קהילת יהודי לובביץ'
קהילת יהודי לובביץ' שברוסיה התקיימה החל מהמאה ה-19. לוּבַּבִיץ' ידועה בהיותה מרכז חסידות חב"ד בליטא, רוסיה הלבנה ואוקראינה המזרחית.[1]
תולדות הקהילה
ראשית הקהילה
הכפר נוסד בערך בתחילת המאה ה-16. הוא קרוי על שם הנסיכות ליובומירסקי, שהייתה שליטת הקרקעות. ישבו בלובוויצ'י כ-950 יהודים – כמחצית אוכלוסייתה.[1]
האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון מחב"ד, כותב חיבורו "ספר הזכרונות" כי הכפר נקרא על שם מקימו רבי מאיר, בהיה מלא באהבה לזולת (אהבה ברוסית = ליובא), ונוספה לו הסיומת הרוסית "וויטש".
התפתחות הקהילה
בשנים הראשונות לקיומו היה הכפר בשטח האיחוד הפולני-ליטאי, עד שנת 1654.
ב-1784 התרחב היישוב והשתייך אז למשפחת הדוכס סטניסלב ליובומירסקי (Любомирские).
בעת הפלישה הצרפתית לרוסיה ב-1812, נכבש היישוב על ידי כוחותיו של נפוליאון שהחזיקו בו במשך שבועיים.
בתקופת האימפריה הרוסית היה הכפר לשטעטל בפלך מוהילוב.
ב-1857, התגוררו בכפר כ-2,500 איש. על פי מקור משנת 1880 בכפר גרו 1,516 איש בלבד (978 מתוכם היו יהודים). על פי מקורות שונים מאותה שנה היו בכפר 313 בתים, שתי כנסיות אורתודוקסיות ושני בתי כנסת.
בסוף המאה ה-19, לקראת תחילת המאה ה-20, התפתח בלובביץ' השוק הגדול ביותר בפלך מוהילוב, שגלגל למעלה מ-1.5 מיליון רובלים. לאחר מהפכת אוקטובר נטשו מנהיגי חסידות חב"ד את הכפר והאוכלוסייה היהודית של הכפר החלה להצטמצם ומספרהּ ירד בהדרגה.
בין מלחמות העולם יהודי המקום התפרנסו ממלאכה זעירה, מסחר ועבודה חקלאית.[1]
אישים מרכזיים בתולדות הקהילה
רבנים
השני בשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד - רבי דובער שניאורי, ה"אדמו"ר האמצעי", התיישב בכפר זה בשלהי שנת תקע"ג (1813), וייסד בכך את הזרם החב"די הקרוי גם על שם העיירה, "חב"ד ליובאוויטש". מהדור הרביעי של חב"ד התקיימו במקביל לחב"ד ליובאוויטש זרמים חב"דיים אחרים, שנקראו בשם העיירות בהן ישבו אדמו"ריהם, דוגמת חב"ד קאפוסט וחסידות ליאדי. אדמו"רי שושלת ליובאוויטש ישבו בכפר במשך 102 שנים. העובדה כי בסופו של דבר מכל ענפי השושלת החב"דית התמיד בקיומו רק ענף זה הביאה לזיהוי של חב"ד בכלל עם שם הכפר.
במשך שנות פעילות החסידות בכפר היו רוב תושביו יהודים, הרב היה אברהם זליקסון ואחריו חתנו דוד יעקובסון. גם אחרי שעזב אדמו"ר הרש"ב את הכפר בשנת ה'תרע"ו (1916) עקב מלחמת העולם הראשונה, בית הכנסת הפעיל בכפר נסגר בשנת תרצ"ו על ידי הקומוניסטים באמצע החורף, ובכל זאת נותרו יהודים רבים בכפר עד לשואה שבה הושמדו מרבית יהודי הכפר. כיום אין יהודים בלובביץ'.
בכפר נמצאים קבריהם של שניים משושלת אדמו"רי חב"ד ליובאוויטש, רבי מנחם מנדל שניאורסון ה"צמח צדק" - האדמו"ר השלישי, ובנו רבי שמואל שניאורסון "המהר"ש" - האדמו"ר הרביעי, מעל הקברים הוקם אוהל. יש בכפר בית השייך לרבי מליובאוויטש (נקנה בתחילת שנות ה-90) ומוזיאון השייך לחסידות חב"ד שהוקם על ידי אגודת חסידי חב"ד בחבר העמים בשנת תש"ס, 2000. כיום פועל לאחזקת המקומות הקדושים בלובביץ' הרב גבריאל גורדון, שליח חב"ד.
גורל יהודי הקהילה בשואה
בזמן מלחמת העולם השנייה
הגרמנים כבשו את לובוויצ'י ב-21 ביולי 1941. לאחר ימים אחדים נאסרה קבוצת יהודים; נאמר להם שהם מובלים לעבודה, אך כולם נורו למוות. כחודש לאחר מכן הוכרחו יהודי לובוויצ'י לשאת טלאי עגול צהוב על החזה ועל הגב – לאחר מכן הוחלף הטלאי בסרט צהוב – ונאסר עליהם לבקר במקומות ציבוריים ולקיים כל מגע עם האוכלוסייה המקומית; העונש על הפרת האיסור היה מוות. עם הקרבנות הראשונים של הגרמנים נמנו יהודים זקנים, שעברו מסכת התעללויות קודם שנרצחו.[1]
יהודי לובוויצ'י רוכזו בגטו ב-27 בספטמבר 1941. הם נצטוו להתייצב בכיכר המרכזית של העיירה ולקחת אִתם מטען יד בלבד. בכיכר הם נשדדו, 17 מהם נאסרו ונרצחו, והיתר הועברו לגטו תחת משמר של שוטרים רוסים ושל אנשי פלוגת ס"ס שהגיעו מרודניה (Rudnya).
גטו לובביץ' כלל רחוב אחד בלבד, וב-19 הבניינים שבו נדחסו כ-500 יהודים – בני המקום ופליטים ממקומות אחרים. בגטו לא הייתה הספקה סדירה של מזון ושל חומרי הסקה. תושביו נלקחו לעבודת כפייה בתיקון ואחזקת דרכים וגשרים וכיוצא באלה עבודות.[1]
חיסול גטו לובוויצ'י החל ב-4 בנובמבר 1941. אנשי ה-ס"ס מרודניה ושוטרים מקומיים כיתרו את הגטו. היהודים גורשו מבתיהם לכנסייה, וממנה נלקחו בקבוצות ונרצחו בירי בתעלה לא רחוק מהעיירה.[1]
לאחר השואה
בסוף שנות ה-80 רכשה קהילת חב"ד במוסקבה את בית אדמו"רי חב"ד. בשנת 2001 נחנך מוזיאון לתולדות חסידות חב"ד, וב-16 ביולי 2002 נחנכה אנדרטה לזכר יהודי לובביץ'.
הערות שוליים
