שווא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף שוא)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
השווא שתחת האות כ' הוא שווא נח, ולכן האות ת' שאחריו דגושה בדגש קל; תחת האות ת' יש שווא נע, ולכן האות ב' שאחריו אינה דגושה

השווא העברי (בניקוד הטברני: סימן הניקוד " ְ") הוא כינוי כולל למספר תופעות בדקדוק המסורתי של השפה העברית: שני סוגי השווא העיקריים הם שווא נע, המתייחס לתנועה שנחטפה, כלומר התקצרה, ושווא נח, המתייחס להיעדר תנועה (עיצור שאחריו אין תנועה). בנוסף לשווא הנע והנח הומצא גם מושג הנקרא שווא מרחף שאיננו מקובל לפי רוב הדעות, המתייחס למקרה גבולי בין השווא הנע והנח (ראו להלן), ושווא געיה, המייצג תנועה מלאה (ראו ניקוד טברני / סימן השווא).

בניקוד הטברני מסומנות שתי התופעות באותו סימן - שתי נקודות זו מעל זו מתחת לאות. בניקוד הבבלי כך מסומן רק שווא נע, בעוד שווא נח אינו מסומן בכלל.

דוגמאות לאופני הגיית השווא בעברית ישראלית[1]
  שוואים הנהגים כמו סגול (IPA: [e̞]) שוואים שאינם נהגים
שווא נח* קִמַּטְתְּ [ki'mate̞t]

הִתְמוֹטַטְתְּ
[hitmo̞'tate̞t]
קִפַּלְתְּ [ki'palt]

הִתְקַפַּלְתְּ
[hitka'palt]
שווא נע שָׁדְדוּ [ʃade̞'du]

לְאַט
[le̞'at]
שָׂרְדוּ [sar'du]

זְמַן
[zman]
(*כל השוואים במילים "קִמַּטְתְּ" ו"הִתְמוֹטַטְתְּ" מסווגים על פי הדקדוק כנחים,
למרות זאת השווא תחת האות ט׳ מבוטא בעברית ישראלית כמו סגול)

שווא נע

שווא נע מסמן חצי תנועה ואינו נחשב כתנועה, והוא נהגה בהנעה קלה ומהירה (חטופה). מכיון שיש לו הנעה כלשהי, אותיות בגדכפ"ת שיבואו אחריו לא יקבלו דגש קל. הפייטנים שהשתמשו במשקל היתדות והתנועות התייחסו לעיצור המונע בשווא נע כ"חצי הברה" ולצירוף של חצי הברה כזו עם הברה רגילה קראו "יתד".

ההגייה התימנית משמרת ככל הנראה את אופן הגיית השווא כנתינתו בסיני: בדרך כלל הוא מבוצע כחטף פתח, לפני העיצור י - כחטף חיריק[2], ולפני עיצור גרוני - כחטף של תנועת העיצור הגרוני (למשל יְאוֹר - [jo˘ʔo:r]). עם השנים אותיות גרונית נוקדו בחטפים במקום שוואים נעים, כדי שלא יתבלבל הקורא לקרוא אותם כשווא נח. בשלבים מאוחרים הרבה יותר, נוצרה מגמה בחלק מהמקומות לסמן בחטפים לא רק עיצורים גרוניים - "אֲרוֹמֲמֶנְהוּ", כנראה לשם אותה מטרה למנוע בלבול[3].

בהגייה הספרדית של מאות השנים האחרונות התחילו לבצע את השווא הנע כתנועת [ɛ ~ e̞], כמו סגול בעברית הישראלית[4], ואולי כתנועה קצרה במקצת יחסית להן; ביצוע זה התקבל גם בעברית הישראלית, אך השתבש יותר וכבר לא נהגה כחטף אלא כתנועה רגילה. ואולם בניגוד להגייה הספרדית, שבה היו מבוצעים כל השוואים הנעים, בעברית הישראלית כבר נשכחה הגיית רוב השוואים הנעים, בדומה להגייה האשכנזית, שבה רוב השוואים הנעים מבוצעים כאפס תנועה, ורק במקום שנוצר בעקבות כך צרור עיצורים שאינו מתאפשר על ידי הפונולוגיה של העברית הישראלית, מוכנסת תנועת סגול או תנועת פתח כדי לפרק את הצרור. כך למשל במילה מְלוּכָה מבוצע השווא הנע שמתחת לאות מ' כסגול, משום שהפונולוגיה העברית החדשה אינה מאפשרת את הגייתו של צרור העיצורים [ml] בתחילת מילה; ולעומת זאת במילה שְמוּעָה השווא הנע שמתחת לאות ש' אינו מבוצע משום שצרור זה קביל בעברית החדשה. למעשה, שווא נע תחת העיצורים השוטפים למנ"ר + י' בראש מילה לעולם לא יבוטא כחוסר תנועה ולעיתים שווא על אות שאחריה א' או ע', שווא שהאות שאחריו זהה לאות אותה הוא מניע ושווא שני מבין רצף שוואים גם יבוטא כמו סגול.

מדקדקי העברית בימי הביניים הציעו כללים שונים שמטרתם להקל על ההבחנה בין שווא נע לשווא נח. מפורסמים במיוחד חמשת הכללים שהציע במאה ה-16 המדקדק ר' אליהו בחור. הכללים משקפים את המציאות הפונולוגית, שבה שווא נח הוא אפס תנועה הבאה בסוף הברה, ושווא נע הוא תנועה חטופה הבאה באמצע הברה. הכללים מדויקים בדרך כלל, בעיקר ביחס לדקדוק העברי המקובל, אך במקרא יש להם מספר חריגים (בעיקר לכלל החמישי, שלו יש חריגים רבים, ובכלל אינו מוסכם לכל הדעות). להקלת הזיכרון סומנו הכללים בראשי תיבות המרמזים על הכלל:

א. שווא בראש מילה (א') הוא שווא נע. דוגמאות: מְבַקְּשִׁים, זְכֹר

ב. השווא השני (ב') מבין רצף שוואים באמצע מילה הוא שווא נע. דוגמאות: מַטְבְּעוֹת, מְפַטְפְּטִים

ג. שווא שאחרי תנועה גדולה (ג') בלתי מוטעמת הוא שווא נע. דוגמאות: עוֹבְדִים, בָּדְקָה

ד. שווא באות הדגושה בדגש חזק (ד') הוא שווא נע. דוגמאות: מִתְרַגְּזוֹת, מְבַקְּשִׁים

ה. השווא המסמן את האות הראשונה מבין שתי אותיות זהות (הדומות - ה') רצופות הוא שווא נע. דוגמאות: הִנְנִי, יְבָרֶכְךָ (כלל זה אינו מוסכם לכל הדעות, הוא כנראה תוצאה של שינויי ההגייה עם השנים, ואינו מקובל בהגיה התימנית)

מעמד פונולוגי

בעברית הישראלית חוק החיטוף כבר נשכח והשוואים הנעים הם ירושת המדקדקים בלבד, המון העם מבצע אותם בדרך כלל כאפס תנועה, וביצועם כתנועת [ɛ] הוא גיוון אלופוני מסיבות פונולוגיות בלבד, שמטרתו לפרק צרורות עיצורים שאינם קיימים בעברית המודרנית. לשוואים נעים ונחים אין השפעה מובנית וישירה על ביצוע עיצורי בגדכפ"ת.

כמו כן דילמה זו קיימת גם בהתייחסות למשקל בשירה, שווא נח אינו נחשב לתנועה כלל. אך שווא נע בהגיה הנהוגה נשמע כחצי תנועה מה שמשנה את משקל השיר.

שווא מרחף

בכמה קטגוריות דקדוקיות בעברית מזדמן שווא שקשה לסווגו. קטגוריות אלה הן בעיקר בציווי של בניין קל (כִּתְבִי, שִמְרוּ), צורת עתיד שיש בה עיצור גרוני (יַעַמְדוּ), צורת נסמך של המשקלים הסגוליים בריבוי (בִּגְדֵי־, מַלְכֵי־), ולאחר אותיות השימוש (בִּלְבָבִי, כִּכְתָבוֹ). אפשר להציג את המקרים האלה כמצבים שבהם היו אמורים להופיע שני שוואים נעים בזה אחר זה, אולם השחזור הזה איננו מקובל על דעת כל המומחים.

לפי ההגדרה הבסיסית של שווא נע, שווא שמקורו בתנועה, הרי הוא שווא נע. ולכן אותיות בגדכפ"ת שלאחריו אינן מקבלות דגש קל. ואולם העובדה שהוא בא אחרי "תנועה קטנה", וכן הגייתו כאפס תנועה (כשווא נח)[5], הקשו על סיווגו החד-משמעי כשווא נע. בין מדקדקי העברית בימי הביניים וגם בזמנינו, חלוקות הדעות באשר להגדרת שווא זה. מוכרת ביותר החידוש שהמציא המדקדק שלמה זלמן הנאו במאה ה-18, שרואה בו מהות פונולוגית בפני עצמה המכונה "שווא מרחף" או "שווא בינוני". אולם סברה זו לא התקבלה[6]: רוב המדקדקים המודרניים סבורים שזהו שווא נח לכל דבר, ואת ריפוי בג"ד כפ"ת שלאחריו - מסבירים כיוצאי דופן, הקיימים בכל מקרה.

לדוגמא המילה "וַיַּ֣אַסְפ֔וּ" (ספר שמות, פרק ד', פסוק כ"ט) היתה אמורה להיות מנוקדת וַיִאְסְפוּ, אך השוא באות א' הפך לפתח בגלל היותה אות גרונית, ובעקבות כך החיריק באות י' הפך גם כן לפתח. לכן השוא שבאות ס' היה אמור להיות נע, ואף שהוא נהגה כעת כנח, הוא נשאר עם כללי שוא נע[7].

שווא נח

שווא נח מסמן עיצור שאין אחריו תנועה. בסוף מילה הוא בדרך כלל איננו מסומן, למעט באות ך (סִפְרֵךְ), או באות ת של גוף שני נקבה (שָבַרְתְּ), או במקרים נדירים נוספים, כגון כשגם האות שלפניו מנוקדת בשווא (וַיַּרְדְּ). בעיצורים גרוניים גם שווא נח עשוי להתגוון בתנועה חטופה הזהה לתנועה שלפניה, ואולם לכל הדעות אין כאן מעתק פונולוגי אלא רק הידמות פונטית: *יֶחְרַב > יֶחֱרַב. במקרא ישנם גם מקרים נדירים יחסית ששוא נח מסומן כתנועה[דרוש מקור].

בניגוד לשווא הנע, שאינו קיים בערבית, שווא נח קיים גם בערבית ונקרא "סֻכּוּן".

הקלדה

כך מקלידים את השווא במערכות הפעלה שונות:

  • Windows 8 וגרסאות חדשות יותר, ומערכות לינוקס (ת"י 1492 2012): צירוף של מקש Alt ימני והאות ש
  • Windows 7 וגרסאות ישנות יותר: בזמן ש־Caps Lock דלוק, לחיצה על Shift והסימן ; (נקודה ופסיק, בקצה השמאלי של שורת הספרות)
  • macOS‏: Alt-0 (אפס)
  • אנדרואיד (מקלדת Gboard‏): הקשה ארוכה על האות ש

לקריאה נוספת

  • הרב ניסן שרוני, "אם למקרא השלם".
  • ר' אליהו גמליאל, "אמרי לשון" (שוא מרחף בעמוד 31).

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ והגיה זו היא כמובן שיבוש, כמפורט בפסקה #שווא נע.
  2. ^ אך נשמע נוטה מעט לחטף צירי
  3. ^ ביהדות תימן לא התקלבה מגמה זו.
  4. ^ רבי יוסף חיים, שו"ת רב פעלים או"ח חלק ב', סימן כ"ה
  5. ^ אף למסורת התימנית המדויקת.
  6. ^ מתוך שערי יצחק - השיעור השבועי של הרב יצחק רצאבי מוצש"ק שמיני התש"ע.
  7. ^ ספר מענה לשון על חומש שמות בעמוד ס"ב.
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0