שרף עין גדי
 צפעון שחור
| |
|---|---|
צפעון שחור בגן החיות הלימודי חיפה
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | זוחלים |
| סדרה: | קשקשאים |
| תת־סדרה: | נחשים |
| משפחה: | צפעוניים |
| סוג: | שרף |
| מין: | צפעון שחור |
| שם מדעי | |
 Atractaspis engaddensis
| |
שרף עין-גדי, צֶפַע עֵין-גֶּדִי או צפעון שחור[1] (שם מדעי: Atractaspis engaddensis) הוא מין נחש ממשפחת הצפעוניים המצוי בין היתר באזור בקעת ים המלח ובמדבר יהודה, בסיני, ירדן ובצפון ערב הסעודית. הוא נחשב לארסי ביותר מבין תשעת הנחשים הארסיים המוכרים מישראל[2].
אטימולוגיה
שמו המדעי של הנחש, Atractaspis engaddensis, מורכב משם הסוג שלו, Atractaspis, המורכב מהלחם של שתי מילים לטיניות, המילה Atraktos שמשמעה הוא חץ והמילה Aspis שמשמעה הוא מגן או צפע[3], ומהמילה engaddensis (המציינת את שם המין) שהיא השם הלטיני של עין גדי, בה התגלה נחש זה לראשונה, בשנת 1944, על ידי היינריך מנדלסון וגיאורג האאז ותואר כמין חדש למדע במאמר מדעי מאת האאז.
תיאור ותפוצה
צבעו שחור מבריק ואחיד לכל אורכו, גופו גלילי דק וקשקשי גופו חלקים ללא קרינים, אורכו הממוצע כ-60 סנטימטרים אולם אורכו המרבי מגיע עד ל-80 סנטימטרים. ראשו משוטח ואינו רחב מצווארו בשונה מנחשים ארסיים אחרים כדוגמת צפע מצוי. הלסת העליונה מכסה את התחתונה, העיניים קטנות ושחורות וראייתו גרועה, והלשון ורודה.
ככלל, הצפעון מבלה את מרבית זמנו בהתחפרות מתחת לפני הקרקע או במחילות ולכך מותאם מבנה ראשו שאינו מובדל מהצוואר והוא צר וארוך, ובניגוד לרוב הנחשים הארסיים ממשפחת הצפעוניים אליה הוא משתייך ראשו אינו משולש. מבנה ראש צר זה מתאפשר הודות לבלוטות ארס מוארכות ודקות של הנחש אשר נמשכות עד צווארו[4]. זעמן שחור ופתן שחור מצוי דומים במקצת לצפעון השחור אולם הם גדולים ממנו, מבנה גופם אינו דק כשלו וראשם רחב מהצוואר.
פעילות נחש זה היא לילית בעיקרה. הוא נמצא באזורי מדבר צחיחים או צחיחים למחצה. תפוצתו בסיני, ירדן ובצפון ערב הסעודית. בישראל נמצא בערבה, ים המלח, כיכר סדום וצפונה לבקעת הירדן עד לגלבוע, במדבר יהודה ממעלה אדומים ומזרחה, וכן בלב הנגב. צפעון שחור הוא נחש המבלה זמנו במחילות תת-קרקעיות, נמצא מתחת לסלעים, וישנן תצפיות שלו מתחמם על כבישים בלילות חמים. אף על פי שאזורי חיותו מדבריים בעיקר הוא נמצא בעיקר בנאות מדבר בסביבת נחלים ומעיינות, בהם ישנה צמחייה, וככל הנראה הוא זקוק ללחות זו. לעיתים הוא חודר לישובי אדם בתחום תפוצתו. כהגנה הוא מתגלגל כאשר זנבו כלפי מעלה וראשו מוסתר מתחת לגופו.
תזונה
לצפעון השחור שתי שיני ארס ארוכות, אך בשל מפתח פיו הקטן אינו מסוגל לזקוף שיני ארס אלו בדומה לרוב החברים במשפחת הצפעוניים, ובעת הכשה הוא שולף שן ארס אחת היוצאת הצידה מפיו, כך בעת כניסה למחילות לטאות, מזונו העיקרי, הוא דוחק גופו לצד הלטאה בתוך החלל הצר ומכה הצידה ואחורה בראשו ומכיש-דוקר את גופה באמצעות שן הארס הקטלנית שלו, מות הלטאה יגיע תוך שניות ספורות[4]. לעיתים יתפוס את הלטאה בפיו בעודה בחיים ויכיש אותה למוות תוך כדי אחיזתה בפיו. טרפו הנפוץ הוא חומטיים שונים בדגש על נחושית עינונית, נחשים צעירים שבקעו לא מכבר ומכרסמים קטנים[4].
רבייה
הזדווגות הצפעון השחור מתרחשת בחודשים יולי–אוגוסט, תקופה מאוחרת זו של זיווג יחסית לנחשים אחרים ייתכן ועשויה להעיד על מוצאו הטרופי. מסוף ספטמבר ועד נובמבר מתרחשת הטלת 2–3 ביצים באורך של כ-75 מילימטרים בסביבה לחה החיונית להתפתחות העוברים. הביצים המוארכות גדולות ביחס לממדיו של הצפעון השחור וביחס לנחשים בכלל. הצעירים בוקעים לאחר כ-3 חודשים כאשר הם מצוידים במערכת ארס קטלנית כשל הוריהם[4].
ארס
ערך מורחב – ארס
נחש זה נחשב לארסי שבנחשי ישראל לפי מדד ה-LD50. כמות זעירה של 0.06 מ"ג ארס שלו כוחה להרוג מחצית מאוכלוסיית עכברים במשקל כולל של ק"ג אחד (כלומר מדד ה-LD50 של הארס של הצפעון השחור הוא 0.06 מ"ג\ק"ג, ב-I.V[5]), כמות מקסימלית בבלוטת הארס שלו עצמתה להמית כ-50% מ-8,000 עכברים[2]. ארסו של הצפעון השחור פוגע בתפקוד מערכת העצבים (נוירוטוקסיים), הלב (קרדיוטוקסים) ובכלי הדם (המורגיים). חיות ניסוי שהוזרק להן ארס של צפעון שחור מתו כתוצאה משיתוק, בעיקר משיתוק של שרירי הנשימה, בניתוח שלאחר המוות נמצאו גם שטפי דם פנימיים[4]. בשונה משאר הנחשים הארסיים הנפוצים בישראל, שמרווח מזמן ההכשה ועד טיפול הרפואי הוא לרוב בן כמה שעות, להכשה מנחש זה יש לעיתים פחות משעה עד כשל מערכתי שיוביל למוות.
לוכדי נחשים לא יכולים לאחוז צפעון שחור בצווארו ובראשו כרוב הנחשים, מכיוון שהוא מכיש (יש אומרים דוקר) הצידה ואחורה, ועלול להכיש את לוכדו באמצעות שליפה בלבד של שן הארס שלו ובפה סגור. אין נסיוב נגד ארס לנחש זה בישראל[6], אך הכשותיו הן נדירות בעיקר בשל נוכחותו הדלילה בסביבת האדם. בשנת 2002 מת אדם מהכשה, בעת שניסה ללכוד צפעון שחור ברימונים[7].
קישורים חיצוניים
- אגדת היען ומציאות הנחש... באתר המרכז הישראלי לזוחלים וחיות אקזוטיות
- מדריך לזיהוי נחשים
- שרף עין גדי, באתר גן החיות הלימודי חיפה
- תמונות, באתר "טבע, חברה, חינוך"
- בן 19 הוכש על ידי נחש שרף עין גדי באזור דימונה, מצבו בינוני, באתר MivzakLive, 26 ביולי 2017
הערות שוליים
- ^ שָׁחֹר (שם מקובל נוסף צֶפַע עֵין-גֶּדִי) 113766_1 במילון בעלי חיים א"י (תשכ"ג), 1963, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ 2.0 2.1 LD50 of venomous snakes מאתר SnakeDataBase
- ^ Atractaspis מאתר Merriam-Webster
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 ד"ר אברהם ארבל ועזריה אלון (1984), החי והצומח של ארץ ישראל כרך 5 -דו-חיים וזוחלים. משרד הביטחון – ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע, עמ' 156–157
- ^ מדד ה-LD50 נבחן בין השאר בהזרקת הארס לאזורים שונים בגוף. הזרקה תת-עורית (S.C), הזרקה הישר לעורקים ולורידים (I.V), הזרקה לרקמות השריר (I.M), או אל הצפק (I.P)
- ^ טיפול במקרי הכשות, עקיצות ונשיכות בעלי חיים מאתר מרכז רפואי הדסה
- ^ גילי סופר, זהירות, נחשים, באתר ynet, 14 ביולי 2002
