רומני (סיני)
| מדינה |
 מצרים |
|---|---|
| מחוז | צפון סיני |
| קואורדינטות | 31°00′37″N 32°39′55″E / 31.01028°N 32.66528°E |
רומני (לעיתים נקרא רומאנה, בערבית: رمانة) הוא ישוב במחוז צפון סיני שבמצרים. היישוב נמצא במרחק 6 קילומטרים מדרום למפרץ א-טינה שבים התיכון, כ-37 קילומטר מזרחית לתעלת סואץ ו-120 קילומטר מערבית לאל עריש. רומני נמצאת כ-3 קילומטרים מדרום לקצה המערבי של ימת ברדוויל. באזור היישוב, שגובהו הוא 50 מטר מעל פני הים, קיים נוה מדבר קטן שהמים בו הם ברמת מליחות גבוהה יחסית.[1] הקרקע באזור היא חולית. ברומני הייתה תחנה של מסילת הברזל וצינור המים שנסללו על ידי חיל המשלוח המצרי מקנטרה לכיוון אל עריש, בזמן מלחמת העולם הראשונה.
רומני הייתה זירת קרב ב-1916, במלחמת העולם הראשונה. בהיותה סמוכה לצומת דרכים חשוב, היוותה רומני נקודה חשובה בהתקדמות הכוחות במלחמות ישראל - מצרים ב-1956, 1967 ו-1973.
מלחמת העולם הראשונה
לאחר ההתקפה העות'מאנית על תעלת סואץ שנערכה בסוף ינואר 1916 ונסתיימה בתבוסת הטורקים, הקימו הבריטים במצרים את חיל המשלוח המצרי, בפיקודו של ארצ'יבלד מאריי. כמו כן, החליטה המפקדה הבריטית במצרים לקדם את קו ההגנה הבריטי אל תוככי סיני. האנגלים סללו צינור מים ומסילת ברזל מקנטרה אל רומני ושם הקימו קו הגנה שנפרש מצפון לדרום וחסם את הנתיב הצפוני המחבר בין ארץ ישראל ובין מצרים. עקב מחסור במקורות מים לאורך הנתיב הדרומי בסיני סבר מאריי כי ההתקפה העות'מאנית הבאה חייבת להיות דרך הנתיב הצפוני. על נתיב זה נבחרה רומני כיוון שהייתה מעבר לטווח בו יכלה לירות הארטילריה הטורקית-גרמנית על תעלת סואץ.
קצהו הצפוני של קו ההגנה הבריטי היה במחמדיה הנמצאת בקצה המערבי של ימת ברדוויל. הקו המשיך דרומה דרך רומני ופנה דרום מערבה עד ביר א-נוס המרוחקת כ-6 קילומטרים מרומני. באמצע יולי 1916 הגיעו הטורקים לנוה המדבר הגדול קטיה, הנמצא כ-7 קילומטרים ממזרח לרומני, ויצרו אף הם קו עמדות שהגיע לימת ברדויל בצפון ולביר וסט בדרום.
קרב רומני
ערך מורחב – קרב רומני
על הכוח העות'מאני, שמנה כ-10,000 חיילים, פיקד פרידריך קרס פון קרסנשטיין. על הכוח הבריטי, שמנה כ-18,000 חיילים, פיקד גנרל לורנס.
בליל ה-3 באוגוסט פתח כוח גדול, שמנה כ-8,000 איש, בהתקפה על האגף הדרומי של הקו הבריטי שהוחזק על ידי דיוויזיית אנזא"ק בפיקוד הנרי שובל. הפרשים האוסטרלים והניו זילנדים ניהלו קרב נסיגה והשהיה ובבוקר 4 באוגוסט אמנם הצליח הכוח הטורקי להשתלט על מספר עמדות, אך היה מותש, ללא מים ונתון להפגזות ארטילריות. אחר הצהרים באותו יום תקף כוח אחר של דיוויזיית אנזא"ק את הכוח הטורקי המותש ממערב למזרח והביא לנסיגתו. ליל אותו יום הוקדש על ידי שני הכוחות למנוחה והצטיידות, אך למחרת בבוקר, תקף הכוח שביצע יום לפני כן את קרב הנסיגה וההשהיה, את הכוח הטורקי והביא לשבירתו. חלק מחיילי הכוח הטורקי נכנעו וחלק נסוגו. בימים שלאחר מכן נסוגו הטורקים לביר אל-עבד ולאחר מכן לאל-עריש ולעזה. קרב רומני היווה למעשה את נקודת המפנה בה עברו הבריטים ממגמת התגוננות למגמת תקיפה והתקדמות מזרחה לעבר ארץ ישראל.
מלחמות ישראל - מצרים
ב-2 בנובמבר 1956, במלחמת סיני, כבש את רומני הטור הצפוני של יחידות צה"ל שכלל את חטיבה 27 בפיקוד חיים בר-לב. הכוח הישראלי אף המשיך מערבה בציר הצפוני עד שנעצר במרחק של 15 קילומטרים מתעלת סואץ.
ביוני 1967, במלחמת ששת הימים, בדרכו לכיבוש קנטרה, הגיע לרומני הכוח שכונה "כוח גרנית", בפיקוד ישראל גרנית, שכלל גם את חטיבת הצנחנים. מפקד חטיבת הצנחנים, רפאל איתן, נפצע קשה בראשו בעת כיבוש האזור.[2]
ביולי 1967 נערך בים שמצפון לרומני קרב רומני בו הצליח חיל הים הישראלי לטבע שתי ספינות טורפדו של חיל הים המצרי. עוד לפני תחילת מלחמת ההתשה וגם במהלכה נהגו המצרים להחדיר חוליות קומנדו לאזור רומני דרך הים ואלו מיקשו צירים והניחו מארבים לכוחות צה"ל.[3][4]
ב-6 באוקטובר 1973, עם תחילת מלחמת יום הכיפורים, הופצצו בסיסי צה"ל בבלוזה (השוכנת כשמונה קילומטרים ממערב לרומני) ורומני על ידי חיל האוויר המצרי. למחרת, הותקף סמוך לרומני, טור שריון (על מובילי טנקים) של חטיבה 217, שנע על ציר אל עריש-רומני במגמת תגבור כוחות צה"ל בחזית הדרום, על ידי יחידות קומנדו מצריות. בקרב שהתפתח בין אנשי השריון וכוח של סיירת שקד שליווה את הטור, נהרגו 10 חיילי צה"ל ו-70 אנשי קומנדו מצרים.[5]
- ערך מורחב – מארב הקומנדו המצרי ברומני
הערות שוליים
- ^ נוה הדקלים של רומני שוב תבע קרבנות אדם, דבר, 27 באוקטובר 1967
- ^ איתן הבר וזאב שיף, דני אשר - עורך משנה, לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, הוצאת זמורה ביתן, 2003, עמ' 47,
- ^ שלושה חיילי צה"ל נהרגו בפעולת-מיקוש מצרית בסיני, דבר, 3 במאי 1968
- ^ גופות חמשת החיילים הועברו למצרים בקנטרה, דבר, 20 ביוני 1968
- ^ הבר ושיף, עמ' 84, ועמ' 379
