רובה שארפס
תבנית נק"ל ריקה
רובה שארפס (באנגלית: Sharps rifle) הוא סדרה של רובים נטענים אחורית. הרובה תוכנן במקור על ידי כריסטיאן שארפס בשנת 1848, והתבסס על מנגנון פעולת בלוק נופל (Falling block action) שהעניקה לו יתרון משמעותי על פני רובי המוסקט נטעני הלוע של אותה תקופה. לאורך שנות ייצורו, עבר הרובה התאמות משימוש במנגנון הצתה מסוג כיפת הקשה לשימוש בתחמושת אחודה המתבססת על תרמילי מתכת מודרניים, והפך לאחד מכלי הנשק המזוהים ביותר עם המאה ה-19 בארצות הברית.
השארפס הוכיח את ערכו כנשקם המועדף של צלפי צבא האיחוד במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, הוכיח עליונות טקטית בזכות קצב אש מהיר ויכולת פגיעה במטרות ממרחקים שעלו על 900 מטרים. לאחר המלחמה, צבר הרובה פופולריות אדירה בקרב ציידי ביזונים ומתיישבים, בשל אמינותו המכנית והיכולת להשתמש בתחמושת בקליברים גדולים והוא נחשב לכלי נשק המסמן את השינוי הטכנולוגי שסימן את ראשית המעבר לעידן הנשק המודרני.
היסטוריה
כריסטיאן שארפס (1810–1874), רשם פטנט על הרובה שנקרא על שמו בשנת 1848. החוזה הראשון עבור צבא ארצות הברית עבור 5,000 רובים היה בשנת 1850 והייצור החל בשנת 1851. דגם 1851 "בוקסלוק" פותח על ידי כריסטיאן שארפס, רולין וייט וריצ'רד לורנס בחברת רובינס ולורנס (Robbins & Lawrence) מווינדזור, ורמונט. החוזה השני עבור 15,000 רובים היה כה גדול עד שלא נמצאה קרקע מתאימה בווינדזור, ורמונט. חברת ההחזקות העבירה לרובינס ולורנס מקדמה של 40,000 דולר לרכישת אדמה בהארטפורד, קונטיקט, ולהקמת מבנה מפעל מלבנים. כריסטיאן שארפס עזב את החברה בשנת 1853. מאוחר יותר, בשנת 1862, הוא הקים שותפות עם ויליאם הנקינס, הידועה בשם "שארפס והנקינס" (Sharps & Hankins). בשנת 1855, הייצור הועבר להארטפורד ונמשך עד שנת 1876. לאחר מכן הועברה הפעילות לברדג'פורט, קונטיקט. בשנת 1872, שארפס הציגה את תרמיל הציד 50–90 שארפס. הוגו בורכרדט תכנן את הרובה האחרון שיוצר על ידי החברה, שארפס-בורכרדט דגם 1878, אך החברה פשטה את הרגל והתפרקה שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1881. חברת ייצור רובי שארפס ייצרה מעל 100,000 כלי ירייה במהלך מלחמת האזרחים בארצות הברית עבור צבא האיחוד, אך החברה סבלה מתביעות משפטיות ובסופו של דבר נכנעה לשוק משתנה כאשר כלי נשק בעל מנגנון טעינה חוזרת הפכו לפופולריים יותר בקרב יורים.
מבנה ועקרונות הפעולה
לרובה שארפס היו מספר דגמים שהיו זהים במנגנון הפעולה אך גם היו נבדלים במספר פרטים. אורך הקנה בקרבין שארפס מודל 1851 היה 21.625 אינץ', ואורכו הכולל היה 37.375 אינץ'. ברובי שארפס דגמי 1852, 1853 ו-1855, אורך הקנה היה 21.75 אינץ', והאורך הכולל היה 37.75 אינץ'. דגם 1859 היה באורך 38.625 אינץ' ובעל קנה של 21.625 אינץ'. הקרבינים מה"ניו מודל" 1859 ו-1863 היו בעלי קנים של 22 אינץ' ואורך כולל של 39.125 אינץ'.
מנגנון הנעילה והירי
הצלחתו הטכנולוגית של רובה השארפס נבעה מתכנון מכני פשוט, עמיד וחדשני, שהתבסס על מנגנון ה"בלוק הנופל". מנגנון זה היווה פריצת דרך משמעותית בהשוואה לרובים נטעני הלוע ששלטו בשדה הקרב עד אמצע המאה ה-19. מנגנון זה מתבסס על בלוק פלדה מסיבי הנע אנכית בתוך גוף הרובה. כאשר היורה מוריד את מנוף ההדק המשמש גם כשמורת הדק, הבלוק מחליק מטה בתוך חריצים ייעודיים בגוף הרובה. תנועה זו חושפת את בית הבליעה ומאפשרת הכנסת כדור ישירות לתוכו. הרמת המנוף מעלה את הבלוק בחזרה למקומו, כשהוא חוסם את החלק האחורי של הקנה. בשיטת השארפס, הבלוק מהודק בחוזקה כנגד אחורי הקנה, מה שמבטיח אטימה הרמטית המונעת דליפת גזים בעת הירי. אחד האתגרים הגדולים ברובים נטעני בריח מוקדמים היה בריחת גזים מהחיבור שבין הקנה לבלוק. כריסטיאן שארפס פתר זאת באמצעות טבעת פלדה צפה הממוקמת בבית הבליעה. בזמן הירי, הלחץ של הגז הנוצר בע הירי דוחף את הטבעת אחורה כנגד הבלוק, ובכך יוצר איטום המבטיח שכל האנרגיה תופנה להדיפת הקליע קדימה. מבנה זה אפשר לרובה לעמוד בלחצים גדולים, והפך אותו למתאים במיוחד לירי של תחמושת בקליברים גדולים וכמויות גדולות של אבק שריפה שחור.
למנגנון הטעינה האחורית של רובה השארפס היו מספר תכונות ייחודיות שהקלו על השימוש אלו כללו מאפיין בטיחות שהורכב ממנוף ננעל באופן עצמי, שבו הפטיש לא יכול היה להשתחרר להכות בכיפת ההקשה עד שבלוק הבריח נסגר לחלוטין, והבריח לא יכול היה להיפתח ברגע שנסגר. כמו כן, מנגנון הנעילה של השארפס עצר את המשקעים הנוצרים לאחר הירי מלהצטבר על המנגנון. עם זאת, את הבלוק היה צריך לנקות באופן קבוע. דרך אחת לניקוי הנשק הייתה הוצאת בלוק הבריח. לפני 1851, חיילים שהשתמשו ברובה היו צריכים להשתמש במברג כדי להסיר את הבלוק, אך לאחר זמן זה ניתן היה להסיר את הבלוק בלעדיו. שיפורים רבים הוכנסו ברובה וקרבין שארפס כפי שניתן לראות דרך דגמיו הרבים. הבריח עצמו, עבר גם הוא שינויים לאורך שנות ייצורו. לקרבינים ולרובים מה"ניו מודל" 1859, 1863 ו-1865 של שארפס יש בריחים מחליקים אנכיים וישרים והם למעשה אותו דגם, אף על פי שהם מסומנים אחרת. לפני ה"ניו מודל" של שארפס, הבריחים היו בעלי פאות אלכסוניות.[1]
מנגנון ההצתה
בניסיון לספק את מערכת הניצת המועדפת ביותר, השארפס עבר בין שתיים דגמי 1851 ו-1855 השתמשו במערכת סרט ההצתה של מיינרד. דגמי 1852 ו-1853 השתמשו במנגנון הפיקה הכדורית של שארפס. לאחר מכן, לבסוף, דגם 1859 ומאוחרים יותר השתמשו במנגנון הפיקה הכדורית של שארפס עם "מנתק" שאפשר שימוש בכיפות הקשה רגילות.
מנגנון כיפת הקשה של שארפס
כריסטיאן שארפס יצר שיטת הטענה אוטומטית, שנקראה "מנגנון פיקה כדורית של שארפס". שנרשם כפטנט ב-5 באוקטובר 1852. מערכת זו השתמשה בדיסקיות קטנות המכילות כספית רועמת שנקראו "כדוריות" (pellets). אלו נטענו בתוך צינור שנבנה בתוך לוח המנגנון והכיל את הדיסקיות הרועמות. בצינור הותקנה בוכנה המחוברת לקפיץ לולייני, שנשען על הבורג שסגר את תחתית הצינור. עם הירי וטעינת הכדורים הקפיץ דחף את הבוכנה כלפי מעלה כך שהכדוריות נותרו תמיד בחלקו העליון של הצינור. זרוע מתכת הייתה מחוברת למוליך שדחף או השליך את הכדוריות. זרוע זו התאימה לחריץ בזווית ישרה בצד הפטיש. כאשר הפטיש היה מורם במלואו המוליך היה במצבו האחורי ביותר והקפיץ והבוכנה הרימו דיסקית אחת. כאשר הפטיש נפל, הוא דחף את המוליך קדימה. המוליך דחף את דיסקית בין הפטיש הנסגר לבין הפיטמה בדיוק ברגע שהפטיש ירד להכות בדיסקית שהייתה מונחת עליה. המנגנון היה מערכת מיכאנית מורכבת ביותר ודרש דיוק רב בתהליך הייצור. בדומה למנגנון מיינרד, המנגנון אפשר זמן טעינה קצר יותר מחדש בין יריות, מכיוון שהחיילים לא נאלצו לטעון מחדש את כיפות ההקשה על הפטמות לפני כל ירייה.[2]
בדגמים המוקדמים, של רובה שארפס הבלוק חתך חלק אחורי ממעטפת הנייר של המחסנית בעת הסגירה, חשף את אבק השריפה לניצוץ שנוצר ממכה על כיפת הקשה חיצונית שהונחה על פטמה ייעודית. לאחר מלחמת האזרחים, כל התרמילים עבור הקרבין והרובה של שארפס היו בקליבר 0.52 (קוטר הקדח היה 0.54). סוג תרמיל השארפס הראשון היה עטוף בנייר או פשתן. תרמילים אלו היו קלים להכנה כל עוד לחייל הייתה גישה לנייר. עם זאת, כאשר נייר לא היה זמין ולקלע אזלו התרמילים, הוא יכול היה פשוט להפיל את הקליע ואת אבק השריפה בתפזורת פנימה. תכונה זו הפכה את הרובה לרב-תכליתי יותר. בתרמילי שארפס ניתן היה להשתמש גם בקרבינים אחרים. תרמילי הפשתן והנייר תרמו לבעיה של חוסר אחידות באורך התרמיל. כאשר התרמילים היו קצרים מדי, הקצה שלהם לא נחתך על ידי שפת הסכין של בלוק הבריח. מאוחר יותר, היצרנים החליטו ליצור תרמיל עטוף בשכבה דקה העשויה מקרום מעי דק, בדומה לתחמושת של אקדחי התופי שלקולט'ס מנופקט'ורינג קומפני הכיסוי החדש ניצת עם הפיצוץ ממערכת כיפת ההקשה אפילו אם קצה התרמיל לא נחתך. בשל כיסוי התרמיל החדש, פתח בו עברה האש מכיפת ההקשה בפני הבלוק הורחב דרך קונוס חלול כדי שהאש תפגע ישירות בבסיס הקרום של התרמיל. צינור הולכת הניצוץ עוצב כך שיהיה ארוך יותר ובעל שתי זוויות ישרות. שינוי זה דרש התקנת חור קטן בצד הבלוק.[2]
עם התפתחות הטכנולוגיה בשנות ה-60 של המאה ה-19, שונו רבים מרובי השארפס (דגם 1863 ו-1865) הותאמו לשימוש בתרמילי מתכת המכילים בתוכם את פיקת הנפץ. בשינוי זה, בוטלה הצורך בפטמה חיצונית ששימשה את כיפת ההקשה ובמקומה הותקנה נוקר בתוך הבלוק שנועד כדי להכות בפיקה שבמרכז התרמיל. כמו כן הוסר הסכין לחיתוך תרמיל הנייר.
פירוט דגמי הרובה
דגם 1849 ודגם 1850
רובים אלו היו הדגמים המוקדמים ביותר שיוצרו על ידי חבר שארפס בייצור מוגבל מאוד (כ-200 יחידות משני הדגמים יחד) לפני הקמת המפעל הגדול בהארטפורד שבקונטיקט. הם יוצרו בקליבר 0.44. דגמים אלו שימשו כהוכחת היתכנות לעיצוב של כריסטיאן שארפס והניחו את היסוד למנגנון הבריח האנכי שהפך לסימן ההיכר של החברה.[3]
דגם 1851 "בוקסלוק"
רובה שארפס מודל 1851 "בוקסלוק" (Model 1851 "Boxlock") היה הדגם המשמעותי הראשון שיוצר עבור חברת שארפס על ידי חברת "רובינס ולורנס". הוא הציע חידוש מרכזי בדמות מנגנון סרט כיפו ההקשה של מיינרד (Maynard Tape Primer), שהשתמש בסרט נייר עם קפסולות נפץ בדומה לאקדחי צעצוע מודרניים. הקרבין היה באורך כולל של 37.375 אינץ' עם קנה של 21.625 אינץ', ויוצר בקליברים 0.36, 0.44 ו-0.52. דגם זה נודע בכינוי "בוקסלוק" משום שהפטיש מוקם בתוך לוח המנגנון ולא בצדו החיצוני.[4]
דגמי 1852 ו-1853
דגמים אלו היו הראשונים להטמיע את "מנגנון כיפת ההקשה הכדורית" (Sharps Pellet Primer) הייחודי לשארפס, שהחליף את מערכת הסרט של מיינרד. המנגנון הזין אוטומטית דיסקיות הקשה קטנות אל הפיטמה עם דריכת הפטיש. דגמים אלו יוצרו בעיקר בקליבר 0.52 והיו ארוכים מעט יותר מקודמיהם (37.75 אינץ'). דגם 1853 זכה לפרסום היסטורי רב בכינוי "התנ"כים של ביצ'ר" (Beecher's Bibles), לאחר שנשלח בתיבות מסומנות כספרי קודש למתיישבים מתנגדי העבדות בקנזס.[5]
דגם 1859 וה"ניו מודל" 1859
זהו אחד הדגמים החשובים ביותר ששימשו את צבא האיחוד במלחמת האזרחים. בדגם זה הוחלף הבריח המשופע (Slanted Breech) בבריח ישר המחליק אנכית, ונוספה מערכת "מנתק" (Cut-off) למנגנון כיפת ההקשה שאפשרה ליורה לבחור בין הזנה אוטומטית של פיקות כדוריות לבין הנחת פיקה ידנית. הקרבין הגיע לאורך כולל של 39.125 אינץ' עם קנה של 22 אינץ'. דגם זה היה נשקם של "צלפי ברדן" המפורסמים, שדרשו את גרסת הרובה בשל דיוקה יוצא הדופן.[6] רובי השארפס שסופקו לקלעים של ברדן נראו במבט ראשון דומים מאוד לגרסת רובה המוסקט שנרכשה על ידי הצבא. אולם רוב הרובים שנועדו במיוחד ליחידות הקלעים היו שונים מן הדגמים הסטנדרטיים בכך שהותקנו בהם במפעל שני הדקים. מנגנון זה העניק ליורה לחיצה קלה במיוחד על ההדק, רובה הצלפים שקל כ 4 קילוגרם והיה בעל קנה עגול באורך 30 אינץ’. הוא ירה קליע עם תרמיל מתכלה עשויה פשתן או נייר בקוטר 0.52 אף על פי שהכוונת האחורית מסוג סולם הייתה מכוילת לטווח של עד 900 יאר ד (822 מטר), הקליע היה מסוגל להגיע לטווח גדול בהרבה.[7]
דגם 1863 ודגם 1865
דגמים אלו היו שכלולים של דגם 1859, כאשר ההבדלים היו בעיקר בחומרים ובתהליכי הייצור כדי לעמוד בביקוש האדיר של מלחמת האזרחים. בדגם 1863 הוכנס שיפור בבורג של בלוק הבריח כדי למנוע שחיקה וסתימות מאבק שריפה. רוב הכלים הללו יוצרו בקליבר 0.52 עבור תרמילי נייר או פשתן, אך לאחר המלחמה הוסבו אלפים מהם לשימוש בתרמילי תחמושת סנטרפייר.[8]
דגם 1874 "אולד רילייבל"
דגם 1874 הוא אולי המפורסם והאייקוני מבין כל רובי השארפס. ייצורו החל למעשה כבר בשנת 1871, אך בשנת 1874 אורגנה החברה מחדש תחת השם "חברת רובי שארפס" (Sharps Rifle Co). שנתיים לאחר מכן הוחלט להטביע על כל הרובים מדגם זה את הסימן המסחרי "Old Reliable" (הישן והאמין), כינוי שהוענק לרובה על ידי ותיקי אזורי הספר שסמכו על עמידותו ודיוקו בתנאים הקשים ביותר. הרובה ניתן היה להזמנה בכל תצורה: ניתן היה להזמין קנים בכל אורך או משקל, בצורת עיגול, מתומן חצי-עגול או חצי-מתומן. לרוכש ניתנה אפשרות ל"הדק כפול" מנגנון שבו לחיצה על הדק אחד "דורכת" את השני לרגישות קיצונית ("הדק שערה").כן נין היה להזמין א הרובה במגוון כוונות (כולל כוונת ורנייה לטווחים ארוכים) וצורות שונות של לוחות קת. הדגם מזוהה יותר מכל עם ציידי הביזון אמריקאיביזונים ההישג המפורסם ביותר המיוחס לדגם זה (אף שטרם סומן אז בכינוי "אולד רילייבל") הוא הירייה של בילי דיקסון בקרב אדובי וולס השני (1874). דיקסון השתמש ברובה שארפס בקליבר .50 כדי לפגוע בלוחם אינדיאני ממרחק של כ-1,400 מטרים, ירייה שקיבעה את המוניטין של השארפס כנשק הצליפה האולטימטיבי של המאה ה-19. ייצור הדגם נפסק באוקטובר 1880, לאחר שיוצרו כ-12,445 יחידות, בגלל כניסתם לשימוש של רובים בעלי מנגנון לטעינה חוזרת.[9]
דגם 1878 שארפס-בורכרדט
שארפס-בורכרדט דגם 1878 (Sharps-Borchardt Model 1878) אשר תוכנן על ידי הוגו בורכרדט ויוצר על ידי חברת ייצור רובי שארפס. הוא דומה מאוד לרובי שארפס הישנים יותר, אך בעל מנגנון ירי המשתמש בנוקר ללא פטיש חיצוני שלא כמו ברובה שארפס מהדגמים הקודמים. רובה זה היה האחרון מבין רובי השארפס ולא זכה לפופולריות גדולה, על פי רישומי החברה, 8,700 רובים יוצרו מכל הדגמים משנת 1878 ועד שחברת רובי שארפס נסגרה בשנת 1881. מהרובה יוצרו מספר גרסאות השארפס-בורכרדט הצבאי יוצר רק בקליבר 45–70 עם קנים עגולים של 32 אינץ' ונרכש על ידי המיליציות של מדינות מישיגן, צפון קרוליינה ומסצ'וסטס. הדגמים האחרים יוצרו במגוון קליברים, סוגי קנים, כוונות, קתות, חריטות וכו', ותוכננו למטרות משתנות. גרסת הציידים (Hunters) הייתה המשתלמת ביותר. למרות חוסר הצלחתו המסחרית, השארפס-בורכרדט נחשב לאחד ממנגנוני הרובה החזקים ביותר, אם לא החזק שבהם, שנבנו אי פעם לפני סוף המאה ה-20. הרובה היה מהפכני לזמנו בשל השימוש שלו בקפיצים לולייניים (coil springs) להבדיל מקפיצים שטוחים (flat springs). רובים אלו היו פופולריים בקרב יורים לטווחים ארוכים ומתחרים בתחרויות "קרידמור" (Creedmore Match). רבים הותאמו מחדש לשימוש כרובים לציד חיות קטנות בקליבר קטן. רובים ששרדו מוערכים מאוד על ידי אספנים, במיוחד דגימות שלא שונו המותאמות לתרמילי שארפס כבדים לציד חיות גדולות בקליבר 0.45 ו-0.50.[10]
| שנות ייצור | דגם שארפס | סוג נשק | קליבר |
|---|---|---|---|
| 1849–1850 | דגם 1849 | רובה | 0.44 |
| 1850–1850 | דגם 1850 | רובה | 0.44 |
| 1852–1855 | דגם 1851 | קרבין | .36, .44, .52 |
| 1853–1855 | דגם 1852 | רובה | 0.52 |
| 1853–1855 | דגם 1852 | קרבין | 0.52 |
| 1853–1855 | דגם 1852 | רובה ציד (Shotgun) | שונים |
| 1854–1857 | דגם 1853 | קרבין | שונים |
| 1856–1857 | דגם 1855 | רובה | 0.52 |
| 1856–1857 | דגם 1855 | רובה צי (U.S. Navy) | 0.52 |
| 1855–1857 | דגם 1855 | קרבין בריטי | 0.52 |
| 1859–1866 | דגם 1859 | קרבין | 0.52 |
| 1859–1866 | דגם 1863 | קרבין | 0.52 |
| 1859–1866 | דגם 1865 | קרבין | 0.52 |
| 1859–1866 | דגם 1859 | רובה | 0.52 |
| 1869–1871 | דגם 1869 | קרבין | 0.52 |
| 1869–1871 | דגם 1869 | רובה צבאי | 0.50-70 |
| 1869–1871 | דגם 1869 | רובה ספורטיבי | .44-77, .50-70 |
| 1871–1880 | דגם 1874 | רובה | שונים |
| 1877–1878 | דגם 1877 | רובה | 0.45 |
| 1878–1881 | דגם 1878 | רובה | שונים |
ייצור העתקים
ייצור רפליקות מודרניות של רובה שארפס הפך לתעשייה קטנה אך מבוססת, בעיקר בעקבות התעניינות של יורים היסטוריים, אספנים ומשחזרי קרבות. כיום ניתן לחלק את הייצור לשני סוגים עיקריים: ייצור סדרתי באירופה, בעיקר באיטליה, וייצור יוקרתי בהזמנה בארצות הברית. החברות האיטלקיות מייצרות את הרפליקות בכמויות גדולות יחסית באמצעות שיטות ייצור מודרניות – עיבוד CNC, פלדות מודרניות ובקרת איכות תעשייתית. כתוצאה מכך ניתן להשיג מגוון רחב של רובים המשחזרים דגמי מלחמת האזרחים האמריקאית, כולל דגמי שארפס, במחירים נגישים יחסית. במקביל, בארצות הברית פועלות יצרניות קטנות יותר המייצרות רפליקות של רובה שארפס בכמויות קטנות ולעיתים לפי הזמנה אישית. ייצור זה מתמקד בדיוק היסטורי גבוה במיוחד, שימוש בעץ ובפלדות איכותיות, והרכבה ידנית הדומה יותר לשיטות הייצור של המאה ה-19. הביקוש לרובים אלה גדל במיוחד לאחר הופעת רובה שארפס דגם 1874 בסרט “Quigley Down Under” משנת 1990, מה שגרם לעלייה משמעותית בהתעניינות ברובים מסוג זה, עד כדי כך שחלק מהיצרנים האמריקאים לא הצליחו לעמוד בביקוש. בעקבות זאת החלו גם חברות איטלקיות לייצר רפליקות רבות של רובים מתקופת מלחמת האזרחים, כולל שארפס, ובכך הפכו את הנשק ההיסטורי לנגיש לקהל רחב של יורים ואספנים.[11]
לקריאה נוספת
- Winston O. Smith The Sharps Rifle: Its History, Development and Operation William Morrow & Company 1943
- Martin Rywell Sharps Rifle the Gun That Shaped American Destiny Pioneer press 1957 מסת"ב 0913150215
- Martin Pegler Sharpshooting Rifles of the American Civil War: Colt, Sharps, Spencer, and Whitworth (Weapon, 56) Osprey Publishing 2017 מסת"ב 1472815912
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ The Sharps Carbine The Carbine and its Improvements נקרא במרץ 2026
- ^ 2.0 2.1 Priming Systems: From Flintlock to Percussion Rimfire נקרא במרץ 2026
- ↑ The Breechloading Sharps: History & Performance אתר american rifleman נקרא במרץ 2026
- ↑ F. J. (Pablo) Balentine The Sharps 1851 Boxlock merican Society of Arms Collectors Bulletin 58:2-13 נקרא במרץ 2026
- ↑ Isely, W. H. “The Sharps Rifle Episode in Kansas History.” The American Historical Review 12, no. 3 (1907): 546–66.
- ↑ Sharps Model 1859 Percussion Breechloading Rifle נקרא במרץ 2026
- ↑ Berdan Special Order Sharps Rifle נקרא במרץ 2026
- ↑ The Sharps Carbine נקרא במרץ 2026
- ↑ Sharps Called Its Model 1874 ‘Old Reliable,’ And the Popular Rifle Lived Up to Its Name אתר historynet 20217 נקרא במרץ 2026
- ↑ George Layman The Sharps-Borchardt Model 1878 Was Extremely Advanced for Its Day אתר historynet נקרא במרץ 2026
- ↑ Martin Pegler Sharpshooting Rifles of the American Civil War: Colt, Sharps, Spencer, and Whitworth (Weapon, 56) Osprey Publishing g עמוד 74
רובה שארפס42875758Q968374