שלילת התארים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף תאולוגיה שלילית)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שלילת התארים, תאולוגיה שלילית או דרך השלילהלטינית:"via negativa") היא תורה ומתודולוגיה הגותית לתיאור הא-ל באמצעות הנגדתו למונחים שאינם תואמים את טיבו המהותי[1]. בצורתה הטהורה דרך השלילה מביעה ספקנות כלפי כל הגשמה מילולית, ואינה מקבלת את הניסיון התאולוגי כשביל להבנת הא-ל. אולם כמתודה פילוסופית היא נהוגה על מנת לטהר את השפה המקובלת ממושגים מטעים על הא-לוהות, כבסיס להבנה ישירה של הדבר עצמו. מבחינה זו שלילת התארים מקבילה לשלילת הגשמות ובעלת מטרה דומה.

בהגות המערבית, שלילת התארים מצויה כטכניקה בסיסית בפילוסופיה היהודית, בפילוסופיה היוונית, בתאולוגיה האסלאמית (בעיקר אצל האסכולה המתעזלית) ומאוחר יותר שוב בחיבוריהם של הוגים יהודים רציונליסטיים בימי הביניים: רס"ג, רבנו בחיי אבן פקודה ובעיקר הרמב"ם. כמו כן נעשה שימוש בשלילת תארים בפילסופיות מזרחיות בבודהיזם וכן בהינדואיזם.

מנגד, החזיק רבי חסדאי קרשקש בדעה שהאמונה שלא-ל יש רגשות איננה סותרת את ההנחה שיש לשלול גשמות מהא-ל. הוא סבר שהא-ל משולל דמות וצורה, אך ניתן לייחס לו רגשות כמו אהבה לעמו, וניתן לרצותו על ידי מעשים שראויים בעיניו.

עקרונות

הגות שלילת התארים יוצאת מהנחה אונטולוגית כי הא-ל קיים, אולם אפיסטמולוגית ההכרה בו מופשטת ועל כן איננו יכולים לתפוס אותו באמצעות מילים. הגדרתה של חוויית הא-ל סותרת במהותה כל הגדרה ספציפית. בני אדם לא יכולים לתאר במילים את חווייתם האישית את הא-ל, וכמו כן אין באפשרות השפה האנושית להכיל את נשגבותו המורכבת. כתוצאה מכך כל ניסיונות התיאור יובילו להטעיות, ויש לנסות להימנע מהם.

כתוצאה מכך, שלילת התארים היא פיתוח פילוסופי לאמונת אחדות ה', שעומדת בבסיס המונותאיזם. אמונה זו מבטלת כל ניסיון להגיד על הא-ל דבר שיגרע מפשטותו ("אלוקים הוא אחד"). אין להבין את הא-ל במושגים של קיום או ריקות, כפי שאנו מבינים אותם מהעולם הפיזי. על האדם להימנע מלומר על הא-ל שהוא קיים או ריק במובן המתקבל על הדעת לכל מושג אחר. הא-ל גם אינו נתפס במושגי חלל, מקום או זמן, ועל כן אין לומר עליו כי הוא "נמצא" או "קדום". כמו כן אין לאדם אפשרות להבין את החכמה האלוקית, ועל כן אין לתאר את הא-ל בתכונות כגון "חכם" או "יודע".

שלילת התארים בעת העתיקה

מקורות תורת השלילה בהפרדה שנעשתה בפילוסופיה של אריסטו בין עצם לבין מקרה. בפיזיקה של אריסטו כל דבר בעולם מופרד מבחינה מחשבתית לחלק המהותי שבו - העצם, לבין התכונות המשניות שלו - המקרה. כיוון שהא-ל מיוחד מכול הדברים הגשמיים באי היכולת שלו להתפרד לשניים, הרי שאין לו מקרים או תארים[2].

הרמב"ם, שהיה מפתח מרכזי של תורת השלילה בפילוסופיה היהודית, מצא את מקורותיה בהגות אריסטו, ובמקביל במקרא, בפיוט ובספרות החז"לית. ההתמודדות עם הגשמת הא-ל אמנם מצויה בחלק מהתרגומים והפרשנויות למקרא, אולם ההוגה היהודי הראשון שאימץ כמתודה את ההוכחה דרך השלילה היה פילון האלכסנדרוני, באפולוגטיקה על קיומו הפשוט של הא-ל. פילון יצא מנקודת הנחה שייחוס תארים לאל ועצם הגדרתו סותרים את העיקרון המקראי של אי הידמות הא-ל לכל שאר הנמצאים. משמעות פירושו של פילון הייתה כי אין לקרוא את השמות הניתנים לאל במקרא (כגון "רחום", "גיבור") כפשטם, אחרת הם באים בסתירה עם אותו עיקרון עצמו. החוקר הארי אוסטרין וולפסון מצא כי דרך השלילה בה נהג פילון הייתה למעשה אב-טיפוס לשיטותיהם של הפילוסופים היוונים הנאואפלטונים, דוגמת פלוטינוס ממנו הגיעה תורת שלילת תוארי הא-ל אל הכלאם ההמועתזילי ואל ההוגים היהודים בימי הביניים[3].

שלילת התארים בפילוסופיה של פלוטינוס נובעת מפרשנותו למושג ה"אחד" בדיאלוג פרמנידיס לאפלטון. בהתייחסו להיפותזה הראשונה המובאת שם, המתארת את המושג לפי שאינו ניתן לחלוקה, לתפיסה (גשמית או שכלית), להזזה או להבסה, פלוטינוס מדגיש בכתביו את האחד הזה כסיבת כל הצורות האחרות. באופן זה הוא מחבר בין ההגדרות השוללות להתייחסות של פילון לאלוקים. קשר זה בקובץ כתביו אניאדס, כאשר פלוטינוס מתייחס לשאיפת האדם ביחס לאחד: "מחשבתנו אינה יכולה לתפוס את האחד, כל עוד גורמים נוספים מוסיפים להתקיים בהפש... להשגת האחד עלייך לשחרר את הנפש מכול דבר חיצוני ולפנות בשלמות פנימה, ללא הישענות על המונח מחוץ, תוך חשיפת השכל לצורה אידיאלית הקודמת לתפיסות החוש, ושכח גם את עצמך כדי להתקרב להבנת האחד". התייחסות זו ל"אחד" המופשט, כאל מושא שאיפת האדם והסיבה הראשונה להיווצרות, הביאו את פלוטינוס להיחשב לראשון שהציע תאולוגיה סדורה בשיטת שלילת התארים.

שלילת התארים בתאולוגיה ובכלאם המוסלמי

תורת השלילה בגרסתו של פלוטינוס הגיעה לתאולוגים המוסלמים דרך ההתעניינות בכתבי אריסטו. חלק מכתבי פלטינוס תורגמו לערבית יחד עם פרשנויות הפילוסוף הנאופלטוני פורפוריוס, ונקראו בטעות "התאולוגיה של אריסטו". לקובץ זה הייתה השפעה גדולה על הוגים מרכזיים כגון אל-כנדי, על זרם המועתזילה בכלאם ועל אבן סינא, שהחלו להשתמש גם בתורת השלילה להצדקת אמונת האסלאם. דרך תרגום הכתבים הנאופלטוניים לערבית ודרך כתבי ההוגים המוסלמים הגיעה מתודה זו גם אל הפילוסופים היהודיים בימי הביניים.

לדברי שלמה פינס, אבן סינא היה הראשון שיצא מחוץ להבחנות האריסטוטליות שבין עצם ומקרה, וטען כי הא-ל הוא עצם שמקרים אינם חלים עליו כלל. גם "המציאות אינה מקרה שחלה עליו" ועל כן הוא "מחויב המציאות" היחיד[4]. האפשרות שישנו עצם שאינו מתואר על ידי מקרים הייתה תרומה גדולה של אבן סינא לצורת הוכחה זו, והיא שאפשרה לטעון שהעולם הגשמי כולו הוא מקרה נתון לרצון הא-ל, ופתחה את הצהר הראשון לרמב"ם לנקוט בה באופן שיטתי[5].

שלילת התארים בפילוסופיה היהודית בימי הביניים

שיטת ההוכחה בדרך שלילת התארים השפיעה על רבים מקרב ההוגים היהודים, בניסיונם לגשר על הפער שבין הפילוסופיה לאמונה היהודית. הראשון שהשתמש בה מקרב הוגים אלה היה רבי סעדיה גאון, ששלל כל תיאור עצמי של הא-ל פרט לתואר "בורא". לטענת הרס"ג בתוך תואר זה כלולים התארים "חי", "יכול" ו"חכם" המצויים בו באופן מהותי, ורק בלתי ניתנים לביטוי. פרט לכך, כינה הרס"ג את הא-ל בתוארי פעולה כיוון שגם הם אינם אומרים דבר על הא-ל באופן מהותי.

רבי בחיי אבן פקודה הלך צעד נוסף בשיטה זו, כאשר ביקש להשתמש בשיטת שלילת התארים להסיק רק תוכן שלילי על הא-ל. כך, שלושת התארים העצמיים החיוביים שמחייבים את הא-ל ("נמצא", "אחד" ו"קדמון") נועדו רק לשלול תארים הפכיים. אף על פי כן גם רבי בחיי למעשה מדבר על תארים עצמיים שניתן לתאר בהם את הא-ל ומוסיף "מידות פועליות" כפי שעשה הרס"ג לפניו.

רבי יהודה הלוי היה ההוגה היהודי הראשון בימי הביניים ששלל כל תואר עצמי, ובמקום זאת העמיד "מידות שוללות" בלבד. ריה"ל אמנם המשיך להידרש לתוארי פעולה כגון "מרחם", ואף הוסיף עליהם תוארי יחס כגון "קדוש"[6].

שלילת התארים אצל הרמב"ם

הרמב"ם כאמור הושפע מתורת השלילה של אבן סינא, וככל הנראה היה מודע לשיטותיהם של קודמיו היהודים.[דרוש מקור] אולם הוא הציג דרך עקבית ושיטתית יותר מכל ההוגים שקדמו לו בימי הביניים. לפי הרמב"ם, היתרון בדרך השלילה גדול, כיוון שבאמצעות הבנת מה שהא-ל איננו, מתחדדת השגתו. "הנה כבר התבאר לך, כי כל אשר התבאר לך במופת שלילית דבר אחד ממנו, תהיה יותר שלם. וכל אשר תחייב לו דבר מוסף - תהיה מדמה, ותרחק מידיעת אמתתו"[7]. על כן מניח הרמב"ם שיטה זו ביסוד תורתו, בניסיון להראות שאת הא-ל ניתן לתאר אך ורק דרך תיאורים שוללים ודרך תיאור פעולותיו.

עוד בספרו משנה תורה רומז הרמב"ם לשיטת השלילה, כאשר הוא מונה את האמונה בגשמיות הא-ל כ"מין", כלומר ככפירה[8]. בספרו מורה נבוכים עובר הרמב"ם להשתמש בדרך השלילה באופן עקבי, אף עוד טרם הוכיח את מציאות הא-ל, על מנת להראות שכל תוארי הא-ל הקדומים צריכים להתפרש על דרך השלילה. כמעין הקדמה לדיון בתוארי הא-ל, הרמב"ם מקדיש את מרבית החלק הראשון של ספרו לסקירה שיטתית וממצה של השמות המשותפים במקרא, מפני שהם פוגעים באחדות הא-ל ופרשנות שגויה שלהם מביאה לכפירה.

הרמב"ם מקצה אם כן את פרקים א-נ לעיסוק במשמעות מונחים גשמיים המיוחסים לאל (כגון "צלם" ו"פנים"), כדי להראות שמושגים אלה בעלי משמעות נוספת ממשמעם הרגיל, ועל כן אין לקרוא אותם כפשטם. לאחר ביאור זה עובר הדיון בפרקים נא-סט לעסוק בתארים ובשמות המיוחסים לאל, כאשר פרקים נא-נט נוגעים באופן ישיר במשמעות התארים המיוחסים לאל. המעבר נעשה במילים "דע שאין לו ית' תיאר עצמי בשום פנים ולא בשום עניין, וכמו שנמנע היותו גשם, כן נמנע היותו בעל תיאר עצמי"[9]. לסיום הפרק כהכנה אחרונה לפני הוכחת השלילה, מבקר הרמב"ם את התפיסה שריבוי תארים עצמיים אינה סותרת את אחדות הא-ל, ומשווה אותה לאמונת השילוש בנצרות.

סוגי התארים

לצורך הבהרת רעיון שלילת התארים, מסווג הרמב"ם את התארים לחמישה סוגים (פרק נב):

  1. מגדיר מלא – תיאור שלם המצביע על מהות הדבר. הרמב"ם נותן דוגמה לאדם כ"חי מדבר". לפי תורת אריסטו, הגדרה מלאה של דבר מורכבת מ"סוג", המהווה יסוד משותף לכול הפרטים הנכללים בתוכו, ומ"הבדל" שמייחד את הדבר מכל היתר. הגדרה זו מתייחסת גם לסיבות להיווצרות מושא ההגדרה, וזו כבר סותרת את קדמותו של הא-ל.
  2. מגדיר חלקי – רשימת תיאורים המגדירים את מהות העצם אך ורק על פי סוג או ייחוד, מבלי לכלול בכך את כולו. לפי הרמב"ם: "כמו שיתואר האדם בחיות או בדיבור".
  3. איכות – לפי הקטגוריות של אריסטו, אותן מכנה הרמב"ם "סוגים עליונים", איכות היא מקרה בעצם הדבר הנידון, ומבטאת תכונות של עצם מסוים שאינן שייכות למהותו. למשל: גובהו ומשקלו של אדם מסוים הם מקרים משתנים שאינם עומדים במהותו, והנה הוא נושא אותם כתאר.
  4. יחס – תיאור של עצם בקשר של תלות עם עצם אחר. התיאור חיצוני לדבר הנידון וגם זה לא שייך למהות העצם, ועל כן רמב"ם מציין שריבוי בו אינו מחייב ריבוי העצם עצמו. אף על פי כן תיאר היחס מחייב את העצם להשתתף עם עצמים אחרים תחת הגדרה. למשל: אדם שנאמר עליו ש"היה כאן קודם" וכן "שהיה כאן ראשון", אין פירוש הדבר שאדם מתואר פעמיים, אך עצם תואר היחס מחייבים אותו למקום או ולזמן שאליו מתייחס התאר.
  5. פעולה – תוצאותיו של הדבר הנידון. למשל: העולם נהיה לפי דיבורו של אלוקים. התיאור אינו מהותי לא-ל, אך גם אינו מקרה או תכונה שלו ועל כן "רחוק מעצם המיוחס".

תיאור הא-ל לפי חמשת סוגי התואר

אחרי חלוקה זו, שולל הרמב"ם את תיאורו של אלוקים בתואר מארבעת הסוגים הראשונים. פרט לקדמותו של הא-ל, אשר אינה מאפשרת הגדרתו באמצעות "סיווג", הקביעה בדבר אחדות הא-ל מוציאה מכלל אפשרות תיאור של אלוקים בהגדרה מלאה. כדי להבין מדוע, יש לשים לב לכך שמהקביעה שישנה הגדרה לאלוקים המורכבת הן מסוג והן מהבדל נובע שאלוקים איננו אחד וכן שישנן הגדרות שעומדות בזכות עצמן, והן מרכיבות את האלוקים. כלומר, אילו היו קיימים שני תארים "א" ו-"ב" ששניהם מגדירים את מהותו של אלוקים, הרי שבאופן מחשבתי יש קיום ל-"א" מבלי "ב" וכן להפך, וממילא אלוקים איננו אחד במובן החמור של המילה, אלא מורכב משתי מהויות נפרדות[10].

מסיבה דומה מבאר הרמב"ם מדוע לא ניתן להתייחס לאלוקים דרך מגדיר חלקי. הגדרה חלקית היא כאמור פן אחד של תיאור מורכב, אך כאמור אחדותו של הא-ל מחייבת שיהיה פשוט. בלשונו של רמב"ם: "וזה המין מן התארים מרוחק מן הא-לוה ית' אצל כל אדם - שאם היה לו חלק מהות [מהותי], תהיה מהותו מורכבת". עם זאת, אין מניעה לתאר את הא-ל בתיאור מגדיר מלא כאשר התיאור איננו מורכב, אלא מהווה מילה נרדפת בלבד.

הסוג השלישי של התארים – איכות – גם הוא מראה על הרכבה באלוקים, וסותר את רעיון האחדות. היות אלוקים אחד ושלילת הגשמות אינם מאפשרים לייחס לאלוקים ממדים, צבע וצורה, נפש נפרדת מהעצם-הא-לוהי, תכונות נפשיות, רגשות וכן הלאה: "כי כל תיאר שישוב לסוג האיכות העליון לא ימצא לו ית'".

הסוג הרביעי של התארים – יחס – חויב על ידי ריה"ל ודורש מהרמב"ם להודות ש"יראה בתחילת המחשבה, שיהיה נכון, שיתואר הא-לוה ית' בזה המין מן התארים". זאת מכיוון שתיאורי יחס רבים לא מעידים דבר על מהות העצם, ועל כן אפשר להרבות בו מבלי לפגוע באחדות הא-ל. אולם לאחר דיון פוסל גם תארים אלה מהא-ל. שלילת הגשמות לא מאפשרת לייחס אותו למקום; הקביעה בדבר היות אלוקים בלתי-משתנה לא מאפשרת לייחס אותו לזמן (בלשון רמב"ם: "כי הזמן מקרה דבק לתנועה" ועל כן נקבע על ידי שינויים שלא מתאפשרים באל); וייחוס שלו לכל עצם שהוא ברא לא נכונה, משום ש"קיום" האלוקים אינו מאותו סוג "קיום" של העולם (קיום האלוקים הוא הכרחי בעוד שהעולם יכול היה שלא להיברא, ולפיכך "אין יחס בשום פנים באמת בינו ובין דבר מברואיו").

לעומת ארבעת הסוגים הראשונים של התארים, הסוג החמישי "שיתואר דבר בפעולתו" איננו סב על מהות הדבר, אלא קובע לאלו דברים הוא גורם. סוג זה ניתן לייחס לאלוקים ואף להרבות בו, כמספר פעליו של הא-ל. כדי לבאר עניין זה ולהדגיש שאין ריבוי מהותי בריבוי פעולה, ממשיל את השימוש בתוארי פעולה לאש "תתיך קצת הדברים ותקפיא קצתם, ותבל ותשרוף ותלבין ותשחיר... באיכות אחת פועלת תפעל כל אלו הפעולות, והיא החם. ואם היה זה נמצא במה שיעשה הטבע, כל שכן בחוק הפועל ברצון, וכל שכן בחוקו ית'".

בהמשך, כאשר מתייחס הרמב"ם לשמותיו המרובים של הא-ל, מסקנתו היא שהם אינם אלא התייחסות לפעולותיו המרובות בעולם[11]. עניין זה מבואר לאחר דיון מיוחד בהבדלים שבין מציאות אפשרית (החלה על כול העצמים בעלי המקרים) לבין מציאות הכרחית (המיוחדת לאל). דיון זה הוא מעין מסקנה מתבקשת לאור מהלך השלילה, המובא על מנת לשלול את התואר הבסיסי "נמצא". כיוון שמציאות הא-ל אחת עם מהותו הוא נמצא באופן שונה מכול דבר אחר, לפי הרמב"ם "נמצא לא במציאות". בכך מוכיח הרמב"ם את טענת אבן סינא כי הא-ל הוא העצם היחיד שמציאותו לא רק בגדר האפשר, אלא "מחויב המציאות".

תארים שוללים

על מנת לסכם את הדיון בדרך השלילה, מביא הרמב"ם בפרקים נח-נט סוג חדש של תארים, שניתן לתאר בהם את הא-ל. בנוסף לחמשת סוגי התיאורים לעיל שכולם תארים חיוביים (כלומר – מעידים על תכונה קיימת), ישנה דרך נוספת לתאר דבר – תיאור בשלילה. אדם שנוטה לרחם הרבה מתואר "רחמן". תיאור בשלילה של אותו אדם יהיה "לא אכזר". כמו כן התואר השולל לא רכרוכי יכול להחליף את התואר החיובי "אמיץ".

תארים חיוביים ושליליים דומים בכך ששניהם מחייבים ידיעה חלקית של הדבר, כמאמר הרמב"ם "שאי אפשר שלא ייחדו קצת התייחדות"[12]. אולם תוארי השלילה מותירים אפשרות שיורית של אי ידיעה. לדוגמה אפשר שכל אדם ניחן בתכונות הקשורות לציר רחמנות-אכזריות, ובתכונות הקשורות לציר אומץ-רכרוכיות. התואר "לא אכזר" קובעת שהאדם המתואר לא נמצא בצד זה של הציר, אך הוא מחויב להיות באיזשהו מקום אחר על הציר ("קצת רחמן וקצת אכזר", "רחמן"; וכן הלאה). לעומת זאת, מאחר שאלוקים כלל איננו מצוי על הציר רחמנות-אכזריות (כאמור לעיל, בשלילת הסוג השלישי של התארים החיוביים), האמירה "לא אכזר" איננה מוכרחת להתפרש כ"רחמן" או כתואר חיובי אחר, ולפיכך אפשר לתאר אותו כך.

המקרא וספרות חז"ל לאור תורת השלילה

כיוון שלא ניתן להגיד על הא-ל הגדרה או תיאורי איכות, נדרש הרמב"ם לבאר כיצד יש לקרוא את אותם תארים שמופיעים במקרא ובספרות החזל"ית. כאן נמצא לנכון לשלב את תורת השלילה בהגנה על המסורת הרבנית, שכן להבנת הרמב"ם אין לקרוא את תוארי הא-ל כפשטם, אלא לפרשם כדימוי או משל, בהתאם לאופן שבו בני אדם רואים את מעשי הא-ל במציאות. כל תואר יובן על פי אחת משתי האפשרויות הבאות:[13]

  1. תאר פעולה – שמות ותארים שמצביעים על פעולת הא-ל, ולא על מהותו. דוגמאות:
    • פעולות מפורשת כגון בורא עולם = הא-ל ברא את העולם
    • תיאורי המחשה כגון רואה ושומע = הא-ל משיג את הנראים ונשמעים
    • שמותיו של הא-ל, למעט השם המפורש, כגון אל, אלוה, צבאות = ה"מורים בשיתוף, להיות נגזרים מפעולות"[14]
  2. שלילת העדר – תארים המתפרשים שהא-ל איננו בעל התכונה ההפוכה (תיאור בשלילה). דוגמאות:
    • חי = אינו מת (כמו חומר דומם)
    • קדמון = אין דבר שקדם לו
    • רחמן = לא מתאכזר

רמזים לתורת השלילה בספרות חז"ל

במורה נבוכים מביא הרמב"ם פסוקי מקרא המתפרשים לפיו כראיה לתורת שלילת התארים, ולהגיון הפנימי שלה (מיעוט הדיבור על אלוקים כי אין האדם יכול לומר עליו דבר):

  • "אַל-תְּבַהֵל עַל-פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל-יְמַהֵר, לְהוֹצִיא דָבָר--לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים, כִּי הָאֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל-כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים."[15]
  • "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱ-לֹהִים בְּצִיּוֹן"[16]

כך גם הביטוי התנאי הידוע "דברה תורה כלשון בני אדם", פורש על ידי הרמב"ם כמתייחס לתיאורים הגשמיים על אלוקים, אך גם לתארים בכלל.

עוד מביא הרמב"ם את הסיפור המובא בתלמוד הבבלי[17], בו נראית בעליל הסתייגות מתארים:

ההוא דנחית קמיה דר' חנינא,
אמר "הא-ל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד".
המתין לו עד דסיים.
כי סיים א"ל "סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? למה לי כולי האי?
אנן, הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוינן יכולין למימר להו, ואת אמרת כולי האי ואזלת?!
משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו!

ובתרגום לעברית:

אותו אחד שירד (לשמש כחזן) לפני ר' חנינא,
אמר "הא-ל הגדול הגבור והנורא (שהם התארים המופיעים בנוסח שקבעו חז"ל, והוסיף עוד:) והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד".
המתין לו (ר' חנינא) עד שסיים.
כאשר סיים את תפילתו, אמר לו: סיימת לומר את כל שבחי אדונך? למה צריך כל כך הרבה?
אנו, את אותם שלושה תארים (הגדול הגיבור והנורא- שאומרים בתחילת התפילה) אם לא היה אומר אותם משה בתורה ולא היו באים אנשי כנסת הגדולה ומתקנים (לומר) אותם בתפילה – לא היינו יכולים לאומרם, ואתה אומר את כל אלו וממשיך?!
משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו משבחים אותו בדינרי כסף, והלא גנאי הוא לו!

מוסיף על כך הרמב"ם פירוש והרחבה:[18]

התבונן אפוא בראשונה באי-רצונו (של ר' חנינא) וסלידתו להרבות בתוארי חיוב. התבונן גם שאמר במפורש שאילו השאירו אותנו לנהוג על-פי שׂכלינו גרידא לא היינו אומרים את התארים לעולם ולא היינו מוציאים מפינו דבר מהם, אלא רק מפני שההכרח חייב לפנות אל האנשים במה שיקנה להם מושג כלשהו, כמו שאמרו: דברה תורה כלשון בני אדם, לתאר להם את הא-ל בשלמויותיהם. מטרתנו היא להיעצר אצל אותן אמירות ולא לכנותו בהן אלא רק בשעה שקוראים אותן בתורה.
אולם מכיוון שבאו גם אנשי כנסת הגדולה, והם נביאים, ותיקנו שתיאמרנה [שלוש המילים "הגדול הגִבור והנורא"] בתפילה - מטרתנו היא לומר אותן בלבד.
רוח הדברים האלה היא, שהוא אמר במפורש ששני מיני הכרח הזדמנו-יחד לגרום שאנו אומרים אותן בתפילה. האחד שהן מופיעות בתורה והשני שהנביאים תיקנו להתפלל בהן. והנה, לולא ההכרח הראשון לא היינו מזכירים אותן, ולולא ההכרח השני לא היינו מוציאים אותן ממקומן, ולא היינו מתפללים בהן; בה בשעה שאתה ממשיך בתארים!

יחס השלילה לפיוטים

לצד גורמים אחרים, תורת שלילת התארים גרמה לרמב"ם לסלוד מפיוטים באופן כללי, שכן רובם מלאים בתארים "אסורים" כלפי ה'.

להלן דברי הרמב"ם במורה הנבוכים:[19]

התברר אפוא גם לך מן הדברים האלה שלא מותר לנו להתפלל בכל התארים המיוחסים לאל בספרי הנביאים ולומר אותם, שהרי הוא לא אמר: אלמלא דאמרינהו משה רבנו לא הוינא יכלינן למימרינהו אלא הוא הוסיף תנאי אחר והוא: ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפילה ואז מותר לנו להתפלל בהן;
ולא כמו שעשׂו הללו שלא ידעו את האמת, אשר הרבו דברים, האריכו וחידשו-מדעתם בתפילות שחיברו ובדרשות מליציות שיצרו, כדי להתקרב בהן אל הא-ל לפי טענתם, כשהם מתארים בהן את הא-ל בתארים שאילו תואר בהם אחד מבני-האדם היה זה חיסרון לגביו, מכיוון שהם לא הבינו את המשמעויות הרמות, הזרות לשׂכליהם של ההמונים ועשׂו את הא-ל יתעלה מדרס ללשונותיהם, ופנו אליו בכל מה שהם חשבו למותר והִרבו מלים בכך עד שתיארו אותו כמתנועע מתוך היפעלות לטענתם. במיוחד כאשר היו מוצאים מקראות מפורשים על כך בדבריו של נביא, היה הדבר מותר בעיניהם להביא מקראות שראוי להוציאם מפשוטם בכל אופן ומפרשים אותם לפי פשוטם, וגוזרים מהם ומוציאים מהם מסקנות ובונים עליהם אמירות. לעיתים קרובות הפייטנים והדרשנים או אלה שטענו שהם מחברים שירה, התירו לעצמם דברים אלה. כך, נתחברו אמירות שחלקן כפירה מוחלטת ובחלקן יש אווילות ודמיון קלוקל עד כדי להצחיק אדם לפי טבעו בשמעו אותן ולגרום לו בכי כאשר הוא מתבונן כיצד נאמרות אמירות אלה על הא-ל יתעלה! [...]
איני אומר שזאת עבירה, אלא חֵרוף וגִדוף בשגגה [...]
אם אתה מכלל מי אשר יחוס על כבוד קונו, אין ראוי לך שתשמע אותם בשום אופן, לא כל שכן שתאמר אותם, קל וחומר שתעשׂה כמותם, שהרי יודע אתה את מידת חטאו של מי אשר יטיח דברים כלפי מעלה. אין ראוי לך בשום פנים לעסוק בתוארי הא-ל מתוך חיוב על-מנת לרומם אותו לטענתך. אל תחרוג ממה שתיקנו אנשי הכנסת הגדולה בתפילות ובברכות, ודי בכך בהכרח! די עד מאוד! כפי שאמר ר' חנינא.

ראוי לציין שפיוטיו של רס"ג, שאף קיבל את תורת שלילת התארים, חפים מתארים כלפי הא-ל. כך גם פיוטיו של ר' אברהם אבן עזרא (שגם הוא התנגד לרוב הפיוטים בגלל חסרונות שונים שראה בהם[20]).

לקריאה נוספת

  • ישפה, ר. פילוסופיה יהודית בימי הביניים- כרך ג': הרמב"ם. 9.2- תורת הא-ל: דרך השלילה (209–243). הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, רעננה. 2007.
  • דבר תורה על פי הרמב"ם מאת ד"ר אברהם אבן עזרא בהוצאת "קרטוב", מחכמת הרמב"ם על פי כתביו לפי סדר פרשיות השבוע, לימוד ועיון, הבהרות ופירושים בתמצית.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ NICHOLAS BUNNIN and JIYUAN YU. "negative theology : The Blackwell Dictionary of Western Philosophy : Blackwell Reference Online". נבדק ב-2010-08-18.
  2. ^ הרמב"ם, מורה הנבוכים, א:לה, מהדורת אבן שמואל, סט
  3. ^ ישפה, ר' (2007) עמ' 210
  4. ^ פינס, ש., המקורות הפילוסופיים של מורה נבוכים, בין מחשבת ישראל למחשבת העמים, עמ' 137, לפי ישפה, ר. 2007. עמ' 248
  5. ^ פינס, ש. המקורות הפילוסופיים של מורה נבוכים. עמ' 138–139 כפי שמופיע אצל ישפה, ר. (2007) עמ' 211
  6. ^ ישפה, ר. 2007. עמ' 226
  7. ^ הרמב"ם, מורה הנבוכים א: נט, מהדורת אבן שמואל
  8. ^ משנה תורה, ספר מדע, הלכות תשובה, ג:ז
  9. ^ הרמב"ם, כרך א, נ, מורה הנבוכים, מהדורת אבן שמואל, עמ' צג-צד
  10. ^ כמו כן, הדבר מתנגש עם אמונת קדמות הא-ל; בהגדרה מורכבת אנו מודים שאין קיומו של אלוקים ראשוני או קדמון, שכן קדמו לו (מבחינת מציאות, לא מבחינת זמן) דברים אחרים: הגדרות אחרות שעומדות בזכות עצמן.
  11. ^ פרק ס"א
  12. ^ הרמב"ם, מורה הנבוכים, א: נח, מהדורת אבן שמואל
  13. ^ מורה הנבוכים, חלק א, פרק נח
  14. ^ רבי משה בן מימון, מורה הנבוכים, א: סא, מהדורת אבן שמואל
  15. ^ מגילת קהלת, פרק ה', פסוק א'
  16. ^ ספר תהלים, פרק ס"ה, פסוק ב'
  17. ^ ברכות לג, עמוד ב
  18. ^ מורה הנבוכים א, נט; בתרגום מיכאל שורץ
  19. ^ א, נט; בתרגום מיכאל שורץ
  20. ^ על התנגדותו של ראב"ע לפיוטים, ראו כאן את פירושו למגילת קהלת, פרק ה'.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0