שארל לברן-רנו
| לידה |
22 ביולי 1853 שאטו-תיירי, הקיסרות השנייה  |
|---|---|
| פטירה |
14 ביוני 1921 (בגיל 67) סן-מאנדי, הרפובליקה הצרפתית השלישית |
| השתייכות |
 צבא צרפת |
| תקופת הפעילות | 1873–1909 (כ־36 שנים) |
| דרגה | קפטן |
שארל גוסטב ניקולא לברן-רנו (בצרפתית: Charles Gustave Nicolas Lebrun-Renault; 22 ביולי 1853 – 14 ביוני 1921) היה איש צבא צרפתי, אשר התפרסם בשל חלקו בפרשת דרייפוס.
ביוגרפיה
קריירה צבאית
נולד בשאטו-תיירי ב-22 ביולי 1853. שמו מאוית בדרך כלל כ"לברן-רנו" (Lebrun-Renault) וכך גם נכתב שמו בתעודת זהות. עם זאת, הוא עצמו נהג לכתוב את שמו כ"לה ברן-רנו" (Le Brun-Renaud) וכך גם אוית שמו במסמכים הצבאיים. אביו שימש כשופט שלום בשאטו-תיירי, וב-1873 הוא התגייס לצבא צרפת והוצב בחיל הפרשים. ב-1875 הוא הועלה לדרגת סרז'נט, ושנה לאחר מכן לדרגת סמל ראשון. ב-1878 הוא למד בבית הספר הצבאי בסומיר ולאחר מכן הועלה לדרגת לוטננט משנה. ב-1881 הוצב בכוח הפרשים של המשמר הרפובליקני, ובין 1885–1888 הוא שרת בטהיטי. במהלך שירותו שם, מתה אשתו, ובעקבות מותה הוא הפך לאלכוהוליסט. כשחזר לצרפת, הועלה לדרגת קפטן ולתקופה קצרה הוצב בגואטמלה בשליחות דיפלומטית, לפני שב-1892 חזר שוב לצרפת.
פרשת דרייפוס
ערך מורחב – פרשת דרייפוס
ב-5 בינואר 1894 מונה לברן-רנו למפקד פלוגת פרשים קטנה אשר נשלחה להביא את אלפרד דרייפוס, קצין יהודי אשר נאשם בריגול לטובת הקיסרות הגרמנית, אל טקס שלילת הדרגות שנקבע לו. אנשיו של לברן-רנו הובילו את דרייפוס מבית הסוהר שרש-מידי אל האקול מיליטר אשר בחצרו היה הטקס אמור להיערך. במהלך הזמן הקצר שבין הגעתו של דרייפוס לתחילת הטקס, שוחח לברן-רנו עם דרייפוס במשך כמה דקות. דרייפוס לא אמר לו דבר בעל חשיבות. עם זאת, לברן-רנו, שרצה להתרברב בפני חבריו, הצהיר שדרייפוס הודה באשמתו, אולם טען שנתן לגרמנים מסמכים חסרי חשיבות בתקווה שיוכל להשיג בהמשך מידע רב ערך. חבריו של לברן-רנו סיפרו על כך לעיתונאים. באותו הלילה ביקר לברן-רנו עצמו במועדון, ושם חזר עוד פעם על סיפורו, ועיתונאי מהפיגארו שמע אותו. השמועה הייתה למורת רוחם של בכירי הצבא, ולברן-רנו נחקר וננזף בידי סגן הרמטכ"ל גונז ולאחר מכן בידי נשיא צרפת ז'אן קזימיר-פרייה. באותו יום הכחיש לברן-רנו רשמית את הסיפור באוזני עיתונאים.
סיפורו של לברן-רנו הצליח לגרום למשבר דיפלומטי. שגריר גרמניה בצרפת הרוזן צו מינסטר נפגש עם פרייה והגיש לו מכתב מאת קנצלר גרמניה, הנסיך הוהנלוהה, אשר דרש להבהיר שגרמניה אינה קשורה לפרשה. לאחר משא ומתן מתיש, ב-9 בינואר פורסמה הודעה רשמית מטעם ממשלת צרפת אשר הכחישה את מעורבותה של גרמניה בפרשה. ב-1897, שינו מפקדי הצבא את טעמם, וכדי להוכיח שדרייפוס אכן אשם, הם מצאו את לברן-רנו ושכנעו אותו לחזור בו מהודאתו ולטעון כי דרייפוס כן הודה באשמה. מספר קציני צבא אף זייפו מסמך אשר כביכול נכתב בידי לברן-רנו ביום טקס שלילת הדרגות, ובו הוא מאשר את הודאתו של דרייפוס. ב-1899 הוא נקרא להעיד במשפט רן שם הוכח כי מסמך ההודאה מזויף. גם לאחר שדרייפוס זוכה ב-1900, המשיך לברן-רנו לטעון שהוא אשם, ומסר הרצאות בנושא. ב-1908 הוא התייצב יחד עם ארמאן די פאטי דה קלאם להגנת העיתונאי לואי גרגורי אשר ניסה להתנקש בחייו של דרייפוס.
אחריתו
ב-1898 הוא נישא לאלמנה אנגלייה עשירה, וב-1900 מונה למפקד אסקדרון פרשים. ב-1904 הוא פרש משירות פעיל, וב-1909 עזב את הצבא. הוא נפטר בסן-מאנדי ב-14 ביוני 1921.
לקריאה נוספת
- ז'אן דניס ברדן, פרשת דרייפוס, עם עובד, 2003.
- מאיר קוטיק, פרשת דרייפוס, מלא, 1982.
