קסטוטיס
 | |
| מדינה |
 הדוכסות הגדולה של ליטא |
|---|---|
קסטוטיס (בליטאית: Kęstutis; 1297 לערך – 3 או 15 באוגוסט 1382), שמו הלטיני קינסטוט (בלטינית: Kinstut), היה שליט ליטאי בן ימי הביניים. הוא היה דוכס טרקאי (אנ') ושליט הדוכסות הגדולה של ליטא בין השנים 1342 ל-1382, לצד אחיו אלגירדאס (עד 1377), ולצד אחיינו יוגאילה – ולדיסלב השני יגיילו (עד 1381). הוא היה שליט העם הליטאי והעם הרותני.
השם "קסטוטיס" נגזר מצורה ישנה של השם קסטס (Kęstas), שהוא קיצור לשמות ליטאיים כדוגמת קסטרס (Kęstaras) וקסטאוטס (Kęstautas; שם המשמעות של kęs-ti היא "להתמודד"). לפי מסמכים היסטוריים, הגיית השם בליטאית שונה מ"קסטוטיס".[1]
ראשית חייו
קסטוטיס היה בנו של הדוכס הגדול גדימינאס. אחיו הצעיר, יאוניטיס (אנ'), ירש את אביו בתואר הדוכס הגדול של ליטא. יחד עם אחיו אלגירדאס רקם קסטוטיס קשר להדחת אחיו מהשלטון, מזימה שצלחה. האחים חילקו ביניהם את השליטה למחוזות מזרחיים ומערביים. בעקבות זאת נוסדה בשנת 1337 דוכסות טרקאי. קסטוטיס התמקד כשליט בעיקר בצידה המערבי של ליטא, ואלגירדאס התמקד בצידה המזרחי. קסטוטיס הקים את מערך ההגנה המערבי של ליטא וזאמוט נגד התקפת אבירי המסדר הטבטוני, והוביל פשיטות כנגד המסדר. במהלך שנות שלטונו של קסטוטיס הגיעו לשיאן פשיטות הטבטונים לליטא.
שליט משותף של ליטא
בשמירתו על הגבולות המערביים של הדוכסות הגדולה של ליטא, הפעיל קסטוטיס מאמצים צבאיים ודיפלומטיים שונים. ב-1349 החל במשא מותן מול האפיפיור קלמנס השישי, במטרה להפסיק את הפשיטות הטבטוניות, שבהן דובר על הפיכתה של ליטא לנוצרית והענקת תוארי מלוכה לו ולבניו. אחיו אלגירדאס הדיר עצמו מהמשא ומתן והתרכז במלחמה במסדר בצד הרותני של המדינה. המתווך במגעים, המלך הפולני קז'ימייז' השלישי, הוביל תקיפה במפתיע על ווהלין וברסט באוקטובר 1349, ובכך מאמציו של קסטוטיס קרסו. בעקבות מלחמת פולין-ליטא (אנ') על ווהלין, חתם מלך הונגריה לאיוש הראשון (שהוביל את המלחמה לצד קז'ימייז') הסכם שלום עם קסטוטיס ב-15 באוגוסט 1351, ובמסגרתו התחייב קסטוטיס לקבל עליו את הנצור ולספק סיוע צבאי לממלכת הונגריה, בתמורה לתואר מלוכה. ההסכם אושר בטקס דתי שביצע קסטוטיס כדי לשכנע את הצד השני. למעשה, לא הייתה בכוונתו של קסטוטיס לקיים את ההסכם וברח מהמקום בדרך המחברת לבודה.[2]
בשבי הצלבנים
במרץ 1361 פשטו קסטוטיס, בנו פטריקס ואחיו הדוכס הגדול אלגרידאס, והשמידו את הטירות הטבטוניות אקרסברג ויוהניסברג. לגיון קטן של אבירים טבטונים שחזר ממתקפה שכשלה בחזית הליטאית, תקף את המחנה הצבאי של קסטוטיס ואלגירדאס. בתום קרב ביניהם, נפל קסטוטיס בשבי בידי הצלבנים והוחזק בטירת מאלבורק. פעמיים נערכו מגעים לשחרורו של קסטוטיס, שלא עלו יפה. לבסוף הצליח קסטוטיס לברוח מהשבי לאחר חצי שעה. יחד עם עוזרו אלפאס חוררו פתח בקיר (בעובי שלושה מטרים) וברחו מהטירה רכובים על סוסים ומחופשים לאבירים טבטונים. לפי ההערכה, אלגירדאס ואשתו של קסטוטיס, בירוטה, תרמו רבות לתוכנית הבריחה.[3]
מלחמת אזרחים, ומותו
אלגירדאס מת בשנת 1377 והעביר את הכתר ליוגאילה בנו הבכור מנישואיו השניים. קסטוטיס וויטאטואס הכירו בסמכותו של יוגאילה, גם כשזכותו לירושת המלוכה עמדה בסימן שאלה, כשאנדריי מפולאצק, בנו הבכור של אלגירדאס מנישואיו הראשונים, טען שהוא היורש החוקי.[4] אבירי המסדר הטבטוני המשיכו בפשיטותיהם לליטא, כאשר יוגאילה וקסטוטיס מחפשים הזדמנות לגבש הסכם הפסקת אש. ב-29 בספטמבר 1379 נחתם בטרקאי הסכם הפסקת אש לעשר שנים.[5] היה זה ההסכם האחרון עליו חתמו קסטוטיס ויוגאילה יחד. בפברואר 1380 חתם יוגאילה (ללא קסטוטיס) על הסכם הפסקת אש בן חמישה חודשים עם המסדר הליבוני, כדי להגן על נחלותיו בליטא ועל פולאצק.[4]
ב-31 במאי 1380 חתם יוגאילה על הסכם סודי עם מנהיג המסדר הטבטוני ויינריך פול קניפרוד, הסכם דובידישקס. על פי ההסכם, הסכים יוגאילה שלא להתערב בהתקפות של המסדר כנגד קסטוטיס ובניו. עם זאת, אם יהיה צורך בסיוע לקסטוטיס על מנת שלא לעורר חשדות כלשהם, סיוע זה לא ייחשב להפרת ההסכם.[6] אין הסכמה ברורה בין ההיסטוריונים באשר למניעים של יוגאילה בחתימה על ההסכם. חלק מההיסטוריונים מטילים את האשמה על אימו אוליאנה או על יועצו ואידילה. אחרים מציינים את הבדלי הדורות בין המנהיגים: קסטוטיס היה כבן 80 והיה נחוש בדעתו שלא לקבל עליו את הנצרות, בעוד יוגאילה היה אך כבן 30 וחיפש דרכים להנחיל את הנצרות במדינה ולהפוך אותה מודרנית יותר. היסטוריונים אחרים סברו כי ההסכם כוון בעיקר נגד אנדריי מפולאצק ובעלי בריתו - אחיו דמיטרי מבריאנסק ונסיך מוסקבה דמיטרי דונסקוי. יוגאילה כרת ברית עם אורדת הזהב כנגד נסיכות מוסקבה לקראת קרב קוליקובו המתקרב. מבלי להפר את הסכם דובידישקס, פשטו אבירי המסדר הטבטוני פעמיים על דוכסות טרקאי ועל זאמוט. באוגוסט 1381 הביא מפקד הכוחות באוסטרודה את דבר ההסכם הסודי לידיעתו של קסטוטיס. באותו חודש ניצל קסטוטיס את ההתקוממות בפולאצק כנגד אחיו של יוגאילה, סקירגאליה. בעוד יוגאילה עסוק בדיכוי המרד כנגד אחיו, ניצל קסטוטיס את היעדרו וכבש את וילנה, בירת הדוכסות הגדולה. קסטוטיס הפך לדוכס הגדול של ליטא, ויוגאילה נלקח בשבי בדרכו חזרה לווילנה. יוגאילה הצהיר על נאמנותו לקסטוטיס, שוחרר מכלאו, וקיבל את השליטה על הנחלות קרבו וויטבסק. קסטוטיס המשיך את מלחמתו באבירים הטבטוניים - צבאו פשט על ורמיה וניסה לתפוס את השליטה על יורבורג.
ב-12 ביולי 1382, בעת שקסטוטיס היה בקרב מול קריבוטאס, בנו של אלגירדאס, השליט של נובהורוד-סיוורסקי, ובעת שוויטאוטאס היה בטרקאי, תושבי וילנה אפשרו את כניסת צבאו של יוגאילה לעיר. סוחרי העיר לא היו שבעי רצון מהמדיניות שהנהיג קסטוטיס, וסברו כי היא פוגעת בכלכלה, ובמיוחס במסחר עם ליבוניה. יוגאילה תפס את הכתר וכרת ברית עם האבירים הטבטוניים. בזמן זה קסטוטיס כינס את תומכיו בזאמוט, בנו ויטאוטאס גייס לוחמים בגרודנו, ואחיו ליוברטאס גייס חיילים בנסיכות האליץ'-וולין. באוגוסט 1382 נפגשו צבאותיהם של קסטוטיס ויוגאילה לקרב מכריע בטרקאי, אך הקרב מעולם לא התקיים, כאשר שני הצדדים החליטו לקיים למשא ומתן. קסטוטיס וויטאוטאס הגיעו למחנהו של יוגאילה, אך נתפסו, נאסרו ונשלחו לכלא בטירת קרבו. צבאם פורק. ב-15 באוגוסט, חמישה ימים לאחר מאסרו, נמצא קסטוטיס מת. יוגאליה טען שקסטוטיס תלה את עצמו, אך רבים הטילו בכך ספק.[7] יוגאליה ארגן לוויה פגאנית גדולה לקסטוטיס - גופתו נשרפה לצד סוסים, כלי נשק ואוצרות בווילנה. ויטאוטאס הצליח להימלט והמשיך להילחם ביוגאליה עד שהפך לדוכס הגדול ב-1392.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Zinkevičius, Zigmas (2007). Senosios Lietuvos valstybės vardynas. Science and Encyclopaedia Publishing Institute. p. 51. ISBN 5-420-01606-0.
- ^ Kęstutis: krikšto priešininkas ar šalininkas?, in Kultūros barai, 2006, 6. accessed on 01-07-2007
- ^ Baranauskienė, Inga. "Kęstučio pabėgimo peripetijos". viduramziu.istorija.net (בליטאית). נבדק ב-13 באפריל 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 4.0 4.1 Kiaupa, Zigmantas; Jūratė Kiaupienė; Albinas Kunevičius (2000) [1995]. The History of Lithuania Before 1795 (אנגלית ed.). Vilnius: Lithuanian Institute of History. pp. 124–126. ISBN 9986-810-13-2.
- ^ Ivinskis, Zenonas (1988) [1930]. "Vytauto jaunystė ir jo veikimas iki 1392 m.". In Paulius Šležas (ed.). Vytautas Didysis (בליטאית). Vilnius: Vyriausioji enciklopedijų redakcija. pp. 7–32. OCLC 25726071.
- ^ Jonynas, Ignas (1937). "Dovydiškės sutartis". In Vaclovas Biržiška (ed.). Lietuviškoji enciklopedija (בליטאית). Vol. VI. Kaunas: Spaudos Fondas. pp. 1341–1344.
- ^ Urban, William (2006). Samogitian Crusade. Chicago: Lithuanian Research and Studies Center. pp. 170–171. ISBN 0-929700-56-2.
