ציעור
צִיעֹר הייתה עיר מקראית בנחלת שבט יהודה, הנזכרת פעם אחת בתנ"ך.
העיר נזכרת בספר יהושע, ברשימת ערי שבט יהודה באזור הר חברון: ”אֲרַב וְרוּמָה וְאֶשְׁעָן וינים (וְיָנוּם) וּבֵית תַּפּוּחַ וַאֲפֵקָה וְחֻמְטָה וְקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן וְצִיעֹר עָרִים תֵּשַׁע וְחַצְרֵיהֶן”[1].
אוסביוס, בחיבורו האונומסטיקון (תחילת המאה ה-4 לספירה), ציין כי בימיו התקיים יישוב בשם זה בין ירושלים ובית גוברין[2].
יש המציעים לזהות את העיר הקדומה עם הכפר סעיר[3], הסמוך לבית עינון, צפונית מזרחית לחברון, שבו אותרו חרסים החל מהתקופה הישראלית[4]. הפריטים הארכאולוגים מעידים על יישובה של ציעור בתקופת הברזל. לדעת שמואל אחיטוב, זיהוי ציעור בסעיר הוא בעייתי, וזאת כיוון שלא ברור אם היישוב שהיה בסעיר לא נכלל עם יישובי הסביבה, חלחול ובית ענות, באותו המחוז[5]. גרשון גליל זיהה את ציעור עם ח'רבת א-נצרא השוכנת כ- 3 ק"מ מחברון. לשיטתו, ההצעה לזהות את ציעור עם סעיר אינה מתיישבת עם הממצאים באתרים הסמוכים[6].
הגאוגרף המוסלמי בן המאה ה-13 יאקות אל-חמאווי הזכיר את העיר בכתביו בגרסה "צָעִיר"[7].
הערות שוליים
- ^ ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוקים נ"ב-נ"ד.
- ^ אונומסטיקון, 156, שורות 3-4.
- ^ ישראל פינקלשטיין, נדב נאמן, מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, ירושלים, יצחק בן צבי, 1990, ע"מ 175.
- ^ אנציקלופדיה מקראית - אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, הוצאת מוסד ביאליק, כרך ו', 731.
- ^ שמואל אחיטוב, מקרא לישראל: יהושע, מאגנס, ירושלים, 1995, ע"מ 266-265
- ^ גרשון גליל, מחוזות ההר של ממלכת יהודה, כתב עת ציון, ירושלים, החברה ההיסטורית הישראלית, כרך מ"ט, חוברת ג', 1984, עמ' 212.
- ^ עמנואל הראובני, לקסיקון ארץ-ישראל, ירושלים, הוצאת משרד החינוך, 2010, ע"מ 723.
