה-20, "האומה האינדיאנית של הצ'ינוק" עוסקת במאמץ מתמשך להבטיח הכרה רשמית, עורכת מחקר ומכינה תיעוד כדי להוכיח את ההיסטוריה שלה. מתייחסים אליהם בדיווחים ממשלתיים והיסטוריים, אך אמנות שנחתמו בטנסי פוינט (Tansy Point) ב-1851 לא אושרו על ידי הקונגרס באמצעות תהליך אשרור רשמי. חוסר מעש זה גרם לטריטוריות של הצ'ינוק שהוגדרו באמנות להישאר בלא שיועברו. אף על פי כן, השטחים הללו נלקחו על ידי הממשלה הפדרלית. אם הקונגרס היה מאשר רשמית את האמנות, הייתה נוצרת שמורה, שמשמעותה הייתה הכרה אוטומטית.[18] בשנת 2001 הכירה מחלקת הפנים של ארצות הברית ב"האומה האינדיאנית של הצ'ינוק", קונפדרציה של קבוצות האינדיאנים הקתלמט, הקלאצופ, הצ'ינוק התחתון, הווהקיאקום והצ'ינוק וילאפה כשבט, על פי כלליו שנקבעו בהתייעצות עם שבטים מוכרים אחרים. השבט תיעד את המשכיות הקהילה שלהם לאורך זמן בנהר הקולומביה התחתון. הכרה זו הוכרזה במהלך החודשים האחרונים של ממשלו של הנשיא ביל קלינטון.[19] מאז שנות ה-30 של המאה ה-20, יש לאנשי צ'ינוק בודדים חלקות קרקע בשמורת קווינולט (אנ') העשירה בעץ במחוז גרייס הארבור (אנ') בוושינגטון. הקווינולט ערערו על ההכרה בצ'ינוק באוגוסט 2001, והנושא החל להיות מטופל על ידי הממשל החדש.[17]
לאחר שנבחר הנשיא ג'ורג' ווקר בוש, בחנו הממונים הפוליטיים החדשים שלו את החומרים של צ'ינוק. ב-2002, בפעולה חריגה ביותר, הם ביטלו את ההכרה בצ'ינוק ובשני שבטים נוספים שאושרו גם הם על ידי הממשל הקודם. מאמצים של בריאן ביירד (אנ'), חבר הקונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית, ממחוז הקונגרס השלישי של וושינגטון, כדי להעביר חקיקה ב-2011 להשגת הכרה בשבט לא הצליחו. בהחלטתו על תביעה שהוגשה בסוף 2017, קבע שופט בית המשפט המחוזי של ארצות הברית, רונלד ב. לייטון, כי ניתן להעניק הכרה רק מהקונגרס וזרועות ממשל אחרות, אך במידה רבה צידד בשבט; לייטון דחה שבע מתוך שמונה תביעות של מחלקת הפנים לדחות את התיק, כולל ערעור על חוק משנת 2015 האוסר על שבטים לבקש הכרה בשנית.[20]
משרדי "האומה האינדיאנית של הצ'ינוק" נמצאים בביי סנטר (אנ') בוושינגטון. השבט מקיים מפגש חורף שנתי בבית לוחות העץ ברידג'פילד (אנ'), בוושינגטון. הוא מקיים גם טקס אלתית ראשונה שנתי (Annual First Salmon Ceremony) בצ'ינוק פוינט (Chinook Point, פורט קולומביה) על החוף הצפוני של הנהר קולומביה. בשנת 2019, האומה האינדיאנית של הצ'ינוק רכשה 40 דונם משטח הסכם טנסי פוינט (Tansy Point treaty) משנת 1851.
קבוצות בתוך שבט הצ'ינוק
הקבוצות דוברות הצ'ינוק כוללות:
- צ'ינוק תחתון (Lower Chinook) - בשפך הנהר קולומביה בוושינגטון של ימינו, חלק מהאומה האינדיאנית של הצ'ינוק הלא מוכרת.
- קתלמט (Kathlamet או Cathlamet או Cathlahmah) - בשפך הנהר קולומביה באורגון ובוושינגטון של ימינו, חלק מהאומה האינדיאנית של הצ'ינוק הלא מוכרת.
- קלקאמס (Clackamas או Cathlascans, "אלה שלאורך נהר קלקאמס"), אכלסו את עמק וילאמט בגדה המזרחית של הנהר וילאמט עד למפלי וילאמט (אנ'), מעל ומתחת למפלים עצמם בשתי גדות, ולאורך הנהרות קלקאמס (אנ') וסנדי (אנ'). לואיס וקלארק העריכו את אוכלוסייתם ב-1,800 נפשות בשנת 1806. באותה תקופה חי השבט ב-11 כפרים והתקיים מדגים ושורשים. ב-1855 הועברו 88 חברי השבט ששרדו לשבטי הקונפדרציה של קהילת גראנד רונד של אורגון (אנ').
- קלאצופ (אנ') (Clatsop) - סביב השפך של הנהר קולומביה ומישורי קלאצופ (אנ') בצפון-מערב אורגון, הצ'יף קובוויי (Coboway) אירח את לואיס וקלארק; ב-1840, מספר האינדיאנים של קלאצופ היה 200, ב-1850 המספר ירד לחצי; היום בעיקר אחד השבטים בקונפדרציה של האומה האינדיאנית של הצ'ינוק; כמה אחרים חלק מקונפדרציית השבטים האינדיאנים של סילץ (אנ'), ושבטי הקונפדרציה של קלאצופ-נהאלם שאורגנו לאחרונה ואינם מוכרים.
- קלואוואלה (Clowwewalla), גם "האינדיאנים של המפלים" (Falls Indians, מפלי וילאמט) או "האינדיאנים של מפלי טומווטר" (Tumwater Falls Indians) - שלטו בעמק וילאמט באורגון, אולי תת-קבוצה של הקלקמאס, אולי כללו את הקושוק (Cushook), צ'הקובה (Chahcowa) ונמלקווינר (Nemalquinner) של לואיס וקלארק, שהעריכו שהם מונים 650 ב 1805–6. על בסיס זה העריך מוני (1928) שייתכן שהיו 900 בשנת 1780. הם הצטמצמו מאוד בעקבות המגפה של 1829 וב-1851 היו רק 13 וכנראה נכחדו. אולי חלקם שורדים כקלקמאס כחלק משבטי הקונפדרציה של קהילת גראנד רונד של אורגון (אנ').[21]
- ואסקו-וישראם (אנ')
- ואסקו (Wasco) - חיו באופן מסורתי על הגדה הדרומית של הנהר קולומביה, אורגון, הם חולקו לשלושה תת-שבטים: "דלס ואסקו" (Dalles Wasco) או "ואסקו פרופר" (Wasco proper), חיו ליד דה דלס (אנ') במחוז ואסקו, "ואסקו של הנהר הוד" חיו לאורך הנהר הוד (אנ') עד לשפך אל הנהר קולומביה. לפעמים מחולקים לשתי קבוצות: "קבוצת הוד ריבר" (Hood River Band) באורגון, ו"קבוצת נהר הסלמון הלבן" (White Salmon River Band) בוושינגטון. בשנת 1822 הוערכה אוכלוסייתם כ-900, משערים שכיום 200 בני שבט מתוך 4,000 חברי שבטי הקונפדרציה של שמורת וורם ספרינגס (אנ') הם בני ואסקו.
- וישראם (Wishram) - חיו באופן מסורתי בגדה הצפונית של הנהר קולומביה בוושינגטון, כפר וישראם או Nixlúidix ("מקום מסחר" ) ליד פייב מייל רפידס (Five Mile Rapids), היה מרכז מערכת הסחר האזורית עבור שבטי חוף האוקיינוס השקט, הרמה, האגן הגדול והמישורים. במאה ה-18 מנתה אוכלוסיית הווישראם המשוערת 1,500 נפשות. בשנת 1962 נספרו רק 10 בני וישראם במפקד האוכלוסין בוושינגטון, כיום הם רשומים בעיקר כחלק מאומת יקאמה (אנ').
- צ'ילוקיטקוואו (Chilluckittequaw או Chiluktkwa) - חיים בצד הצפוני של הנהר קולומביה במחוזות קליקיטאט (אנ') וסקאמניה (אנ') בוושינגטון, מכ-15 קילומטרים במורד הנהר מדה דלס ועד לסמוך לרכס הקסקייד. בשנת 1806 העריכו לואיס וקלארק את מספרם ב-2,400. לפי מוני חיו שרידים מבני השבט ליד שפך נהר הסלמון הלבן (אנ') עד 1880, אז הם עברו לרכס הקסקייד, שם כמה מהם עדיין התגוררו ב-1895, שנחשבים היום לפעמים כ"קבוצת הנהר סלמון הלבן" של תת-השבט "ואסקו של הנהר הוד" בוושינגטון.
- וטלאטה (Watlata) או "אינדיאנים של הקסקייד" - חיו במורד הזרם בנפרד משאר קבוצות הוואסקו וחולקו לשתי קבוצות, אחת בכל צד של נהר קולומביה ובמפלי נהר הקולומביה ונהר וילאמט באורגון; קבוצת אורגון נקראה Gahlawaihih. הווטלאטה, שהניב שדברו הוא הניב השונה ביותר מהוואסקו, אולי היה שבט נפרד אם כי זוהה כוואסקו מאז 1830, ונרשם כ"קבוצת קי-גאל-טוואל-לה של הוואסקו" (Ki-gal-twal-la band of the Wasco) ו"קבוצת דוג ריבר של הוואסקו″ (Dog River band of the Wasco) בשבטי הקונפדרציה של שמורת וורם ספרינגס (אנ').
- קילוקלניוק (Kilooklaniuck[22]) – נכחד כשבט.
- מולטנומה (אנ') (Multnomah או Cathlascans) - גרים בכ-15 כפרים באי סאובי (אנ') שבהם מתגוררים בסך הכל 2,000 אנשים שבנו והתגוררו בבתי בולי עץ ארז אדום מערבי באורך 27 מטרים על 11 מטרים רוחב. כפרים אחרים היו ממוקמים לאורך ערוץ מולטנומה (אנ') ועמק ואפאטו (Wapato Valley) ליד שפך הנהר וילאמט (מולטנומה) אל הנהר קולומביה ובדרך כלל לאורך הגדה המערבית של הווילאמט, הידועים גם כבני ואפאטו (Wappato / Wapato people) על שם חצצון רחב עלים (אנ') (תפוח אדמה אינדיאני), המכונה גם ואפאטו, צמח שגדל בביצת עשב דמוי תפוח אדמה או בצל שהיה מזון בסיסי חשוב עבור העמים הילידים, כיום חלק מקונפדרציית השבטים האינדיאנים של סילץ (אנ'), מיעוטם רשומים בשבטי הקונפדרציה של קהילת גראנד רונד של אורגון (אנ').
- סקילוט (Skilloot[23]) חיו משני צדי הנהר קולומביה, בין הנהר אשוגל (אנ') (משפת צ'ינוק, "מים שוצפים") לבין הנהר קאוליץ (אנ'); קלארק הזכיר כפר אחד של 25 בתים, עשויים מלוחות עץ עם גגות קש. בסך הכל העריכה המשלחת את אוכלוסיית הסקילוט בשנת 1806 בכ-2,500. אומדן האוכלוסייה של 1850 קבע את גדול השבט על כ-200 חברים ששרדו. הסקילוט כבר לא קיימים כקבוצה עצמאית.
- והקיאקום (Wahkiakum, או Wackiakum, או Wac-ki-cum או Wahkiaku, "עץ גבוה" בהתייחס לבתי הלוחות, מקור אחר מפרש "אזור במורד הנהר") חיו בשני כפרים לאורך הנהר אלוצ'ומן (אנ') בגדה הצפונית של הנהר קולומביה בוושינגטון, מול הקתלמט באורגון; נחשבת לפעמים לקבוצת כפר קתלמט בהנהגתו של הצ'יף והקיאקום, חלק מקונפדרציית השבטים האינדיאנים של סילץ (אנ'), ושל האומה האינדיאנית של הצ'ינוק הלא מוכרת.
- וילאפה צ'ינוק (Willapa Chinook) - לאורך הגדה הצפונית של הנהר קולומביה בדרום-מערב וושינגטון מסביב למפרץ וילאפה (אנ') הדרומי, מכף דיסאפוינטמנט (אנ') ועד מפרץ גרייס הארבור (אנ'), חלקם שייכים כיום לשבט מפרץ שואלווטר (אנ') ולאומה האינדיאנית של הצ'ינוק הלא מוכרת.
במאה ה-21, חלק גדול מבני הצ'ינוק חיים באזורים המקיפים את העיירות ביי סנטר, צ'ינוק (אנ') ואילוואקו (אנ') בדרום-מערב וושינגטון, ובאסטוריה (אנ') באורגון.
לקריאה נוספת
- Chinookan Peoples of the Lower Columbia Published by University of Washington Press, 2013 - מסת"ב 978-0-295-99279-2
- Judson, Katharine Berry (1912). Myths and legends of the Pacific Northwest, especially of Washington and Oregon (DJVU). Washington State Library's Classics in Washington History collection (2nd ed.). McClurg. OCLC 10363767. Oral traditions from the Chinook, Nez Perce, Klickitat and other tribes of the Pacific Northwest.
קישורים חיצוניים
- צ'ינוק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Eilís O'Neill, Unrecognized Tribes Like The Chinook In SW Washington Struggle Without Federal Help In Pandemic
- ^ Chinook Indian Nation
- ^ "Chinook Nation heads to court to battle federal government's 'genocide'".
- ^ "Federal Register :: Request Access".
- ^ "Federal Register :: Request Access".
- ^ "Congressman tries a different approach to secure recognition for Chinook nation".
- ^ Business Registry
- ^ "Oksd_icc_d234_v06_p208".
- ^ "Oksd_icc_d240_v11_p026".
- ^ Eugene V. Resnick, AP US History: With 2 Practice Tests, Simon and Schuster, 2020, מסת"ב 9781506263045
- ^ Jon D. Daehnke, Chinook Resilience: Heritage and Cultural Revitalization on the Lower Columbia River, University of Washington Press, 2017, מסת"ב 9780295742274
- ^ Robert H. Ruby, John A. Brown, The Chinook Indians: Traders of the Lower Columbia River, University of Oklahoma Press, 1988, מסת"ב 9780806121079
- ^ Franz Boas, Chinook Songs
- ^ Native Legends of Oregon and Washington Collected
- ^ Chinook Texts
- ^ Alphabetical Vocabulary of the Chinook Language
- ^ 17.0 17.1 Amy McFall Prince, "Feds revoke tribe's status", The Daily News (TDN), 6 July 2002;
- ^ "Chinook tribe pushes for recognition, again". The Oregonian, p A1+. The Oregonian. 30 בנובמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Federal Register, Volume 66, Number 6 (Tuesday, January 9, 2001)
- ^ Solomon, Molly. "Chinook Tribe A Step Closer To Recognition As Federal Judge Advances Claims". www.opb.org (באנגלית).
- ^ The Clackamas Chinook people
- ^ "Chinook Indian Nation - Our Coast" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2017-08-28.
- ^ Villages of the Lower Columbia
