קרב בלור הית'
 | ||||||||||||||||||
| מערכה: מלחמות השושנים | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 23 בספטמבר 1459 – הווה (564 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | בלור הית', סטפורדשייר, אנגליה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
52°54′49″N 2°25′29″W / 52.91361°N 2.42472°W | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לבית יורק | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
† - נהרג בקרב | ||||||||||||||||||
קרב בלור הית' (באנגלית: Battle of Blore Heath) הוא קרב, שנערך ב-23 בספטמבר 1459 במסגרת מלחמות השושנים בבריטניה, בין תומכי בית יורק, בפיקודו של רוזן סולסברי, לבין תומכי בית לנקסטר, בפיקודו של לורד אדלי. הקרב נערך בבלור הית' (Blore Heath), אזור כפרי המיושב בדלילות במחוז סטפורדשייר, והסתיים בניצחון של בית יורק.
רקע
לאחר הקרב הראשון בסנט אולבנס ב-1455 השתרר שלום בלתי יציב באנגליה, וניסיונות הפיוס בין הבתים היריבים, יורק ולנקסטר, השיגו הצלחה חלקית בלבד. על אף זאת, הכירו שני הצדדים בכך שצפוי עימות מחודש ועד 1459 כבר גייסו תומכים חמושים בצורה פעילה. המלכה מרגרט מאנז'ו המשיכה לאסוף תומכים מתוך בתי האצולה השונים לטובת המלך הנרי השישי מבית לנקסטר, והפיצה סמל כסוף דמוי ברבור בקרב האבירים ונושאי הכלים שגייסה באופן אישי[5], בעוד הסיעה היורקית, בהנהגתו של דוכס יורק, מצאה לה תומכים רבים, זאת על אף העונשים הכבדים הצפויים לכל מי שיישא נשק כנגד המלך.
הצבא היורקי ששהה בטירת מידלהאם שביורקשייר (בהנהגתו של רוזן סולסברי) יצא לכיוון דרום-מערב במטרה לחבור לצבא היורקי העיקרי שחנה בטירת לדלו, ובעודו צועד הורתה המלכה מרגרט על הכוח הלנקסטרי, בפיקודו של לורד אדלי, ליירטו[3].
מהלך הקרב
אדלי בחר בשטחי הבתה של בלור הית' כמקום להציב בו מארב. בבוקר ה-23 בספטמבר 1459 התמקם כוח בן 10,000 איש בעמדות הגנה מאחורי גדר חיה גבוהה, בקצה הדרומי-מערבי של בלור הית', כשפניהם לכיוון צפון-מזרח לעבר ניוקאסל-אנדר-ליים, הכיוון ממנו היו צפויים להגיע אנשיו של סולסברי.
סיירים יורקיים איתרו את דגלי הכוח הלנקסטרי מתנופפים מאחורי הגדר ומיהרו ליידע את סולסברי. בשעה שהגיח מהשטח המיוער, התברר לכוח היורקי, שמנה כ-5,000 איש, שמולם ניצב צבא גדול בהרבה הממתין להגעתם. במקום לפזר את צבאו או לסגת, ערך סולסברי את אנשיו במערך קרבי, מעט מחוץ לטווח הקשתים הלנקסטריים. כדי להגן על אגפו הימני, הציב סולסברי את עגלות האספקה שלו במבנה מעגלי שיספק מחסה לאנשיו בעוד אגפו השמאלי נשען על שטח מיוער[3]. מחשש לתבוסה, דווח כי החיילים היורקיים נישקו את האדמה עליה עמדו, במחשבה שכאן ימצאו את מותם[6].
בין שני הצבאות הפרידו כ-300 מטרים של שטח חשוף, בו זרם נחל רחב, מהיר זרם ובעל גדות תלולים. לכאורה, הפך הנחל את עמדתו של אדלי לבלתי ניתנת לפריצה.
תחילה, ניסו שני המנהיגים לפתוח במשא ומתן במטרה להימנע משפיכות דמים, אך אדלי דחה את דרישתו של סולסברי למעבר בטוח לצבאו והצדדים נערכו לקרב[3]. בדומה לקרבות רבים בתקופת ימי הביניים המאוחרים נפתח העימות בדו-קרב בין נושאי הקשת ארוכה משני הצדדים. בבלור הית' הסתיים שלב זה ללא תוצאות, בשל המרחק בין שני הצבאות.
סולסברי, שידע שהסתערות חזיתית מעבר לנחל תסתיים בוודאות בתבוסה, השתמש בהטעיה במטרה לפתות את האויב לתקוף אותו, והסיג חלק מאנשי המערך המרכזי של צבאו למרחק ששכנע את הצבא הלנקסטרי שהחלה נסיגה יורקית, ואלה יצאו להסתערות פרשים. לאחר שההתקפה החלה, החזיר סולסברי את אנשיו לעמדתם והורה להם לתקוף את כוחות לנקסטר בשעה שניסו לחצות את הנחל. קיימת אפשרות שהפקודה לתקוף לא ניתנה על ידי אדלי, אך פעולה זו סייעה להטות את מאזן הכוחות לטובת כוחות יורק והסתיימה באבדות כבדות לפרשים הלנקסטריים אשר נכנסו לטווח האש של קשתי האויב[7].
הלנקסטרים נסוגו, ואז יצאו להסתערות שנייה, ככל הנראה בניסיון לחלץ נפגעים. ההתקפה השנייה הייתה מוצלחת יותר וחיילים לנקסטריים רבים הצליחו לחצות את הנחל, מה שהוביל ללחימה עזה, במהלכה נהרג הלורד אדלי. הפיקוד על הצבא הלנקסטרי הועבר לסגנו, הלורד דאדלי, שהורה על מתקפה רגלית בכוח של כ-4,000 איש. בהתקפה זו, שנכשלה גם היא, ערקו כ-500 חיילים לנקסטריים לצד היורקי ותקפו את אנשיהם. בנקודה זו התמוטט המערך הלנקסטרי ולצבא היורקי נותר רק להתקדם על מנת לסיים את הקרב.
במרדף שהתנהל במהלך הלילה זינבו כוחות יורק באנשי לנקסטר הנמלטים לאורך קילומטרים של שטח כפרי.
לפחות 2,000 לנקסטריים נהרגו בקרב[3], לעומת כ-1,000 איש שאיבדו אנשי בית יורק[4].
תוצאות הקרב
הניצחון היורקי בבלור הית' לא היה מכריע, מכיוון שעיקר הצבא הלנקסטרי חנה באקסלשל (Eccleshall), כ-16 ק"מ ממקום הקרב, ועדיין היה על סולסברי להעביר את כוחותיו בבטחה אל טירת לדלו. בנוסף, פגעה בסולסברי נפילתם בשבי של בניו, תומאס וג'ון נוויל, במהלך המרדף שהתנהל אחר כוחות לנקסטר[3]. הניצחון הושג בזכות אומץ ליבם לנוכח מצב נואש של סולסברי ואנשיו, אך גם בשל כישלונם של הלנקסטרים לתאם את כוחותיהם ולרכז את צבאם לקרב מכריע שהיה עשוי להוציא מכלל פעולה יריב משמעותי[8].
סולסברי חנה עם צבאו על גבעה בסמוך לעיירה מרקט דרייטון, שלאחר מכן כונתה "סולסברי היל" ("גבעת סולסברי"), ושכר נזיר אוגוסטיני מקומי שתפקידו היה להשאר במשך כל הלילה בבלור הית', ולירות לסירוגין בתותח, במטרה להטעות כוחות לנקסטריים סמוכים ולשכנעם שהקרב עודו מתנהל. ההטעיה הצליחה, ועד שהגיעו למקום כוחות לנקסטריים נוספים למחרת בבוקר כבר הספיקו הכוחות היורקיים לנתק מגע ולהמשיך בדרכם[3][9].
אדלי נקבר סמוך למנזר בדארלי אבי שבדרבישייר.
הנצחה
לאחר הקרב הוקם בבלור הית' "צלב אדלי" (Audley's Cross) לציון הנקודה בה נהרג הלורד אדלי[10]. הצלב הוחלף לצלב עשוי אבן ב-1765.
הקרב צוין בכל ספטמבר באמצעות שחזור מהלך הקרב בבלור הית' עד 2009.
לקריאה נוספת
- Goodman, Anthony. The Wars of the Roses. Routledge, 2017. מסת"ב 1134940483
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Goodman, עמוד 27
- ^ 2.0 2.1 Grant, James. British battles on land and sea, Vol. 1. Cassell, Petter, Galpin, 1873. עמודים 93-94
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 3.7 3.8 Royle, Trevor. Lancaster Against York: The Wars of the Roses and the Foundation of Modern Britain. St. Martin's Press, 2008. מסת"ב 0230613691. עמודים 160-161
- ^ 4.0 4.1 Bicheno, Hugh. Battle Royal: The Wars of Lancaster and York, 1450-1464. Head of Zeus, 2015. מסת"ב 1781859647
- ^ Goodman, עמוד 26, 131
- ^ Burne, A.H. The Battlefields of England. Pen and Sword, 2005. מסת"ב 1844152065. עמודים 224, 227-228
- ^ Burne, עמודים 228-230
- ^ Goodman, עמוד 28
- ^ Goodman, עמודים 27–28, 170
- ^ Burne, עמוד 224
