שייח'ות כווית
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה | ||
| שפה נפוצה | ערבית | ||
| עיר בירה | כווית סיטי | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אסיה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הקמת השייח'ות | ||
| תאריך | 1752 | ||
| פירוק | קבלת העצמאות | ||
| תאריך | 1961 | ||
| ישות קודמת | בני ח'אלד | ||
| ישות יורשת |
 כווית | ||
| שטח בעבר | 17,820 קמ"ר (נכון ל־1920) | ||
| אוכלוסייה בעבר | 50,000 (נכון ל־1920) | ||
שייח'ות כווית (בערבית: مشيخة الكويت), הייתה שייח'ות שנוסדה בשנת 1613, ואשר התקיימה כחלק מהאימפריה העות'מאנית. בשנת 1899 עברה השייח'ות לחסות בריטית, ובשנת 1961 היא זכתה לעצמאות והפכה למדינת כווית.
היסטוריה
רקע
כיבוש העיר קונסטנטינופול בידי הטורקים בשנת 1453, פגע בנתיבי המסחר המסורתיים להודו שעברו באזור זה ואילץ את המעצמות האירופאיות לחפש נתיבי מסחר חדשים. המפרץ הפרסי היה אחד מהמקומות הנוחים למעבר סחורות בין הודו לאירופה. בשנת 1507 חדר האדמירל הפורטוגזי אפונסו דה אלבוקרקי למפרץ הפרסי, ובשנת 1521 נכנסה כווית תחת כנפי שלטון פורטוגל[1]. בסופה של המאה ה-16 חזקו הפורטוגזים את אחיזתם במקום ובנו יישוב מוגן בכווית[2].
ייסוד המדינה
בשנת 1613 הוקמה העיר כווית שעומדת במקומה זה עד היום. בתחילה שלטו במקום אנשי שבט חליד, ממלכתם השתרעה על כל השטח מדרום עיראק ועד מזרחה של ערב הסעודית. לאורך החוף של מפרץ כווית נבנו כפרי דייגים שעסקו גם בשליית פנינים. בתחילת המאה ה-18 התקיים בכווית מאבק בין אנשי בני ח'אלד (بني خالد) לבין אנשי אוטוב שהיוו למעשה קבוצה של שלושה שבטים ערביים שמקורם באזור נג'ד, שהתאחדו לקבוצה אחת שנקראה שבט אוטוב. חברי שבט זה נדדו לכווית עוד בשנת 1682 בשל בצורת קשה ששררה במולדתם. בעזרת של קשרי נישואין בין השבטים השונים במקום הצליחו אנשי שבט אוטוב לתפוס את השלטון על כווית ולהדיח את בני חליד מכס השלטון. משלושת השבטים שהיגרו לכווית נשארו במקום רק בני שבט א-סבאח שעליו נמנים שליטי כווית עד היום. שני השבטים האחרים אל-ג'לאחמה ובית ח'ליפה עברו לאזור א-זובארה[3].
שגשוג כלכלי
במאה ה-18 האבות הקדומים של שושלת א-סבאח, ייסדו בחלק הדרומי של המפרץ ישוב ששמש כמרכז סחר ובנו לידו נמל קטן (Kut) שהוא מקור שמה של המדינה. כווית החלה לשגשג במהירות ונהפכה למרכז מסחרי חשוב ומרכז להעברת סחורות בין הודו, מסקט, בגדד וחצי האי ערב הימאים שלה היו מפורסמים כבעלי המוניטין הגדול ביותר במפרץ כולו. תודות למדיניות הנבונה הצליחו שליטי כווית לנווט את ארצם בין שאיפות ההתפשטות של המדינות מסביב החל מפרס ומצרים ועד לגרמניה ורוסיה, וכך נשארה כווית עצמאית[4].
באמצע המאה ה-19 כווית כבר הייתה מרכז עיקרי של סחר מהמפרץ הפרסי לחלב. בזמן המלחמה שבין האימפריה העות'מאנית לפרס בשנים 1775 -1776 פלשו כוחות פרסיים לבצרה ורבים מסוחרי העיר ברחו לכווית. כניסתם של סוחרים אלו הועילה מאד לכלכלת כווית שהתרחבה הרבה מעבר לדיג ושליית פנינים שהיו העיסוקים העיקריים במדינה. בעקבות הכיבוש החלו לעבור כל נתיבי המסחר עם בגדד, חלב, סמירנה ואיסטנבול דרך כווית.
המלחמה גרמה גם להעברת משרדיה של חברת בת של חברת הודו המזרחית הבריטית שנקראה (English Factory)[5]. לכווית-סיטי חסות זו של חברת הודו המזרחית הבטיחה את שלומם וביטחונם של נתיבי מסחר שבין כווית להודו ולחוף המזרחי של אפריקה חברות הספנות והסוחרים הכוויתיים שגשגו[6]. גם לאחר נסיגת הפרסים בשנת 1781 העבירו חלק גדול מהסוחרים של חלב את שיירותיהם דרך כווית כדי להימנע מתשלום מסים לאימפריה העות'מאנית, שנדרשו מהם בעת הגעתם לבצרה. בשנת 1829 הכירו שבטי הבדואים שלאורך חוף של כווית, לפחות באופן חלקי, בלגיטימיות השלטון המרכזי של כווית[7].
אי השקט הגיאופוליטי באזור ומקומה של כוווית בקצה הצפוני של המפרץ הפרסי קרוב לאזור הים התיכון, קידמו מאד את מעמדה של כווית סיטי כנמל ים עיקרי באזור, ובנוסף גם העניין הבריטי בפיתוח נתיבי סחר אמינים עם דרום מזרח אסיה והקולוניות של מזרח אפריקה, עודדו את פריחתה כלכלית של כווית במחצית השנייה של המאה ה-18. המסחר הימי של כווית בשנת 1800 הוערך ב-16 מיליון רופיות של בומבי[8].
כווית הייתה מרכז של בניית סירות ומפרשיות באזור המפרץ הפרסי והאניות הכוויתיות היו מפורסמות בטיבן בכל רחבי האוקיינוס ההודי[9]. כמו כן כווית הייתה אחד מהמקורות החשובים בעולם באספקת פנינים לתכשיטים ועיטור חפצי חן, של חברה הגבוהה באירופה. במאה ה-19 כווית הייתה גם גורם משמעותי בסחר סוסים שהיו נשלחים באופן קבוע בספינות מכווית. באמצע המאה ה-19 יצוא הסוסים של כווית להודו הוערך ב-800 סוסים לשנה[8].
בתקופת שלטונו של השייח מובראק בן סבאח א-סבאח הגדול (الشيخ مبارك بن صباح الصباح) (1837–1915) כונתה כווית - מרסיי של המפרץ הפרסי, כלכלתה משכה אליה רבים ואוכלוסייתה הייתה מורכבת מתושבים ערבים, פרסים, אפריקנים, יהודים וארמנים. סובלנותה של המדינה לדתות שונות אפשרה מגורים בכפיפה אחת של מגוון כה רב של עמים ודתות, והדוגמה הטובה ביותר היא קיומו של מיסיון אמריקאי, והיחסים השלווים שהיו קיימים בין הנוצרים האמריקאים שבאו מקרוב לבין האוכלוסייה הוותיקה בכווית[10].
בעשור הראשון של המאה ה-20 הייתה בכווית שכבה צרה של עילית חברתית מבוססת. משפחות סוחרים עשירות היו קשורות אחת לשנייה בקשרי נישואין ובתחומי עיסוק כלכלי. עילית זו הייתה מורכבת ממשפחות סוניות עירוניות ותיקות שרובם טענו לקשרי מוצא עם שלושים המשפחות הראשונות של שבט אוטוב מייסדי היישוב. את עושרן צברו משפחות אלו במסחר, בנית ספינות ושליית פנינים. בני משפחות אלו הרבו לנסוע לארצות רבות ביבשות הודו, אפריקה ואירופה, כן שלחו מרביתם את בניהם ללימודים ולעבודה מחוץ לארצות המפרץ. תיירים מערביים ציינו את העובדה שרוב אנשי העילית הזאת החזיקו משרדים בסגנון אירופאי וכתבנים שהלכו בדרך התרבות האירופאית. הונם של המשפחות העשירות המפורסמות אל-גאנון ואל-חמאד נאמד בשנת 1940 במיליונים אחדים. משפחות הסוחרים הציבו את בניהם בראש משרדי משנה בערי הנמל העיקריות לאורך נתיבי הסחר הגדולים, ואלו היו מקושרים כולם למשרד הראשי בכווית[11].
קריסת הכלכלה
בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 התחילה כלכלת כווית להידרדר, בעיקר בשל סגרים שהטילה האימפריה הבריטית על כווית בשעה שזו האחרונה תמכה באימפריה העות'מאנית. הסגר הראשון היה בשנת 1918 ונמשך כשנה, השני שרד משנת 1923 עד שנת 1937 ודרדר את הכלכלה עוד יותר[12]. גורם נוסף שהשפיע לרעה על מצבה של כווית היה הסכסוך המתמשך שבין כווית לערב הסעודית. פשיטות רבות של כוחות מסעודיה סיכנו את ביטחונן של השיירות הכוויתיות ואת התושבים עצמם. ההתקפות החוזרות וההצלחה של כוחות אלו בכיבוש חלקים מכווית, הביאו לידי כך שתושבי העיר כווית בנו חומה מסביב לעירם למנוע את המתקפות הללו[12]. גורמים נוספים שחברו יחדיו להרעה במצבה הכלכלי של כווית היו: השפל הגדול והגילוי של גידול פנינים מתורבתות. יצוא הפנינים היה אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של כווית והגידול של פנינים מתורבתות במפרץ אגו ביפן, שהיה בין האזורים הראשונים בעולם בהם התחילו בכך, פגע קשה בענף במדינה. כמו כן השינויים החברתיים הגדולים שאירעו באירופה כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה, גרמו לכך שמעמד האריסטוקרטיה אבד את כוחו ואת כוח קנייתו. השפל הכלכלי הגדול גרם לירידה בדרישה של סחורות מהודו ואפריקה. סוחרי כווית שהיו למעשה מתווכים בין הסוחרים ממקומות אלו אבדו חלק גדול מעסקיהם. אחת התוצאות ממצב זה הייתה שחלק מסוחרי כווית עבר להברחה של זהב באניות הסוחר שלהם להודו[13]. רצונו של שליט סולטנות נג'ד אבן סעוד, להחליש את מעמדה של כווית על יד פגיעה במעבר סחורות בין נאג'ד לכווית[14] השפיע גם הוא לרעה על מצבה של כווית. סכסוך זה בין שתי המדינות שנחשב לאחת מתוצאות מלחמת העולם הראשונה באזור המפרץ הפרסי, הלך והסלים והפך למלחמה של ממש מלחמת כוויית-נג'ד.
בעקבות המלחמה, האימפריה העות'מאנית הובסה על ידי בריטניה ובכך גם באה אל קיצה האמנה האנגלו-עות'מאנית האמנה האנגלו-עות'מאנית שהסדירה את המצב באזור בזמן שלטונה של האימפריה העות'מאנית. עם נפילת האימפריה ובהתאם להסכם לוזאן שנחתם בין שתי המעצמות, היה לבריטניה מנדט על עיראק והיא גם הייתה האחראית על קביעת הגבולות בין עיראק כווית וערב הסעודית[15].
החלל השלטוני שנוצר באזור, חידד את המתח שבין כווית לסולטנות נג'ד בראשותו של אבן סעוד. עוד בשנת 1912 החל אבן סעוד לארגן פנדמנטאליסטיים ווהאבים למיליציה שנקראה Ikhwan (الإخوان) – "האחים"[16]. בין השנים (1919 עד 1920 פלשו כוחות האחים, אם בפקודתו או רק בעידודו של אבן סעוד, לחלקה הדרומי של כווית. הכוחות הגיעו עד לעיר ג'אח'רה כ-40 קילומטר מכווית סיטי. בתקופה זו גם נבנתה כאמור החומה מסביב לכווית.[15]. מטרתה העיקרית של מלחמה זו הייתה רצונה של הסולטנות לספח אליה את שטחה של כווית[12]. המלחמה נסתיימה בשנת 1922. הסכסוך בין שתי המדינות נפתר ב-19 באפריל 1923 כאשר הנציב העליון הבריטי סר פרסי קוקס, שישב בבגדד, כפה על שני הצדדים הסכם שנקרא פרוטוקול עוקיר. על פי הסכם זה נקבע אזור נייטרלי בין עיראק וערב הסעודית וכן אזור נייטרלי בין כווית לערב הסעודית, וכך איבדה כווית יותר ממחצית משטחה לטובת סולטנות חג'ד[12], ושורטטה מפת גבולות בין המדינות עיראק, כווית וערב הסעודית[17]. הגבול של כווית חפף פחות או יותר את הגבול שהיה קיים באמנה האנגלו-עות'מאנית וכווית שהייתה בזמן אמנה זו מדינה סוזרנית תחת השלטון העות'מאני הפכה למדינה עצמאית.
.jpg)
שאלת האזור הנייטרלי בגבול עם ערב הסעודית ששטחו היה כ-5770 קמ"ר, הפך להיות בעיה בוערת יותר בשנת 1938 עם גילוי הנפט באזור. בשנת 1960 החליטו שתי הממשלות לחלק את השטח הזה ביניהן ובשנת 1967 הן חתמו על הסכם לתיחום השטח, שנכנס כחוק החל משנת 1970. בהתאם לכך מכאן ואילך השטח חולק שווה בשווה בין שתי המדינות[18]. כל המאורעות ההלו גרמו להרעה במצבה של כווית, ועד לשנת 1937 שנה שבה נתגלה במדינה הנפט, רוב תושביה היו עניים[13]. הבורגנות של כווית הייתה מורכבת משכבה דקה מאד של סוחרים, ובעלי קרקעות שהחזיקו בכל ההון וההשפעה, ושאפו לבלום את כוחה של המשפחה השלטת שושלת א-סבאח. הכוח העיקרי מאחורי קבוצה זו היה גוף של שמונה משפחות סוניות משבט אוטוב שהגיעו מנג'ד וקראו לעצמם בשם "המקוריים" (aseel). הם ראו עצמם כמייסדי המדינה ולכן דרשו לעצמם זכויות יתר כלכליות ופוליטיות. שושלת אל-סבאח ששלטה המדינה הייתה מנועה מלפעול נגד שכבה זאת, מכיוון שהם החזיקו בכוח הכלכלי ומסיהם היו מקור הכנסה עיקרי לאוצר המדינה[19]
שושלת א-סבאח
בראשית המאה ה-18 מספר משפחות משבט אוטוב שחיו במרכז חצי האי ערב היגרו לכווית, ובשנת 1756 הם הקימו ישוב אוטונומי, ובחרו להם למנהיג את שייח' סבאח ממשפחת א-סבאח. אחריו הנהיגו את הקהילה, בנו עבד אללה ונכדו ג'ביר. כל היורשים היו מצאצאי משפחת א-סבאח ונבחרו על ידי מועצת המשפחה, תוך התייעצות עם נציגי משפחות העילית של שבט אוטוב. צורת בחירה זו הגבילה את האוטונומיה השלטונית של כל מושל שנבחר[20].
אחד מתפקידיו העיקריים של השייח' היה לייצג את קהילתו במדיניות החוץ ובמשא ומתן עם גופים חיצוניים כמו: האימפריה העות'מאנית והשבטים השכנים למדינה. השלטון התנהל על מי מנוחות פרט לסכסוך שאירע בשנת 1760 בין השייח' השליט לאחת מהמשפחות החשובות משפחת אל-כליפה. כתוצאה מסכסוך זה עזבו בני המשפחה את כווית ועברו להתיישב בקטר ובבחרין למרות אירוע זה לא נוצר נתק ובמשך כל הזמן התקיימו ביניהן יחסים טובים.
בני משפחת אל-סבאח היו אחראיים על עסקי המסחר של המדינה ועל עסקי דליית הפנינים. השליטים פיתחו זיקה לשלטון בבריטניה, יחסים אלו נקשרו עוד בשנת 1775, עם חברת הודו המזרחית. כתושבים של ישוב קטן ופגיע, שליטי כווית שמרו על נייטרליות ויחס אדיב כלפי הבריטים, הווהאבים של חצי האי ערב והאימפריה העות'מאנית. בזמן שלטונו של עבד אללה אל סבאח השני חל שינוי במדניות זו והחלה התקרבות גדולה של השלטון בכווית לאימפריה העות'מאנית, עם עלייתו לשלטון של מובראק הגדול, (1896 – 1915), כווית שינתה כיוון ותמכה במאבקה של בריטניה כנגד האימפריה העות'מאנית.
מובראק א-סבאח עלה לשלטון לאחר שחיסל את שני אחיו שתמכו באימפריה העות'מאנית ועל כך קיבל גיבוי לשלטונו מצד הבריטים. בשנת 1899 נחתם בין כווית לבריטניה חוזה שמבטיח את תמיכתה של בריטניה בשלטונו של מובארק, ומבטיח לכווית יד חופשית בניהול מדיניות החוץ שלה. חוזה זה נתקיים עד לשנת 1961 עת הפכה כווית למדינה עצמאית[20]. לאחר מותו של מובראק עבר השלטון לשני בניו ג'ביר אל סבאח (1916-17) וסלים אל סבאח (1917-21). מכאן ואילך פרט למקרה יוצא דופן אחד כל שליטי כווית היו צאצאיהם של אחד משני הענפים האלה, לעיתים משפחת ג'ביר א-סבאח ולעיתים משפחת סלים א-סבאח. לאחר מותו של סלים נשלטה כווית במשך שלושה עשורים בידי אחיו אחמד אל-ג'ביר אל-סבאח. בתקופת שלטונו ניסו משפחות העילית של כווית לצמצם את כוחה השלטוני של משפחת אל-סבאח, תוך שהן מנצלות את המיתון הכבד בכווית שנוצר הן בעקבות השפל הכלכלי בעולם והן בשל הירידה הדרסטית בהכנסות עסקי הפנינים. לחץ זה הביא בשנת 1938 להתקוממות שנעשתה בידי תנועת המג'ליס.
המצב במדינה החל להשתפר עם חתימת הסכם הזיכיון עם חברת הנפט KOC[21]. כדי למנוע את הצטברות כל רווחי הנפט רק בידי משפחת השלטון, החלו המשפחות של העילית החברתית להגיש עצומות לביצוע שורה של רפורמות. ביוני אותה שנה התעצם מאבקם והם דרשו לערוך בחירות ולהקים מועצה שתוציא לפועל את הרפורמות הרצויות בנושאי הנפט. מועצה זו התקיימה כששה חודשים שלאחריהם היא פוזרה בפקודת שליט כווית. עד היום מועצה זו נחשבת כצעד הפרו-דמוקרטי הראשון בכווית.
השליט הבא היה בן דודו של השליט הקודם, עבד אללה (1950-65) נצר מהענף המשפחתי של סלים א-סבאח. בתקופת זו החלו השלטונות להשקיע חלק מהרווחים של יצוא הנפט למען רווחת הציבור. התוצאה הייתה מצד אחד מדינה מאד בירוקרטית בעלת כמות גדולה של משרדים לניהול ההיבטים השונים השקעת המשאבים, אולם מצד שני השקעות אלו הפכו אותה למדינה מאד עשירה. שתי החלטות פוליטיות חשובות קרו בתקופת שלטונו של עבד אללה. הראשונה, השקעות נרחבות במגוון רחב של שירותים סוציאליים, חינוך ובריאות. וההחלטה השנייה, לאפשר מעורבות גדולה יותר של האזרחים בפוליטיקה על ידי בחירה מועצה לאומית חדשה.
לאחר מכן
ב-19 ביוני 1961 נחתם הסכם חדש עם בריטניה המכיר בעצמאותה של כווית, ובשנת 1963 נערכו בחירות ראשונות לפרלמנט הכוויתי. בשנת 1980 פרצה באזור מלחמת אירן-עיראק שהעלתה במהירות את רמת האלימות הפוליטית גם במדינה השלווה הזאת. האירוע הדרמטי ביותר היה ניסיון ההתנקשות בחיי האמיר בשנת 1985. בנוסף המתח שנבע מהמלחמה גרם להסלמה ביחסים שבין סונים ושיעים במדינה ועודד את ההקשחה ההולכת וגוברת של השלטון כלפי חופש הביטוי הפוליטי וזכויות האזרח במדינה.
ב-2 באוגוסט 1990 נעשתה פלישה של כוחות צבא עיראק בפיקודו של סדאם חוסיין, וכווית נכבשה על ידי הכוחות העיראקים זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית של כווית שהיא הייתה נתונה לשלטון זר. למרות שכיבוש זה התקיים זמן קצר ועצמאותה של כווית הושבה לה בפברואר שנת 1991, גברה הביקורת הציבורית על השליט ומשפחתו ששהו במשך כל זמן הכיבוש מחוץ למדינה[20].
הערות שוליים
- ^ The Link
- ^ The Encyclopaedia of Islam, מאת Sir H. A. R. Gibb
- ^ 'Gazetteer of the Persian Gulf. Vol I. Historical. Part IA & IB. J G Lorimer. 1915' (1001) ;1156/1782 עמ' 1000-1001
- ^ Shadows on the Sand: The Memoirs of Sir Gawain Bell, מאת Sir Gawain Bell עמ' 222
- ^ ביח"ר האנגלי סיפק שירותי שילוח לסחורות ודברי הדואר שהגיעו מהודו לממלכה המאוחדת. כאשר הספינות הגיעו לנמל כווית הועמסה תכולתן על גבי גמלים שהעבירוה לחלב. שיירות אלו הכילו עד כ-5000 גמלים ו-1000. אנשים בחלב הועלתה שוב הסחורה על אוניות שהפליגו לאנגליה
- ^ Constancy and Change in Contemporary Kuwait City: The Socio-cultural Dimensions of the Kuwait Courtyard and Diwaniyya עמ' 66-68
- ^ The Kuwait Crisis: Basic Documents מאת E. Lauterpacht,C. J. Greenwood,Marc Weller עמ' 3-5
- ^ 8.0 8.1 Constancy and Change in Contemporary Kuwait City: The Socio-cultural Dimensions of the Kuwait Courtyard and Diwaniyya
- ^ Chapter 5 Shipbuilding The Impact of Economic Activities on the Social and Political Structures of Kuwait, (1896-1946) Industry
- ^ Gateways Of Asia מאת Broeze עמ' 165
- ^ Oil and Politics in the Gulf: Rulers and Merchants in Kuwait and Qatar מאת Jill Crystal עמ' 36-39
- ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 he Kuwait Petroleum Corporation and the Economics of the New World Order, מאת Mary Ann Tétreault עמ' 13
- ^ 13.0 13.1 Constancy and Change in Contemporary Kuwait City: The Socio-cultural Dimensions of the Kuwait Courtyard and Diwaniyya עמ' 79-82
- ^ The History of Kuwait מאת Michael S. Casey עמ' 57
- ^ 15.0 15.1 The History of Kuwait מאת Michael S. Casey עמ' 53-55
- ^ יש חוקרים מודרניים שמפקפקים בקשר הישיר שבין אבן סעוד למיליציה
- ^ Map of boundaries determined by Uqair Protocol
- ^ Put It in Neutral
- ^ Economic Development and Political Reform: The Impact of External Capital on the Middle East, מאת Bradley Louis Glasser עמ' 54-55
- ^ 20.0 20.1 20.2 Ruling Family
- ^ KOC
