קיט קולמן
| לידה |
20 בפברואר 1856 קסלבלייקני, מחוז גולוויי, אירלנד |
|---|---|
| פטירה |
16 במאי 1915 (בגיל 59) המילטון, אונטריו, קנדה |
| מדינה | קנדה |
| עיסוק | עיתונאית |
| סוג כתב | האשה הראשונה שהוסמכה ככתבת מלחמה |
קיט קולמן (20 בפברואר 1856, קסלבלייקני, מחוז גולוויי, אירלנד - 16 במאי 1915, המילטון, אונטריו, קנדה) היה שם העט של העיתונאית האירית-קנדית קת'לין בלייק קולמן.[1] קולמן הייתה האשה הראשונה ששימשה רשמית כתבת מאזורי מלחמה, וכיסתה את המלחמה הספרדית-אמריקאית עבור העיתון הקנדי Toronto Mail בשנת 1898. קולמן אף כיהנה כנשיאה הראשונה של אגודת העיתונאיות הקנדיות.
ראשית דרכה
קולמן נולדה בשם קת'רין פרגוסון לפטריק ומרי פרגוסון.[1] אביה היה חקלאי מצליח. קולמן התחנכה במנזר, ולאחר מכן בבית ספר בבלגיה.[2]
לימים ייחסה קולמן להוריה השפעה על דרכה ביצירה: מאביה קיבלה את אהבת הספר, ומאמה, שהייתה עיוורת, הערכה למוזיקה ולנגינה. מי שהשפיע עליה אף יותר היה דודה, תומאס ניקולס ברק, כומר דומיניקני, ליברל ונואם ידוע, אשר חינך אותה לסובלנות דתית וחברתית, אשר באה לידי ביטוי בכתיבתה העיתונאית בבגרותה.
קולמן נישאה בצעירותה לבעל אדמות אמיד וקשיש בשם תומאס ויליס,[2] לא ברור אם בגיל 16 או 20,[1][3] בשמה המאומץ קת'לין בלייק. לזוג נולד ילד אחד שמת בינקותו, וויליס עצמו מת זמן קצר לאחר מכן.[1]
הנישואין לא עלו יפה, עד כדי שקולמן נושלה מירושת רכוש בעלה בידי שארי בשרו.[1] היא היגרה לקנדה כאלמנה צעירה בשנת 1884. שם עבדה כמזכירה עד שנישאה למנהלה, אדוורד ווטקינס. הם חיו בטורונטו ובוויניפג, שם הולידו שני ילדים (ת'ד ופטרישה).[4]
בשנת 1889, לאחר מותו של ווטקינס, או אולי גירושיהם,,[3] פירנסה קולמן את ילדיה בעבודה בניקיון בתים, ומאוחר יותר החלה לחבר מאמרים עבור כתבי עת מקומיים, ובמיוחד כתב העת המקומי בטורונטו, Saturday Night.[4]
עיסוק בעיתונות
קת'לין בלייק ווטקינס, כפי שנקראה אז, עקרה לטורונטו בשנת 1890 כדי לעסוק בעיתונות. תחת הכינוי "קיט מהמייל", הייתה לאשה הראשונה שהופקדה על טור משלה בעיתון קנדי (ה-Toronto Mail, לימים ה-Mail and Empire).[3][4] בשנות ה-90 של המאה ה-19 ובעשור הראשון של המאה ה-20 פרסמה קולמן רשימה שבועית על גבי שבעה טורים ב-Toronto Mail, תחת הכותרת Woman's Kingdom (ממלכת האישה). תחילה עסקו הרשימות בנושאים שיועדו לנשים בתקופה, כגון מתכונים, אופנה, וביקורות תיאטרון. בשנת 1891 ראיינה את השחקנית הצרפתייה הידועה שרה ברנאר, אשר הייתה בעיצומו של מסע הופעות בקנדה.[4]
ברם, היא חלקה על ההנחה של עורכיה כאילו נשים מתעניינים רק בכלכלת בית, אופנה, וטורי עצות, והתעקשה לכתוב גם על דברים אחרים שחשבה שיעניינו נשים: פוליטיקה, עסקים, דת, ומדע.[1] הטור שלה היה כה דעתני, עד שצבר לו קוראים אדוקים, ובהם גם ראש ממשלת קנדה, וילפריד לורייה. רשימותיה עסקו גם ברפורמות חברתיות ובזכויות נשים, לרבות אלימות במשפחה ותנאי התעסוקה המחפירים של נשים רבות. עם הזמן, החלו להפיץ את טוריה בסינדיקציה גם בעיתונים אחרים ברחבי קנדה. היא עבדה עבור ה-Toronto Mail עד 1911.[3] קולמן הרחיבה את תחומי הכיסוי שלה בהדרגה אל תחום החדשות, ועד מהרה הפכה לאחת הכתבות הנקראות בעיתון. העיתון שלח אותה לכסות את היריד העולמי של שיקגו בשנת 1893, וירידים דומים בסן פרנסיסקו, באיים הקריבים, וביובל היהלום של המלכה ויקטוריה באנגליה. היא צברה מוניטין בינלאומיים, ובשנת 1894 זכתה כתיבתה לתיאור "מבריקה" ונאמר עליה ש"אף עיתונאית אשה, ואף עיתונאי גבר שאינו עורך ראשי, אינם נהנים מיותר השפעה ישירה על היוקרה ועל התפוצה של עיתון כלשהו בצפון אמריקה."[1]
כיסוי המלחמה הספרדית-אמריקאית בקובה
בזמן המלחמה הספרדית-אמריקאית בשנת 1898, התנדבה קולמן לנסוע לקובה לכסות את המלחמה מן החזית. העיתון Toronto Mail שלח אותה לקובה, וניצל את ההזדמנות לקצור תשומת לב סנסציונית על ששלח אישה לדווח מהחזית. היא קיבלה הסמכה רשמית מממשלת ארצות הברית, ובכך הפכה לאשה הראשונה בעולם שהוסמכה ככתבת מלחמה. אף על פי כן, הורו לה עורכיה לעסוק ב"כתבות צבע" ולא לעסוק בדיווח מהחזית, שכן סברו שאין זה מתאים לאישה.[1] רשמית, היא הורשתה להתלוות ליחידות אמריקאיות, אך הכתבים האחרים ושכבות הפיקוד התנגדו בתוקף לנוכחותה, וכמעט שהצליחו להותיר אותה בפלורידה. קולמן גילתה תושיה והצליחה להגיע בכוחות עצמה לקובה ביולי 1898, זמן קצר לפני תום הלחימה. רשימותיה מאחרית המלחמה ותיאורי האבדות בנפש היו שיא הקריירה העיתונאית שלה. בדרכה חזרה לקנדה, עצרה קולמן בוושינגטון די. סי. ונשאה דברים בפני האיגוד הבינלאומי של נשים בעיתונות.[1]
שלהי הקריירה
משחזרה מקובה, נישאה לתיאובלד קולמן ועקרה עמו ליישוב קופר קליף באונטריו, קנדה, שם שימש קולמן רופא צמוד בחברת הנחושת הקנדית. בשנת 1901 עקרו בני הזוג קולמן להמילטון.[4]
בשנת 1904, במסגרת מאבק באפליית נשים במקצוע העיתונות, סייעה קולמן בהקמת אגודת העיתונאיות הקנדיות (Canadian Women's Press Club), ונבחרה לנשיאת הארגון הראשונה. על אף עבודתה החלוצית במקצוע שהיה כמעט כולו בידי גברים, ועל אף פעילותה למען זכויות נשים שונות, לא ביטאה קולמן תמיכה פומבית בפמיניזם ובזכות בחירה לנשים עד 1910.[4] עיתונאיות אחרות, לרבות עמיתותיה בעיתון, קת'רין הייל ואמליה בירס וורנוק, ראו בקולמן חלוצה ומודל לחיקוי, והסופרז'יסטיות ביניהן קיוו שהיא תהפוך פעילה למען זכות בחירה לנשים. האמביוולנטיות של קולמן נבעה בחלקה מעמדת המערכת של העיתון שהעסיק אותה, אשר התנגד בתוקף לזכויות הללו.
קולמן עסקה גם בכתיבת שירה, ופרסמה ספרי שירים.[5]
בשנת 1915 לקתה קולמן בדלקת ריאות ומתה ב-16 במאי, בהמילטון, אונטריו.[3]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 ברברה מ' פרימן, ערך על קולמן במילון הביוגרפיות של קנדה (אנגלית), הוצאת אוניברסיטת טורונטו ואוניברסיטת לאבאל.
- ^ 2.0 2.1 אלה האסט, Kit Coleman (1864 – 1915) Journalist, war correspondent באתר מועצת הנשים הלאומית של אירלנד.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 טאביתה מארשל, הערך על קולמן (אנגלית) באתר האנציקלופדיה הקנדית.
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 דף על קולמן (אנגלית) באתר הספרייה והארכיון הלאומיים של קנדה.
- ^ הנרי ג' מורגן, Types of Canadian women and of women who are or have been connected with Canada, הוצאת ו' בריגס, טורונטו, 1903, באתר ארכיון האינטרנט.
