קלמנטס מרקהם
סר קלמנטס רוברט מרקהם (באנגלית: Sir Clements Robert Markham 20 ביולי 1830 - 30 בינואר 1916) היה גאוגרף, חוקר ארצות וסופר. הוא היה מזכיר החברה הגאוגרפית המלכותית (RGS) בשנים 1888-1863 ובהמשך כיהן כנשיא החברה לעוד 12 שנים. בתפקידו זה היה אחראי בעיקר לארגון המשלחת הלאומית לאנטארקטיקה בשנים 1904-1901 ולמתן הדחיפה לקריירת הקוטב של רוברט פלקון סקוט.
חייו
ילדות
מרקהם נולד ב-20 ביולי 1830 בבסטילינגפליט, יורקשייר, אביו היה כהן דת. קלמנטס מרקהם היה תלמיד מוכשר בבית הספר וסטמינסטר, וכבר בגיל צעיר גילה עניין בגאולוגיה ואסטרונומיה והרבה לכתוב, עיסוק שמילא את רוב שעות הפנאי שלו. בווסטמינסטר, שהיה "מקום נפלא ומרנין" בעיניו, פיתח עניין מיוחד בחתירה והרבה להשתתף בתחרויות על נהר התמזה.
קריירה ימית
.jpg)
מרקהם החל את הקריירה שלו כצוער וכקצין זוטר בצי המלכותי. ב-27 ביוני 1844 יצא לפורטסמות' ושם עלה על ה"קולינגווד", אוניית הדגל של האדמירל ג'ורג' סימור, שיצאה למסע ימי ממושך אל אוקיינוס השקט. המסע נמשך קרוב לארבע שנים, והיה נוח למדי למרקהם, הודות לקשריו החברתיים עם ג'ורג' סימור, שאשתו ובנותיו נלוו אליו להפלגה. האונייה הגיעה לנמל ולפראיסו בצ'ילה, שם היה מטה הפעולה של תחנת האוקיינוס השקט, ב-15 בדצמבר, אחרי מסע שכלל ביקורים בריו דה ז'ניירו ואיי פוקלנד, והפלגה סוערת באוקיינוס הדרומי.
לאחר מנוחה של שבועות אחדים, יצאה "קולינגווד" שוב, הפעם אל קאייאו, הנמל העיקרי על חופי פרו, שם התוודע מרקהם לראשונה לארץ, שתתפוס מקום חשוב בקריירה שלו בשנים הבאות. במהלך השנתיים הבאות שייטה "קולינגווד" באוקיינוס השקט, ביקרה באיי סנדוויץ' (האוואי), מקסיקו וטאהיטי, שם ניסה מרקהם לסייע למורדים הלאומנים במאבקם נגד המושל הצרפתי. הוא התנסה לראשונה בטעמה של משמעת הצי כשנענש על התחצפות למדריך של הצי; כעונש, הצטווה לעמוד על הסיפון משמונה בבוקר עד שקיעת השמש. ב-25 ביוני 1846 עבר מרקהם את הבחינה לקצין זוטר, במקום השלישי מקבוצה של עשרה. את התקופות הארוכות שעשה בנמלי צ'ילה ופרו גם ניצל ללימוד ספרדית.
בשנים הבאות יצא אל החוג הארקטי באונייה "אסיסטנס", באחד ממסעות החיפוש הרבים אחר משלחתו האבודה של סר ג'ון פרנקלין. לאחר מכן שירת מרקהם כגאוגרף במשרד לענייני הודו והיה אחראי לאיסוף עצי הקינכונה (כינין) ממקום גידולם ביערות פרו ולנטיעתם מחדש בהודו. הודות לכך היה להודו מקור מקומי להפקת כינין[1] . מרקהם היה גם הגאוגרף במשלחתו של רוברט נאפייר לחבש, והיה נוכח בנפילת מגדאלה בשנת 1868.
המסע הראשון לחוג הארקטי 1851-1850
סר ג'ון פרנקלין יצא מאנגליה במאי 1845 עם שתי ספינות, "ארבוס" ו"טרור", במסע חיפושים אחר המעבר הצפון-מערבי. המשלחת נראתה לאחרונה ב-29 ביולי על ידי ציידי לווייתנים במים הצפוניים של מפרץ באפין, קשורה בעוגן אל מצוף קרח וממתינה להזדמנות להמשיך מערבה.
החיפוש אחר הספינות הנעדרות החל כעבור שנתיים. על פלוגת ההצלה שאליה הצטרף מרקהם פיקד הוראשו אוסטין בספינה "רזולוט". על ספינתו של מרקהם, "אסיסטנס", פיקד רב חובל ארסמוס אומאני. סמכויותיו של מרקהם, כחבר הצעיר ביותר במשלחת והקצין הזוטר היחיד בה, היו מוגבלות, אך הוא תיעד כל פרט מחיי המשלחת ביומנו. הספינות הפליגו ב-4 במאי 1850.
אחרי הקפת הנקודה הדרומית ביותר של גרנלנד ב-28 במאי, התקדמה פלוגת החיפושים צפונה עד שהקרח בלם אותה במפרץ מלוויל ב-25 ביוני. שם התעכבו הספינות עד 18 באוגוסט. כשהצליחו לבסוף להתקדם מערבה אל תוך מצר לנקסטר, הנתיב שבו היה פרנקלין אמור להפליג, ככל הידוע. כאןהתפזרו הספינות כדי לחפש באזורים שונים סימנים למשלחת האבודה. ב-23 באוגוסט איתר אומאני בתצפית גלעד אבנים, ובקרבתו גילה חומרי אריזה, שנשאו את השם "גולדנר", ספק שימורי הבשר של פרנקלין. יחד עם עוד פריטים של ציוד נטוש, היו אלה השרידים הראשונים של פרנקלין שמישהו מצא עד אז. כעבור כמה ימים, על ביצ'י איילנד, גילתה קבוצת החיפוש שלושה קברים, שבהם הוכח כי נטמנו אותם חברים מן הצוות של פרנקלין, שמתו בין ינואר לאפריל 1846.
במסע החיפושים הזה השתכנע מרקהם בעליונות הגרירה האנושית על פני זו של מזחלות כלבים, כמנהג האינואיטים, או אסקימואים, כפי שנקראו בימים ההם. עם זאת, הדעות בשאלה זו היו חלוקות ולא מעט מוותיקי החיפוש אחר משלחת פרנקלין צידדו בכלבי-מזחלות.[2]
החברה הגאוגרפית המלכותית
כנשיא החברה הגאוגרפית המלכותית, שם לו מרקהם למטרה את חידוש העניין בקרב הציבור הבריטי בחקר אנטארקטיקה בסוף המאה ה-19, לאחר פסק זמן של 50 שנה. היו לו רעיונות מוצקים ונחושים לגבי הדרך שבה יש לארגן משלחת לאומית לאנטארקטיקה, והוא נאבק קשות לוודא, שמשלחת כזאת תנוהל בראש ובראשונה כמיזם של הצי, בפיקודו של קפטן סקוט. להשגת מטרה זו היה עליו להתגבר על עוינות והתנגדות מצד רבים מאנשי הקהילה המדעית. למגינת לבו, המשלחות הראשונות שיצאו בהמרצת החברה הגאוגרפית היו המשלחת הנורווגית בפיקודו של בורכגרווינק ומשלחת בלגית בהנהגת אדריאן דה ז'רלאש.
כיון שהמאמצים לגייס כספים להוצאת משלחת מן האוצר הבריטי עלו בתוהו, פנה מרקהם לגיוס תרומות מן הציבור, ולמטרה זו פרט על הרגשות הפטריוטיים וגייס לעזרתו את יובל היהלום של המלכה ויקטוריה. כיבוש הקוטב הדרומי היה חלום ששבה את לב הציבור הבריטי, אך מרקהם שאף ליותר מכך - הוא חזה מחקר מדעי, חקר גאוגרפי ושליטה של הצי המלכותי, כולם כאחד במשלחת, שתגלה ותמפה ארצות חדשות ותגיע לשיא חדש של קצה הדרום. לאחר חיפושים וחקירות בין אנשי הצי, בחר למפקד על משלחת זו את רוברט פלקון סקוט, אז קצין טורפדו מומחה בן 31.[3] בשנים שלאחר המשלחת, המשיך מרקהם לתמוך בקריירה של סקוט, עד כדי זלזול או התעלמות מהישגיהם של חוקרים אחרים באותה תקופה.
כל חייו היה מרקהם נוסע מתמיד וכותב פורה של ספרי היסטוריה ומסעות וביוגרפיות. הוא היה הכותב הראשי של מאמרים ודיווחים רבים למען החברה הגאוגרפית ועסק הרבה בעבודת עריכה ותרגום למען אגודת הקלויט, שבהמשך היה גם לנשיאה. הוא קיבל תוארי כבוד ציבוריים ואקדמיים, והוכר כגורם משפיע רב חשיבות על תורת הגאוגרפיה, אף כי היה מקום להודות, שחלק גדול מעבודתו היה מבוסס יותר על התלהבות מאשר על למדנות. בין תוואי הנוף הנושאים את שמו הר מרקהם באנטארקטיקה, שסקוט קרא על שמו בשנת 1902.
נשיא החברה
במאי 1888 פרש מרקהם ממשרתו כמזכיר החברה הגאוגרפית המלכותית, לאחר שמצא עצמו מסוכסך עם המדיניות החדשה של החברה, שביכרה הקניית ידע על פני מחקר מעשי. עם פרישתו ניתנה לו מדליית הזהב של מייסדי החברה על מה שתואר בטקס ההגשה כ"שירותים שאין דומה להם לחברה".
השנים הבאות היו גדושות במסעות ובכתיבה. היו שיוטים נוספים עם שייטת ההכשרה, וביקורים ממושכים בים הבלטי ובים התיכון. בשנת 1893, במהלך אחד המסעות הללו, נבחר מרקהם in absentia (שלא בנוכחותו) לנשיא החברה הגאוגרפית המלכותית. הקידום הבלתי-צפוי היה תוצאה של מחלוקת בתוך החברה בשאלה של קבלת נשים לחברות, סוגיה שמרקהם בחר לא להביע את דעתו לגביה. כשהנושא הובא ביולי 1893 לפני אספה כללית מיוחדת, ההצעה לקבל נשים לחברה נדחתה על חודו של קול על אף הצבעה גורפת בעדה באמצעות הדואר. בנסיבות אלה בחר נשיא החברה, סר מ. א. גרנט דאף לפרוש מתפקידו. 22 החברות הקיימות הורשטו להישאר, אבל שום אישה נוספת לא התקבלה עד ינואר 1913, כשהחברה הגאוגרפית המלכותית שינתה את מדיניותה.[4] אף כי מרקהם לא היה בחירה ראשונה כמחליף לגרנט דאף - היו פניות קודמות אל דמויות אחרות ידועות-שם - הוא שמר מרחק ממחלוקת החברות לנשים והיה מקובל על רוב החברים. זמן קצר לאחר כניסתו לנשיאות, כהוקרה לשירותיו לגאוגרפיה, עוטר מרקהם בתואר אבירות והיה לסר קלמנטס מרקהם.
במכתב שנכתב כעבור שנים רבות, אמר מרקהם, שעם קבלתו את מעמד הנשיאות חש צורך, לאחר הסכסוך בנושא הנשים, "להשיב לחברה את שמה הטוב" על ידי אימוץ איזה שהוא מפעל גדול ורב-חשיבות. הוא בחר בחקר אנטארקטיקה כבסיס למשימה זו; שום מחקר אנטארקטי משמעותי לא יצא לדרך מצד שום מדינה מאז משלחתו של ג'יימס קלארק רוס חמישים שנה קודם לכן. תנופה חדשה ניתנה לנושא באמצעות הרצאה, שנשא ב-1893 לפני החברה האוקיינוגרף פרופסור ג'ון מאריי, שבה קרא ל"משלחת שתפתור את השאלות החשובות, שעודן תלויות ועומדות בנושא הדרום." בתשובה למאריי יצרו החברה הגאוגרפית והחברה המלכותית ועדה משותפת, שקראה להוצאת משלחת בריטית לאנטארקטיקה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ראנולף פינז, "קפטן סקוט", הודר את סטאונטון, לונדון, מסת"ב 0 340 82697 5, עמ' 7
- ^ פינז, עמ' 7
- ^ פינז, עמ' 13-8
- ^ http://www.aim25.ac.uk/cgi-bin/vcdf/detail?coll_id=10688&inst_id=10&nv1=search&nv2 נספחי ה-RGS: בחירת נשים לחברות מן המניין
