גאורג הרברט צו מינסטר
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. גאורג הרברט גראף צו מינסטר פון דרנבורג (בגרמנית: Georg Herbert Graf zu Münster von Derneburg; 23 בדצמבר 1820 – 28 במרץ 1902) היה בן אצולה ודיפלומט גרמני, אשר שימש כשגריר הקיסרות הגרמנית בלונדון ובפריז, והתפרסם בעיקר בשל חלקו בפרשת דרייפוס.
ביוגרפיה
קריירה דיפלומטית
מינסטר היה בן למשפחת אצולה חשובה בממלכת הנובר. הוא נולד בלונדון ב-23 בדצמבר 1820, לארנסט צו מינסטר אשר שימש כדיפלומט בחצרו של ג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת. אמו, וילהלמינה שרלוטה (1783-1858) הייתה בתו של פיליפ השני, רוזן שאומבורג-ליפה. הוא למד משפטים באוניברסיטאות של בון, היידלברג וגטינגן. בגיל 18, מת אביו, וגאורג ירש את נכסיו ותאריו, ואת מושבו בפרלמנט ההנוברי.
בעקבות אביו, הוא הפך לדיפלומט. הוא נודע בהשקפותיו השמרניות, ובמהלך מהפכות אביב העמים התנגד לביטול זכויות היתר של האצולה ולהענקת זכויות להמוני העם. השקפות אלו הפכו אותו למקורב מאוד לבית הנובר. בין 1856–1864 הוא שימש כשגריר הנובר בסנקט פטרבורג. לאחר מלחמת אוסטריה-פרוסיה ב-1866 אשר במהלכה כבשה פרוסיה את הנובר, ניסה מינסטר להביא לפשרה עם הפרוסים, אולם נכשל והנובר סופחה לפרוסיה.
בניגוד לבני אצולה הנוברים רבים אחרים, מינסטר השלים מהר עם הכיבוש הפרוסי. הוא התרשם מאוד מחזונו של אוטו פון ביסמרק על אימפריה גרמנית מאוחדת, וסבר שניתן להשיג זאת רק באמצעות הנהגה פרוסית חזקה. "ההשקפה שלי לגבי הנוברי אמיתי" הוא כתב "היא שהוא קודם כל חייב להיות גרמני". בין השנים 1867–1873 ייצג מינסטר את העיר גוסלאר ברייכסטאג. ב-1873 מינה אותו ביסמרק לשגריר גרמניה בלונדון. מינסטר מילא את תפקידו בנאמנות עד 1885 אז נשלח להיות שגריר גרמניה בפריז. ב-1889 הוא ייצג את גרמניה באמנות האג, ועל כך שודרג תואר האצולה שלו לדרגת נסיך.
פרשת דרייפוס
ערך מורחב – פרשת דרייפוס
ב-1891 נתגלה כי הנספח הצבאי שעבד תחת מינסטר, פון היהנה (Huehne) הפעיל כמה מרגלים ללא ידיעתו של מינסטר. גרמניה נאלצה להחזיר את היהנה ושלחה במקומו את מקסימיליאן פון שוורצקופן. מינסטר, שתיעב עסקי ריגול מכל סוג, הבטיח לשר החוץ הצרפתי כי "אתו לא תהיינה לכם בעיות".[1] עם זאת, שוורצקופן לא היה כפוף למינסטר אלא למטכ"ל בברלין בלבד, ולפיכך המשיך בפעילותו של קודמו, ומתחת לאפו של מינסטר החל לארגן רשת מרגלים ענפה. במישרין, דיווחיו עברו לממשלת גרמניה, וייתכן שאף לקיסר וילהלם השני בעצמו, אשר העריך מאוד את שוורצקופן.[1] עם זאת, שוורצקופן נהג בחוסר זהירות, ורבים ממסמכיו נפלו לידי משרד הריגול הנגדי הצרפתי. בספטמבר 1894 חשפו הצרפתים את המסמך שנודע בתור "הבורדרו" אשר ממנו השתמע כי מרגל בצבא צרפת מעביר מידע לשוורצקופן. המרגל האמיתי היה פרדיננד אסטרהאזי, אולם החשד נפל על קצין יהודי בשם אלפרד דרייפוס, שהורשע על סמך ראיות קלושות בלבד.
גרמניה שמרה על שתיקה בתחילת הפרשה, אולם ב-9 בנובמבר התפרסמה בעיתון לה פאטרי ידיעה על פיה המסמכים המפלילים את דרייפוס נגנבו משוורצקופן. מינסטר לא יכול היה לשתוק יותר. הוא שוחח עם שוורצקופן אשר הבטיח לו שמעולם לא היה לו כל קשר עם דרייפוס. שניהם כתבו לווילהלמשטראסה והכחישו כל קשר לדרייפוס. ב-10 בנובמבר מינסטר הוציא הצהרה רשמית ללה פיגארו אשר על פיה: "מעולם לא קיבל אוברסט פון שוורצקופן מכתבים מדרייפוס. מעולם לא עמד עמו בקשרים כלשהם, ישירים או עקיפים. אם קצין זה אשם בפשע שמייחסים לו, אין שגרירות גרמניה מעורבת בפרשה זו". עם זאת, העיתונות הצרפתית ביטלה הצהרה זו מכל וכל בעקבות טענתו של שר ההגנה הצרפתי אוגוסט מרסייה כי האשמה של דרייפוס ברורה ומוחלטת. מינסטר נפגש עם שר החוץ הצרפתי גבריאל הנוטו והכחיש כל קשר של השגרירות הגרמנית עם דרייפוס. הנוטו הטיל על אחד מעוזריו מוריס פאליאולוג (אשר לימים הפך לאחד המתעדים החשובים של הפרשה) לברר את העניין מול המשרד לריגול נגדי. פאליאולוג נפגש עם אובר-ז'וזף אנרי אשר הבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי הבורדרו בבירור נמצא בסל הניירות של שוורצקופן. הנוטו היה מופתע מהכחשה כה מחוצפת מצדם של הגרמנים, אולם היה מודע למצב השברירי בו נמצאים יחסי גרמניה-צרפת, ולפיכך הרגיע את מינסטר והצהיר כי "ממשלת צרפת מתקוממת נגד מסע זה החורג מכל מידה סבירה ואין לסובלו עוד".[2] מינסטר דרש הכחשה רשמית, וסוכנות הידיעות של הצבא אכן הוציאה הכחשה ב-30 בנובמבר. עם זאת, ההודעה הייתה מתונה ולא ברורה כלל ומינסטר דרש הודעה חדשה. המצב הגיע לכדי משבר דיפלומטי. לימים טען מרסייה כי גרמניה עמדה להכריז מלחמה והרמטכ"ל בואדפר כבר התכונן להורות על גיוס כללי.[3] עם זאת, בסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרה, וב-13 בדצמבר פורסמה הכחשה נמרצת השוללת מכל וכל את מעורבותה של שגרירות גרמניה בכלל ושל מינסטר בפרט. הודעה זו סיפקה את מינסטר, אולם לא הייתה לה כל משמעות בעיני הציבור הצרפתי אשר היה משוכנע בביטחון שגרמניה היא זו שהפעילה את דרייפוס.
דרייפוס נשפט בין 19 ל-21 בדצמבר, ונמצא אשם. נגזר עליו לעבור טקס שלילת דרגות משפיל וגירוש לאי השדים. טקס שלילת הדרגות נקבע ל-5 בינואר, ולאחריו התפשטה שמועה (אשר מקורה היה שארל לברן-רנו) כי דרייפוס הודה באשמה. הסיפור עורר מחדש את רוגזה של ממשלת גרמניה. מינסטר נפגש עם נשיא צרפת ז'אן קזימיר-פרייה והגיש לו מכתב מאת קנצלר גרמניה הנסיך הוהנלוהה אשר דרש להבהיר שגרמניה אינה קשורה לפרשה. פרייה עיין בתיקו של דרייפוס ולאחר מכן הבהיר למינסטר כי המסמכים המפלילים בפרשה נלקחו בוודאות משגרירות גרמניה. מינסטר הופתע, אולם פרייה הוסיף בנימוס שגרמניה אינה אחראית על מכתבים הנשלחים אליה. לאחר משא ומתן מתיש, ב-9 בינואר פורסמה הודעה רשמית נוספת מטעם ממשלת צרפת אשר הכחישה את מעורבותה של גרמניה בפרשה. ככל שהפרשה התקדמה ופרטים נוספים נחשפו, גילה מינסטר כי שוורצקופן הונה אותו וריגל בחשאי מתחת לאפו. שוורצקופן עצמו עזב את פריז ב-1897.
לקראת שלביה האחרונים של הפרשה, במהלך משפט רן, פנו באמצעות מינסטר ראש ממשלת צרפת רנה ולדק-רוסו ושר ההגנה המרקיז דה גאליפה בבקשה אל ממשלת גרמניה לחשוף האם דרייפוס אכן שימש כמרגל או לא. הרעיון נדחה על הסף בידי הקיסר ובידי הקנצלר דאז הנסיך בילוב. לטענתה של ברברה טוכמן, הימנעותה של גרמניה מהתערבות לכל אורך הפרשה, לא נבעה רק מרצון לא להסתבך, אלא גם מתוך כוונה להחליש את צרפת מבחינה פנימית בעוד שהתערבותה יכלה לסגור את הפרשה בקלות.[4]
אחריתו
ב-1900 חזר מינסטר לגרמניה. באותה שנה הוא קיבל את אות מסדר העיט השחור.בדצמבר 1901 הוא פרש מהחיים הפוליטיים לאחוזותיו בהנובר, שם נפטר ב-28 במרץ 1902.
מינסטר היה נשוי פעמיים. בראשונה לנסיכה רוסייה בשם אלכסנדרה גוליצין (1823-1884), אשר כבר הייתה אלמנה. הייתה להם בת בשם סופיה ושני בנים, ארנסט ואלכסנדר. ב-1864 הוא התגרש ממנה ונישא לבת אצולה בריטית בשם אליזבת סנט קלייר-ארסקין בתו של ג'יימס סנט קלייר-ארסקין, הרוזן השלישי מרוסלין.
לקריאה נוספת
- ז'אן דניס ברדן, פרשת דרייפוס, עם עובד, 2003.
- ברברה טוכמן, המגדל הגאה, דביר, 1998.
- פייר מיקאל, פרשת דרייפוס, מ. מזרחי, 1964.
- מאיר קוטיק, פרשת דרייפוס, מלא, 1982.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
