קרב דויראן השלישי
 | ||||||||||||||||||
| בית העלמין הצבאי הבריטי לחללי מלחמת העולם הראשונה בעיר פוליקסטרו שביוון הסמוכה לאגם דויראן | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 18 בספטמבר 1918 – 19 בספטמבר 1918 (יומיים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אגם דויראן במקדוניה הצפונית | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
41°12′N 22°45′E / 41.200°N 22.750°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בולגרי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב דויראן השלישי היה קרב בחזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה, שהתחולל בספטמבר 1918 בעיצומה של מתקפת הווארדאר של כוחות מדינות ההסכמה בחזית, אשר נועדה להבקיע את קווי מעצמות המרכז ולהביא להכרעת החזית. הקרב התחולל בין כוחות בולגריים לכוחות בריטיים ויווניים בגזרת אגם דויראן, הסתיים בניצחון הבולגרים ותוצאתו הוגדרה כאסון צבאי לבריטים.[2] למרות ניצחון הבולגרים, הבקעת קווי החזית על ידי הצרפתים והסרבים בקרב דוברו פולה הובילה לנסיגת הבולגרים גם מגזרת אגם דויראן.
רקע
ערך מורחב – החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה
החזית המקדונית
לאחר הכרעת המערכה על סרביה לטובת מעצמות המרכז, התרכזו כוחות מדינות ההסכמה בהגנה על הגזרות הסמוכות לעיר סלוניקי. החל מאמצע 1916 התייצב קו חזית שאותו החלו שני הצדדים לבצר, תוך ניסיונות הדדיים לכיבוש שטחים. קו חזית זה נודע בהמשך כחזית המקדונית או חזית סלוניקי. ביולי 1917 הצטרפה ממלכת יוון ללחימה וביוני 1918 תוך ניצול המוטיבציה הירודה בצבא הבולגרי, הצליחו היוונים להביס את הבולגרים בקרב סקרה.
מתקפת הווארדאר של מדינות ההסכמה
ביוני 1918 מונה לואי פראנשה ד'אספרה לפקד על כוחות מדינות ההסכמה בחזית, אשר בעת ההיא מנו כ-620,000 חיילים. כוחות מעצמות המרכז שמנו כ-450,000 חיילים תחת פיקודו הכולל של פרידריך פון שולץ הסתמכו בעיקר על הארמיות הבולגריות הראשונה והשנייה ועל הארמייה הגרמנית ה-11. במסגרת המתקפה, תוכנן שהסרבים בגיבוי צרפתי יתקפו את גזרת הווארדאר, כוח צרפתי-איטלקי יתקוף את אזור פרילפ וכוח בריטי-יווני יתקוף את הקווים המבוצרים הבולגריים ברכסים החולשים על אגם דויראן.
הצבאות הלוחמים
מדינות ההסכמה
כוחות מדינות ההסכמה התבססו על שלוש אוגדות בריטיות ושלוש אוגדות יווניות. לאחר קרב סקרה המשיך הצבא היווני בעיבוי כוחותיו והתארגנותו לקראת מתקפת הווארדאר ובכלל זה הגדלת יחידות מהיקף של רגימנט לאוגדה. הכוחות תקפו את הקווים הבולגרים בשתי גזרות. בגזרה המערבית של האגם תקף הקורפוס ה-12 הבריטי בפיקודו של הנרי פולר וילסון והוא הורכב מהדיוויזיות ה-22 בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'ון דאנקן וה-26 בפיקודו של מייג'ור ג'נרל גיי. לכוח התקיפה בגזרה המערבית צורפה הדיוויזיה היוונית הראשונה (של סרס) וכן הרגימנט השני של הצבא הצרפתי (ה"הזוּאָב"), שהיה רגימנט חיל רגלים קל אשר צויד גם בנשק ארטילרי.
בגזרה הצפון מזרחית של האגם תקפה האוגדה ה-28 בפיקודו של ה. קרוקר שהייתה חלק מהקורפוס ה-16 הבריטי ואליה צורפה הדיוויזיה השביעית היוונית (של כרתים). ב-19 בספטמבר נוספה הדיוויזיה ה-14 היוונית לכוחות התוקפים בגזרה הצפון מזרחית. בסך הכל מנו כוחות מדינות ההסכמה כ-75,000 חיילים והם צוידו ב-231 תותחים ובכללם תותחי הוביצר בקוטר שמונה אינץ'[1]
הצבא הבולגרי
הצבא הבולגרי התבסס על דיוויזיית הרגלים התשיעית "פלבן" בפיקודו של ולדימיר ואזוב, אלמנטים מהאוגדה ה-11 וחטיבה מהדיוויזיה ההררית של הצבא הבולגרי שהיו חלק ממערך הארמייה הראשונה בפיקודו של סטפן נרזוב. ואזוב היה מפקד נערץ ועתיר ניסיון ואוגדתו כבר הביסה את הבריטים בקרב דויראן השני. הכוחות הבולגריים מנו כ-35,000 חיילים והם צוידו ב-122 תותחים.
שדה הקרב
הייתה זו הפעם השלישית הכושלת בה ניסו כוחות מדינות ההסכמה לכבוש את העמדות הבולגריות המבוצרות ברכסים החולשים על אגם דויראן. כאמור, זירת הקרב נחלקה לשתי גזרות עיקריות: המערבית והצפון מזרחית. בשתי הגזרות קו ההגנה הבולגרי ניצב על קו הרכס שהיה ברובו אדמת טרשים. הבולגרים ניצבו בעמדות השולטות באש תותחים על אזורי הכינוס של היחידות הבריטיות והיווניות וכיסו באש מקלעים את דרכי הגישה לעמדותיהם. הצבא הבולגרי ביצר את הגזרה בשלושה קווי הגנה. בקו הראשון נכללו מוצבים שהמרחק ביניהם נע בין 50 ל-200 מטרים ואשר קושרו באמצעות תעלות ואוישו בחיילי רגלים. קווי ההגנה השני והשלישי מוקמו כמה מאות מטרים מהראשון, נבנו במתכונת דומה וביניהם הוצבו קני ארטילריה.
מהלך הקרב
הקרב החל ב-18 בספטמבר אחר חצות בהרעשה ארטילרית כבדה בת מספר שעות של כוחות מדינות ההסכמה על קווי הבולגרים. ב-05:15 החלה מתקפת רגלים בריטית על העמדות הבולגריות ברכס שמעל הגזרה המערבית של אגם דויראן ולאחר השעה 06:00 הצטרפו היוונים בראש חץ שני. בעוד שהבריטים שהתקדמו בקו אחד נבלמו באש מקלעים תוך מניין נפגעים גבוה, הצליחו היוונים להבקיע בנקודות מסוימות את קו ההגנה הבולגרי ולשבות מאות לוחמים. לאחר מספר שעות עלה בידי הבריטים להבקיע את קו ההגנה הבולגרי הראשון, אך מניין הנפגעים הרב מנע מהם מלהחזיק בקו והם נהדפו בהתקפת נגד בולגרית. למעלה ממחצית מחיילי החטיבה ה-66 הבריטית נפגעו ובכללם רבים מסגל הפיקוד הבכיר שלה.
בגזרה הצפונית מזרחית של האגם תקפו האוגדה היוונית השביעית והאוגדה ה-28 הבריטית את קו ההגנה הבולגרי והצליחו להבקיע אותו בשתי נקודות, אך בשל מניין הנפגעים הגבוה הורה הגנרל ג'ורג' מילן על נסיגה. הפיקוד הבריטי החליט לחדש את המתקפה למחרת היום כדי לרתק את הכוחות הבולגריים ולמנוע מהם לסייע לכוחותיהם שהיו במצוקה מול המתקפה הסרבית-צרפתית בגזרת הווארדאר. לאזור הוזעקה לתגבור האוגדה ה-14 של הצבא היווני. ב-19 בספטמבר בשעה 05:00 לאחר מספר שעות של הרעשה ארטילרית תקפו שוב הבריטים והיוונים הצליחו להבקיע את עמדות הבולגרים ולהחזיק בחלקן, אך תוך מניין נפגעים גבוה. בצהרי ה-19 בספטמבר הורה הגנרל מילן על הפסקת המתקפה. בשלב זה היו לבריטים 3,900 נפגעים, ליוונים 2,300 ולבולגרים 3,400. בנוסף שבו כוחות מדינות ההסכמה 1,200 חיילים בולגרים. לבריטים לא נותרו עתודות כוח אדם לחדש את המתקפה וביכולתם היה רק להחזיק בעמדותיהם.[1]
לאחר הקרב כתב הגנרל מילן ביומנו:
”בכדי לא להחמיץ את ההזדמנות להכריע את המערכה, לה חיכינו שלוש שנים, קצינים וחיילים המשיכו להלחם למרות מניין הנפגעים הרב וקרסו לא אחת מתשישות. אך לבסוף דבר לא הושג”.[1]
נסיגת הבולגרים
הבקעת קווי החזית לאחר קרב דוברו פולה אילצה את פרידריך פון שולץ להורות על נסיגה רחבה של הצבא הבולגרי לאורך כל קו החזית המקדונית, כדי לנסות ולייצב קו הגנה שני. וכך, נסוגו חיילי הארמייה הבולגרית הראשונה מעמדותיהם ליד אגם דויראן. מספר ימים מאוחר יותר, נוכחו הבריטים והיוונים כי אין כל תכונה בעמדות הבולגרים וכוחותיהם הגיעו לקרבתן ומצאו אותן נטושות. כך, לאחר קרב כושל ועקוב מדם הצליחו כוחות מדינות ההסכמה להשתלט על עמדות הבולגרים ליד אגם דויראן ללא קרב.
השלכות הקרב והנצחתו
עם תנועת כוחות מדינות ההסכמה אל עבר גבולות בולגריה וקריסת קווי החזית המקדונית, ביקשו הבולגרים ב-24 בספטמבר הפסקת אש לצורכי כניעה. ב-29 בספטמבר נחתמה שביתת הנשק של סלוניקי.
ההצלחה הגדולה במתקפת הווארדאר וכניעת הבולגרים הסיטה את תשומת הלב מהכישלון הצבאי בדויראן והפיקוד הבריטי הבכיר המעיט בחשיבותו וציין בדיווחיו שעיקר חשיבות הקרב הייתה בריתוק הכוחות הבולגריים לגזרה למרות המחיר הגבוה ששולם.[3]
ולדימיר ואזוב היה לגיבור מלחמה נערץ על ידי הבולגרים והוערך מאד גם על ידי הבריטים. ב-1936 הוזמן ואזוב ללונדון להשתתף בטקס לציון ניצחונם של הבריטים במלחמת העולם הראשונה וזאת לאות הערכה על תפקודו במלחמה. הלורד ג'ורג' מילן קיבל אותו אישית ובמהלך הנאום המרכזי בטקס צויין כי ואזוב נמנה עם הקצינים הזרים הבודדים שעיצבו את ההיסטוריה הבריטית.
ב-1938 פרסם אחד מחיילי האוגדה ה-28 הבריטית מאמר בחוברת הנצחה לאירועי מלחמת העולם הראשונה תחת הכותרת "חזיתי בטבח חסר התועלת בדויראן" ובו נכתב בין השאר:
”כבר בתחילתו היה הקרב שילוב של בלבול, טבח, רעש נוראי וגבורה חסרת תכלית. שני המפקדים ומרבית החיילים של שני הגדודים הראשונים שכבו פצועים או הרוגים והשאר ניהלו קרב נואש ואבוד מראש על חייהם. המתקפה הסתיימה באסון נוראי ועקוב מדם”.[4]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 וילארי, לואיג'י-פסקואלה, החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה, הוצאת פישר-אנווין, לונדון, 1922, עמודים 230–233, באתר ebooksread. com (באנגלית).
- ^ הצבא הבריטי בחזית סלוניקי, באתר www.1914-1918.net (באנגלית).
- ^ ג'ורג' מילן - דיווח על מתקפת הווארדאר, באתר firstworldwar.com (באנגלית).
- ^ סלוניקי ומקדוניה 1916–1918 סיפורו של הצבא הבריטי בחזית סלוניקי, באתר memorabilia.homestead (באנגלית).
| קרבות צבא ממלכת בולגריה במלחמת העולם הראשונה, אוקטובר 1915 – ספטמבר 1918 | ||
|---|---|---|
|
