קרלה ג'יי שץ
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מדען ריקה. קרלה ג'יי שץ (באנגלית: Carla J. Shatz ; נולדה ב–1947) היא נוירוביולוגית, הראשונה לקבלת תואר פרופסור מאוניברסיטת הרווארד בארצות-הברית בתחום זה[1][2]. עיקר מחקרה הוא הקשר בין חיווט מערכת הראייה אצל יונקים לבין מערכות נוירוטיות עצביות המערבות תפקוד עצבי וגמישות סינפטית על ידי מולקולות מסוימות. מחקרה מסייע לא רק להבנת המוח ותפקודו אלא גם להבנת מחלות עצביות כגון אוטיזם וסכיזופרניה[3].
ילדות וחיים אישיים
שץ גדלה בסביבה תומכת ואוהדת מאוד. אביה היה מהנדס ומתמטיקאי שעזר לעצב את מודול הירח של אפולו 11 ואמה הייתה אמנית - מתלמידיו של פיליפ גסטון. למרות ההבדלים ביניהם, שץ מתארת את אהבתם הרבה אחד לשנייה ולמקצועם[2]. בשנת 1960 למדה בתיכון ציבורי, שם זכתה לשיעורי כימיה ופיזיקה אותם היא מגדירה כ"נהדרים"[1].
קריירה ושנות לימוד
ד"ר שץ סיימה את לימודיה במכללת רדקליף בשנת 1969 עם תואר ראשון בכימיה, היא זכתה במלגת מרשל ללימודים במכללה האקדמית בלונדון, שם קיבלה את התואר השני שלה בפיזיולוגיה בשנת 1971. בשנת 1976, למרות קבלתה לתוכנית השלמת הדוקטורט בלונדון, היא חזרה לבי"ס לרפואה של הרווארד - שם השתלבה במעבדתם של חתני פרס נובל דייוויד הובל וטורסטון וויזל, וסיימה את לימודי הדוקטורט שלה בנוירוביולוגיה שם.
בתקופה זו היא התמנתה כעמיתת ג'וניור בהרווארד, ובין השנים 1976 ל -1977 היא קיבלה הכשרה פוסט-דוקטורנטית עם ד"ר פאסקו ראיק במחלקה למדעי המוח בבית הספר לרפואה של הרווארד. בשנת 1978 עברה ד"ר שץ לאוניברסיטת סטנפורד, שם החלה את מחקרה על מערכת הראייה של היונקים במחלקה לנוירוביולוגיה ובשנת 1989 היא קיבלה תואר פרופסור לנוירוביולוגיה גם שם.
בשנת 1992 היא העבירה את המעבדה שלה לאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם הייתה פרופסור לנוירוביולוגיה וחוקרת של המכון הרפואי הרווארד יוז. בין השנים 1994-1995היא הייתה נשיאה לאגודת מדעי המוח ובין השנים 1998–2001 שירתה במועצת האקדמיה הלאומית למדעים. בשנים 2000–2007 שימשה כראש המחלקה לנוירוביולוגיה בבית הספר לרפואה של הרווארד וכפרופסור לנוירוביולוגיה של נתן מארש פוסי[4][5]. היא האישה הראשונה שמילאה תפקיד זה. שץ טענה שהיא אהבה את סטנפורד "אבל לא יכולתי לסרב {למשרה בהרווארד} כי אני מרגישה שאני מייצגת נשים מכל העולם ברמה הזו"[1].
שץ גם עזרה לפתח את מרכז הרווארד לניוון ותיקון (שנקרא כיום NeuroDiscovery Center) והובילה את מרכז הרווארד להדמיה מוחית. משנת 2007 היא המנהלת של תוכנית Bio-X בבית הספר לרפואה של סטנפורד.
מחקר
עיקר מחקרה של ד"ר שץ במעבדתה (Shatz Lab) הוא הקשר בין מערכת הראייה של היונקים לבין פעילות עצבית מפתיעה של נוירונים במוח. שץ גילתה שחיווט המערכת הזו אצל מבוגרים מגיע מאינטראקציות דינמיות של נוירונים המערבים תפקוד עצבי וגמישות סינפטית. התברר שאפילו לפני הלידה, והרבה לפני הראייה, העין של העובר ברחם מייצרת ושולחת באופן ספונטני דפוסים מתואמים של פעילות עצבית למוח (שץ מגדירה את הגילוי הזה כגילוי החשוב ביותר שלה עד היום)[1]. חסימת הפעילות הזו ברחם או מניעת הראייה לאחר הלידה, מובילה לשיבוש של כוונון תקין במעגלים והחיווטים במוח. כשמגיע הזמן, פעילות עצבית מסוימת מסדירה את הביטוי של הגנים המעורבים בתהליך של כוונון המעגלים.
כדי לגלות את התא והבסיס המולקולרי שמעורב בכוונון המעגלים במוח, שץ וחבריה במעבדה ערכו צילום פונקציונלי של הגנים המווסתים על ידי הפעילות העצבית. הם גילו דבר מפתיע ביותר - מולקולות מסוג MHC Class I היו חלק מהגנים האלה. אותם המולקולות שבעבר חשבו שמעורבות רק בתפקוד במערכת החיסונית ובכלל לא יכולות להתבטא על ידי נוירונים.
על ידי לימוד או יצירת עכברי נוקאאוט, המעבדה של ד"ר שץ לומדת את תפקידן של המולקולות האלו ב: גמישות סינפטית, למידה, זיכרון והפרעות נוירולוגיות[3].
מקור ההשראה למחקר והקשיים שבדרך
סבתא של שץ חלתה בשבץ מוחי ושץ מספרת שזה מה שהוביל אותה לחקור את המוח. "סבתא שלי הייתה האדם הראשון במשפחה שלנו שהתחילה ללמוד בקולג'. היא הייתה אתלטית מדהימה ואישה מבריקה", אמרה במהלך אחת מההרצאות שאוניברסיטת סטנפורד ערכה ושבה הרצתה. "אחרי השבץ, סבתי הייתה אומללה. כל האבחונים האלה ידעו בדיוק היכן נמצא השבץ, אבל לא היו לו אפשרויות טיפול רבות." המקרה עורר את סקרנותה של שץ והביא אותה לחשוב על חקר מדעי המוח ועל נוירוביולוגיה[2].
שץ תיארה שני קשיים עיקריים בעבודתה:
1.הקושי בעבודה ללא מנטוריות נשיות שידריכו אותה ויעזרו לה עם ההחלטה הקשה שכל אישה עומדת בה - קריירה או ילדים. שץ הסבירה שאף על פי שבילדותה ציפתה מאוד שיהיו לה ילדים, ולמרות נישואיה, היא דחתה את הרצון הזה עוד ועוד במהלך הקריירה שלה ובמהלך הקריירה של בעלה עד שכבר היה לה קשה מדי להרות[1].
2.הקושי במציאת מימון לרעיונותיה למחקר: כשחיפשה מימון בשביל לעשות צילום לתא כולו ולגלות אילו עוד מולקולות אחראיות לפעילות העצבית במוח, היא נתקלה בסירובים חוזרים ובאמירות חוזרות ונשנות לכך שזה "פשוט לא יעבוד". היא לא התייאשה ולבסוף שמחה לקבל תמיכה ומימון מ-NSF ומענק מקרן McKnight[1] .
פרסים
ד"ר שץ זכתה בפרסים רבים, ביניהם פרס גיל בתחום מדעי המוח בשנת 2006 ובפרס ג'ררד בתחום מדעי המוח - מבין 4000 חברי האגודה לחקר מדעי המוח. בשנת 2015 זכתה בפרס גרובר למדעי המוח (אנ'), בשנת 2016 זכתה בפרס החזון של שאמלימבוד ובפרס קאוולי גם הוא בתחום מדעי המוח, על גילוי מנגנונים המאפשרים פעילות עצבית ושיפוץ מעגלים במוח. בשנת 2018 קיבלה ד"ר שץ את פרס הארווי למדע וטכנולוגיה.
כמו כן, בשנת 1992 היא נבחרה כחברה לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, בשנת 1995 לאקדמיה הלאומית למדעים, בשנת 1997 לחברה האמריקאית לפילוסופיה, בשנת 1999 למכון לרפואה, ובשנת 2011 נבחרה כחברה זרה בחברה המלכותית של לונדון[5][4].
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Carol Ann Paul, An Interview with Carla Shatz – Harvard’s First Female Neurobiology Chair, J Undergrad Neurosci Educ. 2005 Spring; 3(2):, עמ' E4–E5
- ^ 2.0 2.1 2.2 Lindsey Baker, Stanford neurobiologist Carla Shatz shares her perspective, SCOPE, Published on February 11, 2016
- ^ 3.0 3.1 Shatz Lab, Research, Shatz Lab
- ^ 4.0 4.1 Carla Shatz, Stanford Profiles
- ^ 5.0 5.1 Carla J. Shatz, Ph.D. [NEI Strategic Planning], NIH (ארכיון)
