רבי יצחק אייזיק מרגליות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רבי יצחק אייזיק מרגליות
לידה רט"ו
פטירה כ"ד באדר ב' רפ"ה
מקום קבורה פראג
מקום פעילות פראג
תחומי עיסוק רב וראש ישיבה
חיבוריו י"ם שעשה שלמה

רבי יצחק אייזיק מרגליות (בערך רט"ו[1] - כ"ד באדר ב' רפ"ה) היה אב"ד וראש ישיבת פראג.

תולדות חייו

נוסח מצבתו

מוהר"ר יצחק מרגלית ז"ל
ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו
ראש ואב בית דין חכם ועניו
בתמים הלך וביושר נהג עניניו
ויגוע ויקברוהו משה ויעקב בניו בכבוד גדול
וריח טוב נתנו שמניו
במותו ניכר כי נסתלקו עננניו
ויבכו העם על שלא נתמלאו שניו
ומשה לא ידע כי קרן עור פניו
על מוהר"ר אייזיק ארים קולי
לכם כל השומע יצעק לי
כ"ד לאדר השני נפטר רפ"ה לפ"ק
תנצב"ה

גל עד[2]

נולד לרבי יעקב מרגליות אב"ד נירנברג (מחבר ספר סדר גיטין וקידושין).

נמנה בין גדולי זמנו[3], כיהן ברבנות העיר פראג וכן בראשות ישיבת פראג לצד רבי יעקב פולק[4], עד שנת רנ"ב, אז נאלץ רבי יעקב לעזוב את פראג מחמת אישור המיאון של גיסתו, ונשאר רבי יצחק אייזיק יחידי הרבנות העיר ובהנהגת הישיבה. בין תלמידי ישיבתו נמנו גדולי תורה רבים, כגון רבי שלום שכנא והמהר"ם פאדובה.

הדפיס את ספרו של אביו "סדר גיטין וקידושין" ושיבץ בו הרבה הוספות. בכמה מקומות הספר אף נקרא על שמו.

היה בין החותמים על פסק החרם נגד רבי אברהם מינץ מפודבה.

נפטר בכ"ד באדר ב' בשנת רפ"ה ונטמן בפראג.

מכתביו נשאר ספר בשם י"ם שעשה שלמה (ראשי התיבות של שמו) שנותר בכתב יד באוניברסיטת אוקספורד.

ילדיו

  • בנו רבי משה פרנס ומנהיג נכבד בעירו פראג, נפטר בצעירותו בשנת רפ"ה ונטמן ליד אביו.
  • בנו רבי יעקב מרגליות אב"ד אייזנשטאט.
  • בנו רבי שמואל מרגליות אב"ד פוזנא[5].

לקריאה נוספת

יעקב לייב שפירא, משפחות עתיקות בישראל, הוצאת חוליות, תל אביב תשמ"ב, עמוד 292

הערות שוליים

  1. ^ שו"ת מילי דאבות 559
  2. ^ מר' שלמה יהודה הכהן ראפפורט עמוד 30 מס' 76
  3. ^ ראה שלשלת הקבלה עמוד קמ"ז ר' קלמן, .. ר' יצחק מרגליות.... כל אלה היו חכמים גדולים בארצות אשכנז
  4. ^ תלמיד אביו רבי יעקב מרגליות
  5. ^ נפתלי אהרן וקשטיין, ויתילדו, מאמר 164 פרק יב. ויש סוברים שהיה נכדו, בן בנו ר' משה, וראה בזה במאמרו של הרב שלמה אנגלרד מראדזין, בתוך קובץ צפונות, גיליון ט"ו, עמוד פ"ג, ועוד במאמרו של הרב קוואדראט, בתוך קובץ בית אהרן וישראל, עמ' 131.