קרב מעבר קסרין
 | ||||||||||||||||||
| חיילים אמריקנים מהגדוד השני של רגימנט הרגלים ה־16 מדיוויזיית הרגלים הראשונה צועדים במעבר קסרין ב־26 בפברואר 1943 | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה בתוניסיה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 16 בפברואר 1943 – 24 בפברואר 1943 (9 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מעבר קסרין | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון טקטי למדינות הציר | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב מעבר קסרין (באנגלית: Battle of Kasserine Pass) היה קרב במערכה בתוניסיה במלחמת העולם השנייה שהתרחש בפברואר 1943. הקרב התחולל במעבר קסרין, מעבר הרים בהרי האטלס שבמערב־מרכז תוניסיה, שאורכו כשלושה קילומטרים.
בקרב זה הוביל פלדמרשל ארווין רומל את כוחות מדינות הציר הנצורים בתוניסיה שהיו מורכבים מקורפוס אפריקה, חלקים מהדיוויזיה המשוריינת "צ'נטאורו" האיטלקית, ושתי דיוויזיות פאנצר מתוך ארמיית הפאנצר החמישית, להתקפה כנגד כוחות בעלות הברית, אשר כללו את הקורפוס השני האמריקאי בפיקודו של מייג'ור גנרל לויד פרדנדאל,[1] את הדיוויזיה המשוריינת השישית הבריטית בפיקודו של מייג'ור גנרל צ'ארלס קייטלי ואת הארמייה הראשונה הבריטית בפיקודו של לוטננט גנרל קנת' אנדרסון.
זה היה הקרב הראשון בקנה מידה גדול של כוחות אמריקאים וכוחות גרמניים באפריקה במלחמת העולם השנייה והוא הסתיים בתבוסת הכוחות האמריקאים הבלתי מנוסים, שנהדפו יותר מ־80 ק"מ מערבית למיקומם עד למעבר פאיד.[1] תוצאות הקרב אישרו את הערכתו של וינסטון צ'רצ'יל, שהתנגד לפלישה של כוחות בעלות הברית לצרפת בשנת 1942, במסגרת תוכנית מבצע ראונדאפ, בטענה שכוחות הצבא האמריקאי עדיין אינם מוכנים להתמודדות מול כוחות הוורמאכט. בקרב זה הצליחו הכוחות הניידים הגרמניים בפיקודו של רומל להבקיע את מערך ההגנה האמריקאי באזור מעבר קסרין ולהדוף את האמריקאים כשמונים קילומטרים מערבה.
הכישלון בקרב גרם לזעזוע קשה בפיקוד בעלות הברית ולהחלפתו של פרדנדאל בג'ורג' פטון,[1] אולם הניצחון הטקטי הגרמני בקרב, לא שינה את המצב האסטרטגי של כוחות הציר בתוניסיה, והמערכה בתוניסיה הסתיימה בכניעת כוחות הציר במאי 1943.
רקע
ב־8 בנובמבר 1942, במהלך מבצע לפיד, נחתו הכוחות האמריקנים והבריטים במספר נקודות לאורך חופי מרוקו הצרפתית ואלג'יריה. זה היה רק ימים ספורים לאחר הניצחון המוחץ של הארמייה השמינית הבריטית בפיקודו של לוטננט גנרל ברנרד מונטגומרי בקרב אל־עלמיין השני. בתגובה לכך, הועברו כוחות גרמניים ואיטלקיים מסיציליה לתוניסיה, אחד האזורים היחידים בצפון אפריקה שהיו קלים יותר להגנה וקרובים לבסיסים בסיציליה. המרחק הקצר בין סיציליה לתוניסיה הקשה מאוד על ספינות חיל הים של בעלות הברית ליירט את המשלוחים של מדינות ציר, בעוד שאמנעה אווירית הייתה קשה באותה מידה, שכן בסיס האוויר של בעלות הברית הקרוב ביותר לתוניסיה היה במלטה – במרחק של למעלה מ־320 ק"מ[2].
ניסיונות בעלות הברית, בנובמבר ובדצמבר 1942, להגיע לתוניס לפני שיגיעו תגבורות גרמניות ואיטלקיות – נכשלו. מערכת הכבישים והרכבות המשובשת באזור שגרמה לכך שרק דיוויזיה אחת הייתה בנמצא, והשטח ההגנתי המעולה, אפשרו למספר קטן של חיילים גרמנים ואיטלקים לסכל את הניסיונות. כוחות בעלות הברית המשיכו לאגור כוחות: מטוסים נוספים נעשו זמינים ושדות תעופה חדשים נבנו במזרח אלג'יריה ובתוניסיה. בעלות הברית הצליחו להפחית את זרימת חיילי וציוד מדינות הציר לתוניס ולביזרטה, אך כוח הציר הגדול כבר היה על חוף תוניסיה[3].
ב־23 בינואר 1943, הארמייה השמינית הבריטית כבשה את טריפולי, בסיס האספקה העיקרי של רומל. רומל היה ערוך לכך והחליף את קו האספקה שלו לתוניס כשבכוונתו לחסום את הגישה הדרומית לתוניסיה מטריפולי באמצעות הצבת כוחות בגאבס. קו מארת, ליד גאבס, שהצרפתים בנו כדי להגן מפני התקפה איטלקית מלוב, היה:
"...שורה של מחסומים צרפתיים עתיקים, אשר בשום אופן לא עמדו בסטנדרטים הדרושים במלחמה מודרנית..."
— ארווין רומל[4]
כוחות בעלות הברית כבר חצו את הרי האטלס והקימו בסיס קדמי בפאיד, למרגלות השלוחה המזרחית של הרכס. זו הייתה עמדה מצוינת לדחיקת כוחות הציר מזרחה לעבר החוף, לפצל את הכוחות בדרום תוניסיה מהכוחות בצפונה ולנתק את קו האספקה לתוניס.[5]
קרבות קודמים
מעבר פאיד
חלקים של ארמיית הפאנצר החמישית, בראשותו של גנרל האנס יירגן פון ארנים, הגיעו לעמדות בעלות הברית בשלוחה המזרחית של הרי האטלס ב־30 בינואר. דיוויזיית הפנאצר ה־21 נתקלה בכוחות צרפתיים בפאיד, ולמרות השימוש המצוין בתותחי ה־75 מ"מ הצרפתיים, אשר גרמו אבדות כבדות בקרב כוחות החי"ר הגרמניים, כוחות בעלות הברית נהדפו מערבה.[א] הארטילריה האמריקנית והטנקים של הדיוויזיה המשוריינת הראשונה נכנסו לקרב תוך שהם משמידים טנקים של האויב ואילצו את השאר, למראית עין, לסגת.[6] זו הייתה מלכודת; כאשר הדיוויזיה המשוריינת הראשונה נכנסה למרדף אחרי שאר הטנקים היא נפגשה במסך של תותחי נ"ט גרמניים שגרמו לאבדות כבדות. תצפיתן ארטילרי קדמי אמריקאי, שהרדיו וקווי התקשורת הקרקעיים שלו נהרסו מאש התותחים תיאר את הקרב:
"זה היה טבח. הם התקדמו היישר לעבר לועי תותחי ה־88 המוסתרים וכל מה שיכולתי לעשות הוא לעמוד מן הצד ולראות כיצד טנק אחר טנק מתפוצץ לחתיכות ועולה בלהבות או פשוט נעצר, הרוס. אלה שהיו מאחור ניסו לסגת לאחוריהם אבל היה נראה שה־88 נמצאים בכל מקום."
— ווסטרייט, 1944[7]
דיוויזיית הפאנצר ה־21 חידשה את התקדמותה לעבר פאיד. מספר הפצועים ביחידות הרגלים האמריקאיות גדל מאוד משום שהם חפרו עמדות הגנה רדודות במקום "שוחות שועל", מה שאפשר לנהגי הטנקים הגרמניים לדרוס בקלות חיילים שנמצאו בעמדות.[6] הדיוויזיה המשוריינת הראשונה ניסתה כמה פעמים לעצור את ההתקדמות הגרמנית, אך בכל פעם מצאה כי כל עמדה הגנתית שניסתה לכבוש כבר הייתה מאוישת בכוחות גרמניים שהתקיפו אותה וגרמו לה אבדות כבדות.[6] ב־2 בפברואר הוטל על הדיוויזיה המשוריינת הראשונה להפסיק את ההתקפות[2]. הגרמנים כבשו כבר את רוב תוניסיה והכניסות לשפלות החוף נחסמו. בעלות הברית החזיקו רק בחלקו הפנימי של משולש הרי האטלס, אבל היה להם יתרון קטן בכך שהיציאות היו חסומות. במשך השבועיים שלאחר מכן, התלבטו רומל ומפקדי כוחות מדינות הציר מה לעשות הלאה.
קרב סידי בוזיד
רומל לא ראה בארמייה השמינית איום רציני, כי עד שטריפולי נכבשה, יכול היה מונטגומרי להחזיק רק כוח קטן בדרום תוניסיה. ספינות החלו לפרוק ב־9 בפברואר, אך הנמל לא פעל באופן מלא עד סוף החודש.[8] בתחילת פברואר הציע רומל ל"קומנדו סופרימו" (הפיקוד העליון האיטלקי ברומא) לתקוף עם שני צוותי קרב, הכוללים חלקים מארמיית הפאנצר החמישית, שני בסיסי אספקה אמריקאים מעט מערבה מהשלוחה המערבית של ההרים באלג'יריה. תקיפה מהירה הייתה יכולה ללכוד את האספקה ולשבש ניסיונות אמריקנים לרכז כוחות ליד טבסה (تبسة). ארנים התנגד לכך וההתקפה התעכבה במשך שבוע עד שהושגה הסכמה על מבצע פרולינגסווינד (רוח האביב), התקפה של ארמיית הפאנצר החמישית על מרכז התקשורת והאספקה של סידי בוזיד (سيدي بوزيد). כוחותיו של רומל, שנמצאו 97 ק"מ דרום־מערבית, פתחו במבצע מורגנלופט (אוויר בוקר) על מנת לכבוש את גאפסה ולהתקדם אל עבר תוזיר (توزر).[8]
ב־14 בפברואר פתחו דיוויזיות הפאנצר ה־10 וה־21 את קרב סידי־בוזיד, כ־16 ק"מ ממערב לפאיד, במישור הפנימי של הרי האטלס.[8] הטנקים האמריקאים הובסו והחי"ר, שהיה ממוקם לא טוב על שלוש גבעות ולא היה מסוגל לספק תמיכה הדדית, היה מבודד. התקפת־נגד שהתקיימה למחרת נהדפה בקלות וב־16 בפברואר התחילו הגרמנים להתקדם לעבר סבייטלה (سبيطلة).[8] לאחר ההצלחה בסידי־בוזיד, הורה רומל לקורפוס אפריקה לתקוף את גאפסה ב־15 בפברואר, אך לילה קודם לכן הורה אנדרסון למגינים לפנות את גאפסה ולהעביר את קו ההגנה הראשי לגבעות סביב פריאנה (فريانة), שכן לדעתו גאפסה לא הייתה עומדת בפני התקפה גדולה.[8] למחרת, בגלל האיום על האגף הדרומי, קיבל אנדרסון את הסכמתו של אייזנהאואר והורה על נסיגה מהרי הדורסל המזרחיים אל קו הדורסל המערביים מפריאנה וצפונה.[9] בבוקר ה־17 בפברואר הורה פרדנאל על נסיגה מסבייטלה ומפריאנה[9] משום שהיה בכוחו של הקורפוס השני האמריקאי להתרכז בהגנה על מעברי קסרין וסְבּיבּה (سبيبة), בשלוחה המערבית של ההרים. אבדות הכוחות האמריקאים היו 2,546 איש, 103 טנקים, 280 כלי רכב, 18 תותחי שדה, שלושה תותחים נגד טנקים וסוללת נ"מ.[9]
תוכנית התקפה של הציר
בשלב זה היה ויכוח במחנה הציר בנוגע בשאלה מה לעשות הלאה; באותו זמן כל תוניסיה הייתה תחת שלטון מדינות הציר, ולא היה הרבה מה לעשות עד שהארמייה השמינית הבריטית הגיעה לקו מארת. רומל החליט לתקוף דרך מעבר קסרין על מנת להגיע אל הכוח העיקרי של הקורפוס השני האמריקאי בטבסה, לתפוס את האספקה האמריקאית בצד האלג'ירי של השלוחה המערבית של ההרים ובכך לחסל את יכולת בעלות הברית לתקוף את רצועת החוף המקשרת בין מארת לתוניס ולאיים על האגף הדרומי של הארמייה הראשונה. ב־18 בפברואר הגיש רומל את הצעותיו לאלברט קסלרינג, שהעביר אותן בברכתו ל"קומנדו סופרימו" ברומא.[9]
בשעה 13:30 ב־19 בפברואר קיבל רומל את אישור ה"קומנדו סופרימו" לתוכנית מתוקנת. על פי התוכנית המתוקנת הוא היה אמור להעביר את דיוויזיות הפאנצר ה־10 וה־21 מארמיית הפאנצר החמישית של ארנים לפיקודו ולתקוף דרך המעברים קסרין וסביבה, לנוע לעבר תאלה (تالة) ואל־כאף (الكاف) צפונה, לנקות את רכס הדורסל המערבי ולאיים על הארמייה הראשונה.[9][ב] רומל היה מזועזע; התוכנית פיזרה את כוחות הציר, ותקיפה דרך המעברים הייתה חושפת אותם. בניגוד לכך, התקפה מרוכזת על טבסה, גם אם היא בעלת סיכון כלשהו, יכולה להביא להשגת אספקה נחוצה מאוד, לחסל את פוטנציאל בעלות הברית לכבוש את מרכז תוניסיה ולאפשר לכוחות הציר לכבוש את שדה התעופה שביוק־לה־בה (Youks-les-Bains) ממערב לטבסה.[9]
הקרב
בשעות המוקדמות של ה־19 בפברואר, רומל הורה לקורפוס אפריקה בפריאנה לתקוף את מעבר קסרין. דיוויזיית הפאנצר ה־21 בסבייטלה נצטוותה לתקוף צפונה דרך המעבר הנוסף ממזרח לעיירה קסרין, שהוביל לסביבה ולאל־קֻצור (القصور). ה"קמפגרופה פון ברויך", צוות הקרב של ארנים מדיוויזיית הפאנצר ה־10, נצטוותה להתרכז בסבייטלה, שם תהיה מוכנה לנצל את הניצחון בשני המעברים.[10]
סְבּיבּה
אזור סביבה הותקף על ידי צוותי הקרב שטנקוף (Stenkhoff) ושוּטֶה (Schuette), שרידי דיוויזיית הפאנצר ה־21. מול הכוחות המשוריינים הגרמניים הייתה הדיוויזיה המשוריינת ה־6 הבריטית (ללא בריגדת השריון ה־26, פרט לטנקים של רגימנט נושאי הרומח ה־5/ה־16 שנשלחו לתאלה). בקו היו חלק מדיוויזיית החי"ר הראשונה האמריקאית ושלושה גדודי חיל רגלים מדיוויזיית החי"ר ה־34 האמריקאית. היו שם גם שלושה גדודי תותחנים אמריקאים, חלקים של שני גדודי נ"ט בריטיים וכמה פלוגות צרפתיות. הגרמנים הצליחו להתקדם מעט נגד כוח האש המשולב של הכוח המגן, שהניח גם שדות מוקשים.[9] דיוויזיית הפאנצר ה־21 נבדקה ולאחר מכן חזרה ב־20 בפברואר.[11]
קסרין
על המעבר הגן כוח שהורכב מהגדוד הראשון בצוות הקרב של רגימנט הרגלים ה־26 האמריקאי, מרגימנט ההנדסה הקרבית ה־19, מגדוד תותחי השדה ה־6, מגדוד משחיתי הטנקים ומסוללת ארטילריה צרפתית. על הגבעות שממערב להם היה כוח המשימה של גנרל וולבר, גנרל צרפתי שפיקד על דיוויזיית הרגלים האלג'יראית השלישית. הכוח הורכב מגדוד ריינג'רס וגדוד חי"ר אמריקאי, שלושה גדודי חי"ר צרפתים, שני גדודי תותחנים אמריקאים, ארבע סוללות ארטילריה צרפתיות ופלגת נ"מ. הרחק יותר מערבה היה כוח המשימה בואן (שהורכב מהגדוד ה־3 של צוות הקרב של הרגימנט ה־26) שחסם את הדרך מפריאנה לעבר טבסה. בין כוח המשימה בואן לטבסה הייתה הדיוויזיה המשוריינת הראשונה, שם היא נערכה מחדש, אם כי רק צוות "פיקוד קרב ב'" היה כשיר ללחימה.[12] בליל ה־18 בפברואר, העמדות במעבר הועברו לאחריותו של קולונל אלכסנדר שטרק, מפקד צוות הקרב של הרגימנט ה־26 והכוח כונה "כוח המשימה סטארק".[13]
יחידת הסיור ה־33 ניסתה להפתיע את הכוחות המגינים על קסרין במעבר אך נכשלה: גדוד של פאנצרגרנדיר היה מוכן במעבר ואחד נוסף בג'בל סממה, הגבעה ממזרח.[14] רומל החליט להעביר את יחידותיו מדיוויזיית הפאנצר העשירית למעבר קסרין בבוקר למחרת, להתקפה מתואמת יחד עם יחידות מקורפוס אפריקה, שאליהן יצטרפו חלקים מדיוויזיית השריון ה־131 "צ'נטאורו" (Centauro) האיטלקית.[15] תגבורת בריטית מבריגדת השריון ה־26 (הדיוויזיה המשוריינת השישית) התאספה בתאלה ובריגדיר דונפי, שבחן את המצב, החליט להתערב. מפקדת הארמייה הראשונה הגבילה אותו לשלוח רק את "כוח גור" (Gore Force), צוות קרב משולב קטן של פלוגת חיל רגלים, פלוגה של 11 טנקים, סוללת ארטילריה וצוות נ"ט.[16] בריגדיר קמרון ניקולסון (מהדיוויזיה המשוריינת השישית) קיבל פיקוד על "ניקפורס" (Nickforce) – כל היחידות שנמצאו מצפון־מערב למעבר.[17]
במהלך הלילה, נכבשו העמדות האמריקאיות בשתי הכתפיים המשקיפות על המעבר ובשעה 8:30 בבוקר הפאנצרגרנדירים הגרמניים והברסליארי (Bersaglieri) האיטלקיים חידשו את ההתקפה. בשעה 10:00 בבוקר העריך דונפי כי כוח המשימה סטארק עומד לפנות את מקומו והורה ל"כוח גור" לעבור לצד המעבר הקרוב לתאלה כאשר חלקים מדיוויזיית "צ'נטאורו" פתחו בהתקפה לעבר טבסה, שהמשיכה כל אחר הצהריים.[18] בשעה אחת בצהריים רומל שלח קדימה שני גדודים מדיוויזיית הפאנצר העשירית שגברו על ההגנה.[16] הטנקים וברסליארי מדיוויזיית "צ'נטאורו" התקדמו לאורך כביש 13 וחיסלו את ריגמנט ההנדסה הקרבית ה־19.[19][20] הניצולים האמריקאים נסגו באופן לא מאורגן במעלה היציאה המערבית מהמעבר לעבר ג'בל אל־חמרה, לשם הגיע "פיקוד קרב ב'" של הדיוויזיה המשוריינת הראשונה. ביציאה לתאלה, "כוח גור" העסיק את כוחות הציר תוך שהוא נסוג לאט ומאבד את כל הטנקים שלו, כדי להצטרף לבריגדת השריון ה־26 שהייתה במרחק של 16 ק"מ.
ג'בל אל־חמרה
קורפוס אפריקה החל לנוע לאורך עמק נהר חטב (حطب), לעבר חיידרה (حيدرة) וטבסה בשעות אחר הצהריים המוקדמות של ה־21 בפברואר והתקדם עד שנתקל בג'בל אל־חמרה בכוחות המגנים של בעלות הברית, שהורכבו מרגימנט הרגלים ה־16 האמריקאי, דיוויזיית הרגלים הראשונה ו"צוות קרב ב'" של הדיוויזיה המשוריינת הראשונה האמריקאית. הכוח הגרמני־איטלקי נעצר ולמרות הלחץ הכבד שכלל התקפות אוויריות, הוא לא הצליח לסלק את המגינים האמריקאים.[21] לאחר שהפסיקו את התקדמות כוחות הציר לכיוון טבסה, גנרל פול רובינט וגנרל טרי אלן הפנו את תשומת לבם לתכנון התקפת נגד שתתקיים למחרת, 22 בפברואר. התוכניות שתכננו שני הצדדים היו מבולבלות כתוצאה מהקרב וכוחות הציר (5 "ברסליארי", קבוצת תותחי "סמובנטה" (Semovente) מצ'נטאורו ו־15 פאנצרים) פתחו בתקיפה נוספת על עמדות ארצות הברית בבוקרו של ה־22 בפברואר. אף על פי שכוחות הציר תקפו בחוזקה, המגינים האמריקאים החזיקו את הקו ובאמצע אחר הצהריים, חיל הרגלים והטנקים האמריקאים פתחו בהתקפת נגד שחיסלה את הכוח הגרמני והאיטלקי המשולב. יותר מ־400 אסירים מכוחות הציר נשבו כאשר התקפת הנגד כבשה את העמדות של קורפס אפריקה.[22]
תאלה
רומל נשאר עם הקבוצה הראשית של דיוויזיית הפאנצר העשירית בדרך לכיוון תאלה, שם התחפרו על הגבעות הבריגדה המשוריינת ה־26 ושרידי רגימנט הרגלים ה־26 האמריקאי. אם העיירה הייתה נופלת ודרום שתי הדרכים מתאלה לטבסה היו נחתכות, דיוויזיית הרגלים התשיעית האמריקאית מצפון הייתה מבודדת ו"צוות קרב ב'" של הדיוויזיה המשוריינת הראשונה היה נלכד בין דיוויזיית הפאנצר העשירית ליחידות התומכות שלה שהיו נעות צפונה בדרך השנייה לטבסה.
הכוח המשולב של בעלות הברית ניסה לעכב את התקדמות הגרמנים לעבר תאלה, מה שעלה לו באבדות כבדות. כוח בעלות הברית שנסג גבעה אחר גבעה צפונה עד החשכה, עצר הכוח את ההתקפות הגרמניות ממש מדרום לעיירה.[23] הארטילריה של דיוויזיית הרגלים התשיעית (48 תותחים) ומחלקות נ"ט, שהועברו ממרוקו ב־17 בפברואר 1,300 ק"מ מערבה, הגיעו בשעות אחר הצהריים לטבסה ובחצות הלילה כבר היו מוכנים בעמדותיהם בתאלה. ביום למחרת, החזית הוחזקה ברובה על ידי חיל הרגלים הבריטי, עם גיבוי חזק במיוחד של ארטילריה אמריקאית ובריטית מאוחדת, תחת פיקודו של בריגדיר גנרל סטפורד לירוי אירווין, מפקד הארטילריה של דיוויזיית הרגלים התשיעית האמריקאית. לבריטים היו 36 תותחים, בנוסף על הטנקים של הבריגה הרכובה דרבישייר (Derbyshire Yeomanry) ושל רגימנט נושאי הרומח ה־17/ה־21.[24][25]
אנדרסון הורה לדיוויזיית הרגלים התשיעית וולארטילריה המסייעת שלה באל־קאף להתכונן להתקפה גרמנית צפויה, אולם מייג'ור ג'נרל ארנסט הרמון האמריקאי, שנשלח על ידי אייזנהאואר לדווח על הקרב, ופיקוד בעלות הברית הורו לארטילריה של דיוויזיית הרגלים התשיעית להישאר מאחור.[26] בבוקר ה־22 בפברואר, מטח ארטילריה עז מתותחי בעלות הברית המקובצים, מנע את חידוש ההתקפה של דיוויזיית הפאנצר העשירית, השמיד טנקים וכלי רכב ושיבש את התקשורת. ברויך, מפקד קבוצת הקרב, החליט לעצור ולהתארגן מחדש, אך תגבורת של בעלות הברית המשיכה להגיע.[27][28] תחת אש מתמדת חיכתה דיוויזיית הפאנצר העשירית עד החשיכה כדי לסגת משדה הקרב.
נסיגה
כוחות מפוזרים עם אספקות שהולכות ומידלדלות, כשהארטילריה של בעלות הברית דוחקת במעבר מול תאלה וכעת ניצבים נגד התקפות נגד של ארצות הברית לאורך נהר חטב, הבין רומל שההתקפה שלו הופסקה. בסביבה, לאורך נהר חטב ועכשיו בתאלה, לא הצליחו מאמצי הכוחות הגרמניים והאיטלקיים לשבור את קו בעלות הברית. עם סיכויים מועטים להצלחה נוספת, רומל פסק כי יהיה זה נכון יותר להפסיק בהתקפה, להתרכז בדרום תוניסיה ולהכות מכה קשה בארמייה השמינית, שעסקה באספת כוחות וארכון היחידות. לפחות הייתה לו נחמה בכך שהוא גרם לאבדות כבדות לאויבו ושריכוזי הכוחות של בעלות הברית בגפסה ובסבייטלה הושמדו.[29] בפגישה שנערכה במפקדה של רומל בקסרין ב־23 בפברואר, ניסו קסלרינג וגנרל חיל הפרשים זיגפריד וסטפל לשנות את דעתו של רומל בטענה כי עדיין יש היתכנות של הצלחה. רומל היה נחוש; קסלרינג הסכים בסופו של דבר ובאותו ערב הוראות רשמיות של ה"קומנדו סופרימו" ברומא קראו לבטל את ההתקפה והפנו את כל יחידות הציר לחזור לעמדותיהן המקוריות.[30] ב־23 בפברואר התקפה אווירית אמריקאית מסיבית על המעבר החישה את הנסיגה הגרמנית. בסוף ה־24 בפברואר שוב נכבש המעבר, פריאנה הייתה בידי בעלות הברית; סידי בוזיד וסבייטלה נכבשו בחזרה זמן קצר לאחר מכן.[31]
לאחר הקרב
אבדות
האבדות הגרמניות בקסרין היו 201 הרוגים, 536 פצועים ו-252 נעדרים, בסך הכל 989 נפגעים. בציוד, הגרמנים איבדו 20 טנקים, 67 כלי רכב ו-14 תותחים. כוחות בעלות הברית לכדו 73 חיילים גרמנים ו-535 חיילים איטלקים.
האבדות האמריקאיות הסתכמו ב-300 הרוגים, 3,000 פצועים ו-3,000 נעדרים. ההפסדים היו כה גבוהים עד שנדרשו 7,000 מחליפים נוספים כדי לשחזר יחידות לעוצמתן המקורית. ההפסדים הצרפתיים בדיוויזיה ה-34 הסתכמו ב-50 הרוגים, 200 פצועים ו-250 נעדרים. לגבי אנשי בעלות הברית שנתפסו, רומל וציגלר טענו כי 3,721 שבויים נלכדו אך בדו"ח מאוחד מ-24 בפברואר הם דיווחו על 4,026 שבויי מלחמה של בעלות הברית.
אבדות הציוד של הקורפוס האמריקני השני היו מדהימות: בסך הכל אבדו 183 טנקים, 104 זחל"מים, 208 תותחים ו-512 משאיות וכלי רכב מנועיים, חלקם נתפסו על ידי הגרמנים. בעלות הברית איבדו גם אספקה ודלק, שכן למעלה מ-215 מ"ק של בנזין וחומרי סיכה נתפסו יחד עם 45 טונות של תחמושת.
רומל
רומל קיווה לנצל את חוסר הניסיון של מפקדי בעלות הברית החדשים, אך ארנים התנגד לו, מאחר שברצונו לשמור על כוחו בגזרתו, התעלם מפקודותיו של קסלרינג ומנע את יחידת הטנקים הכבדים הצמודים של דיוויזיית הפאנצר ה-10.[32] רומל הרגיש שרוב היחידות והמפקדים של ארצות הברית הראו את חוסר הניסיון שלהם, ואיבדו את התמונה הרחבה יותר. רומל לא הצליח לנצל כשלים של בעלות הברית בגלל חוסר כוחות וחופש תמרון וההזדמנות הוחמצה, אך הוא שיבח את הגדוד ה-2, רגימנט השריון 13 של דיוויזיית השריון ה-1 בהגנתו על סביתלה על היותו "חכם ונלחם היטב". מאוחר יותר התרשם רומל מהמהירות שבה הבינו ויישמו המפקדים האמריקנים לוחמה ניידת וגם שיבח את הציוד האמריקאי: "הניסיון הבריטי נוצל היטב בציוד האמריקאי". עניין במיוחד עבור הגרמנים היה הזחל"ם M3 החזק, ובמשך זמן מה לאחר הקרב, יחידות גרמניות פרסו מספר רב של כלי רכב אמריקאים שנתפסו.
בעלות הברית בחנו את התוצאות באותה רצינות. כוחות ארצות הברית נוהלו על ידי מפקדים בכירים שלא בחנו באופן אישי את הקרקע, ולעיתים קרובות היו ממוקמים רחוק מדי אחד מהשני לתמיכה הדדית. כמו כן, צוין כי חיילים אמריקאים נטו להיות רשלניים בנוגע להתחפרות, חשיפת עמדותיהם, התקבצות בקבוצות כאשר הם ניצבים בפני משקיפים ארטילריים של האויב, ומיקום יחידות על פסגות טופוגרפיות, כאשר הצלליות שלהם הפכו אותן למטרות מושלמות. יותר מדי חיילים, נסערים מהאדמה הסלעית של תוניסיה, עדיין חפרו תעלות רדודות במקום שחות שועל עמוקות.
הדיוויזיה המשוריינת ה-1 הייתה בסיום הלמידה של טקטיקות נ"ט וסינון גרמניות ולא למדה על טקטיקות אלו מכוחות שריון בריטיים מנוסים. יחידות אחרות בצבא ארצות הרית היו מודעים היטב לטקטיקת ההונאה הגרמנית. בעלות הברית גם לא הצליחו למנוע מהגרמנים להגיע לעליונות אווירית על שדה הקרב, תוך הגבלת סיור אווירי יעיל של בעלות הברית ואפשרו התקפות והפצצות גרמניות בלתי פוסקות ששיבשו את ניסיונות ההיערכות והארגון של בעלות הברית. התקפות של הלופטוואפה בתמיכה הדוקה במתקפות קרקעיות גרמניות נטרלו לעיתים קרובות את הניסיונות של האמריקנים לארגן אש ארטילרית הגנתית יעילה.
אייזנהאואר
גנרל דווייט ד. אייזנהאואר החל בארגון מחדש של פיקוד בעלות הברית, והקים את קבוצת הארמיות ה-18, בפיקודו של הגנרל סר הרולד אלכסנדר, כדי להדק את השליטה המבצעית של בעלות הברית ולשפר את התיאום ביניהן. מייג'ור גנרל לויד פרדנדאל פוטר על ידי אייזנהאואר ונשלח הביתה תוכניות אימונים בבית תרמו לכך שיחידות צבא ארצות הברית בצפון אפריקה כללו מפקדים מושפלים שנכשלו בקרב ולא ששו לתמוך בשינויים קיצוניים. אייזנהאואר מצא באמצעות מייג'ור גנרל עומר בראדלי ואחרים, שפקודיו של פרדנדאל איבדו בו את האמון ואלכסנדר אמר למפקדים האמריקנים, "אני בטוח שיש לכם אנשים טובים יותר מזה".
פרדנדאל לקח על עצמו את האשמה אבל אנדרסון, מפקד הארמייה הראשונה, נחשב כאשם בכישלון ריכוז יחידות שריון של בעלות הברית, שהתפרקו מאוחר יותר ליחידות בודדות. כאשר פרדנדאל התנער מכל אחריות לקורפוס ה-19 הצרפתי המאובזר בצורה גרועה ודחה בקשות צרפתיות לתמיכה, במיוחד כאשר היו בלחץ בפאיד, אנדרסון איפשר לבקשה לא להתממש. אנדרסון הואשם גם בפיזור שלושת הפיקודים הקרביים של דיוויזיית השריון ה-1, למרות התנגדותו של אורלנדו וורד, מפקד הדיוויזיה. בריגדיר גנרל ארווין הפך מאוחר יותר למפקד דיוויזיית הרגלים ה-5 באירופה והמשיך לפיקוד בכיר, וכך גם הבריגדיר הבריטי ניקולסון, שלימים פיקד על דיוויזיית הרגלים ה-2 בהודו. למפקדי בעלות הברית ניתן מרחב גדול יותר ליוזמה ולשמור על ריכוז הכוחות. הם גם נקראו להוביל את יחידותיהם מהחזית ולשמור על עמדות פיקוד מקדימה, בניגוד לפרדנדאל שביקר רק לעיתים רחוקות בקו החזית (וורד נשלח הביתה, שם אימן חיילים ולאחר מכן פיקד על דיוויזיית השריון ה-20 באירופה).
ב-6 במרץ, מייג'ור גנרל ג'ורג' פטון הודח באופן זמני מתכנון פלישת בעלות הברית לסיציליה כדי לפקד על הקורפוס השני. בראדלי מונה לעוזר מפקד הקורפוס ומונה למפקד הקורפוס השני כשפטון חזר לתכנן את הפלישה לסיציליה. פרדנדאל נשלח מחדש לארצות הברית וכמה מפקדים אחרים הוסרו מהדרך. פטון לא היסס ולא טרח לבקש רשות כשנקט בפעולה לתמיכה בפיקוד שלו או ביחידות אחרות שביקשו סיוע. במהלך ההתקדמות מגפסה, אלכסנדר, מפקד קבוצת הארמיות ה-18, נתן פקודות מפורטות לפטון, ולאחר מכן שינה את משימתו של הקורפוס השני מספר פעמים. מכאן ואילך, פטון פשוט התעלם מאותם חלקים של פקודות המשימה שנחשבות לו כבלתי מומלצות מטעמי כדאיות צבאית או מצב טקטי המתפתח במהירות.
נעשו מאמצים לשפר את השילוב של סיוע ארטילרי וסיוע אווירי מיידי, שתואמו בצורה גרועה. בעוד זמני התגובה של הארטילריה האמריקנית השתפרו באופן דרמטי, תיאום סיוע אווירי צמוד לא הושג עד למבצע אוברלורד יותר משנה לאחר מכן. ארטילריה אמריקאית נגד מטוסים החלה ברפורמות, לאחר שלמדו שבעוד שמפציצי צלילה שטוקה היו פגיעים לקליעי 0.50 BMG שנורו מכלי רכב, יחידות שדה נזקקו לתותח אוטומטי ייעודי כדי להגן עליהם מפני תקיפה אווירית: בחטיבה אחת, 95 אחוז מהתקיפות האוויריות רוכזו על הארטילריה שלה.
ביאורים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Hickman, Kennedy. "World War II: Battle of Kasserine Pass – North Africa". Militaryhistory.about.com. נבדק ב-2016-07-31.
- ^ 2.0 2.1 Playfair et al. 2004, p. 204.
- ^ Playfair et al. 2004, p. 210.
- ^ Playfair et al. 2004, p. 229.
- ^ Watson (2007), p.73
- ^ 6.0 6.1 6.2 Westrate (1944), pp. 109–17
- ^ Westrate 1944, pp. 109-117
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 Watson (2007), p.72
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 9.6 Playfair, p. 292
- ^ Playfair, p. 295
- ^ Rutherford (1970), p. 111
- ^ Playfair, p. 294
- ^ Playfair, p. 296
- ^ Playfair, p. 296 & 297
- ^ Watson (2007), p. 90
- ^ 16.0 16.1 Playfair, p. 297
- ^ Playfair, p. 298
- ^ Walker 2006, pp. 186–187
- ^ Tucker 2012, p. 1,575
- ^ Atkinson 2002, p. 372.
- ^ Rutherford (1970) p. 124
- ^ Kelly (2002) p. 244
- ^ Playfair et al. 2004, pp. 297–298.
- ^ Watson (2007), p. 104
- ^ Playfair, p. 300
- ^ Murray (2006), pp. 28–35
- ^ Watson (2007), pp. 104 & 105
- ^ Murray, pp. 28–35
- ^ Playfair, p. 301
- ^ Watson (2007), pp. 109–110.
- ^ Rutherford (1970), p. 147
- ^ Lewin 2004, p. 205.
