תאילנד במלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה, אימצה תאילנד מדיניות של נייטרליות, עד ל-8 בדצמבר 1941, אז פתחה יפן במתקפה של חמש שעות נגד תאילנד. המתקפה הסתיימה בשביתת נשק ובחתימה על הסכם שיתוף פעולה בין יפן לתאילנד. בתחילת המלחמה באוקיינוס השקט, יפן לחצה על ממשלת תאילנד לאפשר מעבר חיילים כדי לפלוש למלאיה ולבורמה שבשליטת הבריטים. לאחר הפלישה היפנית, תאילנד ויתרה. ממשלת תאילנד בראשות פלק פיבונסונגרם (פיבון) ראתה את שיתוף הפעולה עם יפן כהזדמנות להשיב לה את השטחים בהודו סין שאבדו במהלך השתלטות צרפת על האזור. בעקבות הפצצות בעלות הברית בבנגקוק והגברת הלחץ, הכריזה תאילנד מלחמה על בריטניה וארצות הברית והחלה לספח שטחים במדינות השכנות, ואף יצרה גבול עם סין בקרבת קנגטונג[1].
לאחר שהפכה לבעלת ברית של יפן, תאילנד שמרה על עצמאותה ועל כוחות הצבא שלה. גם המדיניות היפנית כלפיה הייתה שונה. היא לא ראתה בה דומה למדינת הבובות מנצ'וקוו, אלא כבעלת ברית בדומה לגרמניה, בולגריה ורומניה[2]. עם זאת, יפן ובעלות הברית ראו בה "איטליה של המזרח" כלומר מעצמה משנית[1].
במהלך המלחמה צמחה התנועה לשחרור תאילנד, שתמכה בבעלות הברית, וכללה כ-90 אלף לוחמי גרילה. התנועה נתמכה על ידי אנשי ממשל מצד העוצר פרידי באנומיונג[3]. פעילות הלוחמים הורגשה היטב, והם העבירו מודיעין לבעלות הברית, ביצעו פעולות חבלה, ולקחו חלק בהפלת פיבון ב-1944. אחרי המלחמה, תאילנד החזירה את השטחים שסיפחה, וקיבלה עונש מצומצם על השתתפותה לצד יפן בתקופת פיבון.
מניין ההרוגים בתאילנד במהלך המלחמה עומד על 5,569, רובם ממחלות. אירועים מרכזיים בהם נהרגו לוחמים בקרב הם הפלישה היפנית הקצרה והמלחמה נגד צרפת.
היסטוריה
רקע
תאילנד, שנקראה קודם לכן סיאם, הייתה ערב המלחמה אחת מהמדינות העצמאיות הבודדות באסיה, והיא עשתה מאמצים לעבור מודרניזציה. תחת המונרכיה האבסולוטית במדינה, הממשלה הייתה מוגבלת. השירות הממשלתי לקה בחסר, שיעור העוני היה גבוה, ופקידי הממשל נתקלו בתקרת זכוכית[4]. לפי האמונה בתאילנד באותם ימים, המדינה הייתה שייכת למלך. המונרכיה האבסולוטית הוחלפה בחוקתית אחרי מהפכת 1932 בידי מפלגת העם, אחריה תאילנד המשיכה להיאבק בדרך למדינה מודרנית.
הממשלה החדשה שהוקמה נקלעה לעימותים מול גורמים שמרניים. מצב זה גרם לדמוקרטיה לסיים את ימיה במהירות. באפריל 1933, ראש הממשלה פריה מנופקורן ניתיט'אדה ערך הפיכה ופיזר את הפרלמנט. לאחר מכן, הממשלה בראשותו החלה לאמץ סממנים מלוכניים ושמרניים. בתקופה זו הועברה לראשונה חקיקה אנטי–קומוניסטית, ששימשה גם ממשלות נוספות להשתקת יריבים פוליטיים. ביוני נערכה הפיכה נגדית מצד הקצינים החברים במפלגת העם, והממשלה שהוקמה ניסתה לפעול בהתאם לחוקה ולערוך בחירות. תחת ממשלה זו נערכה גם מלחמת אזרחים קצרה בה נהרגו 17 מתומכיה ומספר לא ידוע של מורדים. בסוף הסכסוך, ראתה תאילנד את הצבא מאמץ את הדמוקרטיה, הפרלמנט זכה לנציגים הנבחרים הראשונים, החזיק מעמד במשך ארבע שנות כהונה מלאות והוחלף בידי פרלמנט נבחר נוסף. ראש הממשלה, פריה פהונפונפיוהסנה עזב את תפקידו ב-13 בדצמבר 1938, תוך שהוא מציין את בעיות הבריאות שלו ואת העובדה שהצבא לא יכול לנהל את המדינה. החליף אותו פיבון, ובתקופת שלטונו הוחלשה הדמוקרטיה.
שלטון צבאי
טרם עלייתו לשלטון של פיבון, כששימש כשר ההגנה, הצליחו הצבא והליברלים לשתף פעולה. לאחר שהתחלף השלטון, שיתוף הפעולה הזה הופסק, והצבא צבר כוח רב יותר במדינה. המשטר החדש מיהר לאמץ מאפיינים פאשיסטיים. בתחילת 1939, 40 מתנגדים פוליטיים, מונרכיסטים ודמוקרטים, נעצרו וכמה מהם הוצאו להורג, לראשונה בסיאם מזה מאה שנה. אחרים הוצאו לגלות. פיבון החל בקמפיין נגד אנשי העסקים הסינים והביא לסגירת בתי ספר ועיתונים סינים, כמו גם להעלאת מיסים על העסקים שבבעלותם.
פיבון ודובר הממשלה ייבאו לסיאם את צורת התעמולה ששימשה את היטלר ומוסוליני, וכללה האדרה של המנהיג (לדוגמה, בקולנוע הציגו את תמונתו בסוף כל סרט, והקהל נדרש להשתחוות). הם השתמשו במונופול של הממשלה על שידורי הרדיו, ופרסמו בו ובעיתונים סיסמאות קבועות בשבחם. תמונותיו של פיבון נראו בכל המרחב הציבורי, בשעה שנאסרה הפצת תמונות ראמה השביעי, שביקר את המשטר האוטוקרטי. במקביל, העביר פיבון חקיקה אוטוריטרית שהעניקה לממשלה כוח בלתי מוגבל במעצר ובצנזורה. במהלך המלחמה, הונחו כלי התקשורת להפיץ ניצחונות של מדינות הציר בלבד.
ב-23 ביוני 1939, שינה פיבון את שמה של סיאם לתאילנד ("מדינת החופשיים"). מטרת השינוי הייתה לפגוע במיעוטים ולהדגיש את רעיון הפאן–תאילנד, שמטרתו מיזוג עמים תאילנדים שונים כמו לאו ושאן ליצירת ממלכה אחת גדולה, בווייטנאם, בורמה ודרום סין.
פיבון קידם גם את המודרניזציה של תאילנד. בנוסף לחיוב התאילנדים להצדיע לדגל, לשיר את ההמנון ולדבר את השפה הלאומית, הוא עודד אותם לעבודה קשה, להתעדכן באירועים אקטואליים ולהתלבש בסגנון מערבי. החוקים שעברו גרמו לביטול הופעות, מוזיקה ומחול בסגנון תאילנדי מסורתי והתירו הופעות מערביות.
1940: הפלישה להודו–סין הצרפתית
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, העלה המשטר טענות ישנות לשטח, עורר את הסנטימנט האנטי–צרפתי ותמך בהחזרת השטחים בקמבודיה ובלאוס[5]. כמו כן, בהינתן ההססנות הבריטית וההתנגדות האמריקאית, הוא חיזק את הקשרים עם יפן. למרות שהייתה אחדות בתאילנד ביחס להחזרת השטחים האבודים, פיבון תמך ביפנים יותר מאשר פרידי באנומיונג, ולצידו שמרנים רבים שראו את הידוק היחסים עם יפן בחשש.
מלחמת תאילנד–צרפת
ערך מורחב – מלחמת תאילנד–צרפת
באוקטובר 1940 פרצה מלחמה בין תאילנד לצרפת של וישי. המלחמה החלה בתקריות בין שתי המדינות בגבול המזרחי של תאילנד, והסלימה לפלישה ללאוס וקמבודיה בינואר 1941. צבא תאילנד רשם הצלחה בכיבוש מחדש של השטחים האבודים בהודו–סין, ומנגד צבא צרפת רשם הצלחה אחת בלבד בקרב קו צ'נג.
יפן, ששימשה כמתווכת בסכסוך, הפעילה לחץ על צרפת כדי למסור לתאילנד את השטחים שבמחלוקת. בסיום המלחמה הסכימה צרפת לוותר על 96 אלף קמ"ר. ההצלחה התאילנדית והניצחון על מעצמה אירופית הביא לעלייה בתמיכה בפיבון. עם זאת, המרוויחה העיקרית מהסכסוך הייתה יפן, שהצליחה להגביר את השפעתה הן בהודו–סין והן בתאילנד, ושהצליחה להפוך אותן לבסיסים שלה למלחמה העתידית בבורמה ובמלזיה.
מהצד התאילנדי, היא נאלצה לקבל בחזרה רק רבע מהשטחים שאיבדה במלחמה, וכן נאלצה לשלם שישה מיליון פיאסטרים לצרפת. עובדה זו גרמה למתיחות ביחסים בין תאילנד ויפן, וגרמה לפיבון לחפש שוב תמיכה בבריטניה ובארצות הברית, בתקווה להדוף את הפלישה היפנית הקרובה[6][7].
כמדינה נייטרלית
אחרי מלחמת צרפת–תאילנד, הגיעו פיבון ופרידי באנומיונג להסכמה על נייטרליות. פרידי עצמו קידם את הפקת הסרט "מלך הפיל הלבן", שכלל מסר אנטי–מלחמתי, וטען שתאילנד צריכה לפעול רק כדי להגן על עצמה מפני פולש זר.
המלחמה מגיעה לתאילנד
גם לאחר המלחמה עם צרפת, פיבון והממשלה המשיכו להתלבט האם להצטרף ליפנים או לבעלות הברית. ב-7 בדצמבר 1941 בשעה 23:00 הציבה יפן אולטימטום במטרה לאפשר לצבא היפני לעבור דרך תאילנד. מקץ השעתיים שניתנו לתאילנדים[8], הממשלה לא סיפקה תשובה.
ב-8 בדצמבר, ארבע שעות אחרי ההתקפה על פרל הארבור, יפן פלשה לתאילנד. אחרי כמה שעות של לחימה בין הצדדים, תאילנד הסכימה לקבל את הדרישה היפנית לאפשר לכוחותיה לעבור בדרך לבורמה ולמלזיה, והושגה הפסקת אש[9]. פיבון הצהיר כי הפעולה היפנית תוכננה מראש בתיאום עם ממשלת תאילנד האוהדת.
ב-25 בינואר 1942, תאילנד הכריזה מלחמה על ארצות הברית ובריטניה[10].
1941: ברית עם יפן
המלחמה במלאיה
צבא יפן עשה שימוש בתאילנד כבסיס לפלישה לחצי האי המלאי. המשטרה התאילנדית נלחמה בבריטניה בשעה שכוחותיה של האחרונה ניסו לפלוש לדרום תאילנד בדצמבר 1941 במסגרת מבצע קרוהקול. אחרי הפלישה ובתמורה לתמיכתה של תאילנד, היא קיבלה את ארבעת המדינות שהיו בעבר תחת שליטתה.
מסילת תאילנד–בורמה
- ערכים מורחבים – מסילת הרכבת תאילנד-בורמה, הגשר על הנהר קוואי
ב-21 בדצמבר 1941, נחתמה בין תאילנד ליפן ברית הגנה–התקפה. ההסכם, שאושרר ב-30 בדצמבר, העניק ליפן גישה מלאה למצבורי הנשק, מסילות הרכבת, הכבישים, שדות התעופה, הנמלים, המחסנים, מערכות התקשורת ולצריפים. כדי לעודד את שיתוף הפעולה בין המדינות, פרידי באנומיונג הודח מהקבינט והוצע לו במקום זאת תפקיד פוליטי נטול השפעה במועצת העוצרות של ראמה השמיני הנעדר, תפקיד אותו הוא קיבל. במקביל, יפן הציבה 150 אלף חיילים בשטח תאילנד ובנתה את מסילת תאילנד–בורמה, תוך שימוש במאות אלפי עובדי כפייה, אשר רבים מהם מתו במהלך העבודות.
הפצצת תאילנד
מאחר שתאילנד שימשה כנקודת מעבר לכוחות יפניים בדרכם לתקוף את בעלות הברית, הן החלו להפציץ את בנגקוק. בתגובה ללחץ הגובר, פיבון הכריז מלחמה על בעלות הברית.
פערים בין יפן לתאילנד
ממשלת תאילנד הכריזה מלחמה על בעלות הברית ב-25 בינואר 1942. פיבון, שהתרשם מהכיבושים היפניים, האמין שאם יפן תנצח במלחמה, תאילנד תוכל לקבל שטחים נוספים, ואימץ את רעיון "ממלכת תאילנד הגדולה". עם זאת, היפנים תמכו ברעיון מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי. התאים, שחששו שיפן תתייחס אליהם כמדינת חסות, בדומה למנצ'וקוו, התנגדו בתחילה, אך בסופו של דבר קיבלו את התכתיבים היפניים.
עם זאת, תאילנד המשיכה לתמוך במדיניות תאילנד הגדולה, ופיבון אף נעדר ב-1943 מוועידת מזרח אסיה רבתי.
בניגוד לשגריר תאילנד בלונדון שמסר את הכרזת המלחמה לממשלת בריטניה, שגריר תאילנד בוושינגטון, סני פרומאג', מיאן לעשות זאת, וכך ארצות הברית לא הכריזה מלחמה על תאילנד. בסיוע אמריקאי, סני, אריסטוקרט שמרני אנטי–יפני, הקים את התנועה לשחרור תאילנד, וגייס סטודנטים תאים לעבוד במשרד לשירותים אסטרטגיים בארצות הברית. הוא הצליח לעשות כן, מאחר שארצות הברית המשיכה להתייחס אליו כאל נציגה של תאילנד, מה שאפשר לו להשתמש בנכסים תאילנדים שהוקפאו על ידי ארצות הברית.
המלחמה בבורמה
במהלך הפלישה היפנית לבורמה, הורשה הצבא התאילנדי לפלוש למדינות שאן שסופחו בהמשך לתאילנד.
ההצפות בבנגקוק וקשיים כלכליים
בספטמבר 1942 חוותה תאילנד חורף גשום במיוחד, עם הצפות בצפון ובמרכז המדינה. בבנגקוק גרמו השיטפונות נזקים לתשתיות למשך שלושה חודשים. באזורים החקלאיים גרמו השיטפונות לנזקים חמורים לגידולים, בדגש על גידולי האורז, מה שיצר מחסור, וממשלת תאילנד עודדה את התושבים לאכול נודלס במקום האורז. לפי אחת הסברות, זו הסיבה להופעת הפאד תאי.
למרות שבתחילת המלחמה הייתה תמיכה רחבה ביפן בזכות הניצחונות המרשימים שלה על בעלות הברית, זו התחלפה במהירות בעוינות בשל מה שנתפס כשחצנות יפנית ומהמחסור שיצרה המלחמה. כמו כן, התעוררו חיכוכים בנוגע להחרמת רכוש של בעלות הברית, עניינים כלכליים, והיחס לקהילה הסינית במדינה.
בשלב מוקדם של המלחמה התעוררה תחרות על המנסרות והיערות בבעלות בריטית, ואחריה עלו מחלוקות נוספות בנוגע לרכוש אחר של בעלות הברית במדינה. בתחילת המלחמה המשיכה גרמניה לרכוש מוצרים מתאילנד, אולם אחרי שסוגיית המשלוח הפכה בלתי פתירה, יפן הפכה לשותפת הסחר הגדולה היחידה של המדינה. כמו כן, תאילנד נאלצה להסתמך על יפן לייבוא מוצרים שבעבר הגיעו מארצות הברית ומבריטניה, וככל שהמלחמה נמשכה יפן התקשתה לספק את הסחורות הנדרשות. המחסור בסחורות הביא לעלייה באינפלציה ולירידה ברמת החיים. בנוסף, יפן החלה לדרוש לייבא סחורות בפטור מייבוא, מה שהפחית משמעותית את ההכנסות של ממשלת תאילנד.
המתקפה בסין
אחרי שהצבא היפני השתלט על רנגון, הבריטים והסינים נאלצו לסגת מבורמה. ב-9 במאי 1942, חצה צבא תאילנד את גבול בורמה–תאילנד והתעמת עם חיל המשלוח הסיני. התאילנדים הצליחו לשבות חיילים סינים רבים, וב-1943 פנו לכיוון דרום מחוז יונאן, אולם צבא סין הדף אותם.
בממשלת תאילנד התעורר החשש מפני אובדן אפשרי של הפופולריות של פיבון, והחלה להפיץ שקרים בקרב האוכלוסייה. לפי הפרסומים בתאילנד, הצבא הצליח לכבוש את שישהואנגבנה, עיר בדרום מחוז יונאן. תאילנד ניהלה גם את השלטון הצבאי בחלקים גדולים בגבול בורמה–סין, ממערב ליונאן. עם זאת, מה שכונה "תאילנד הגדולה" היה לא יותר מנמר של נייר. תאילנד המשיכה לדשדש, כלכלתה הוסיפה להיחלש וההצפות וההפצצות של בעלות הברית החמירו את המצב.
שטחים שסופחו
תאילנד סיפחה במהלך המלחמה שטחים שונים מבורמה, לאוס, קמבודיה ומלזיה, והם נותרו בשליטתה עד סוף המלחמה. אחרי נפילת ממשלת פיבון ב-1944, הממשלה החדשה בראשות [[ חואנג אפחאיוונג]] העבירה מסר לבריטניה לפיו היא מוותרת על כל דרישותיה בצפון מלאיה, וכי תחזיר את השטחים שסיפחה לבריטניה. ממשלת בריטניה לא קיבלה את המסר התאילנדי, והייתה ערוכה להתקפה. צבא תאילנד פינה את מדינות השאן רק באוגוסט 1945.
תאילנד הוסיפה להיות בעלת ברית קרובה של יפן גם אחרי הכניעה, ולאחר המלחמה הושגו הסכמות בתיווך אמריקאי. ב-1946 תאילנד הסכימה להשיב את כל השטחים שסיפחה בתמורה להצטרפותה לאו"ם, וכל התביעות נגדה בוטלו, והיא קיבלה סיוע אמריקאי נדיב. בעקבות ההסכמה השטחים הוחזרו למדינות מהן סופחו, ומעמדם שב להיות דומה למעמד שלפני המלחמה.
תנועות התנגדות
בדצמבר 1942, עימות בין חיילים יפנים לכפריים ושוטרים תאילנדים הסלים לכדי חילופי ירי בראצ'בורי. למרות שהתקרית נפתרה במהירות, היא שימשה "אות אזהרה שהעיר את טוקיו בנוגע לחומרת הבעיות בתאילנד". אירוע זה הוביל למינויו של גנרל אקטו נקאמורה למפקד חיל המצב בתאילנד. יכולתו של נקאמורה להבין את נקודת המבט התאילנדית שיפרה משמעותית את היחסים בין המדינות. מטרת היפנים הייתה לסייע לתאילנד להתגונן מפני פלישה אפשרית של בעלות הברית מכיוון בורמה.
השינוי ביחסים בין המדינות התרחש במקביל להתהפכות הגלגל במלחמה לרעת יפן, דבר שרבים בממשלת תאילנד זיהו. בהבנה שבעלות הברית תפסו את היוזמה במלחמה, פיבון מיהר לבדל בינו לבין היפנים. בינואר 1943 הוחזרו לסין שתי קבוצות של שבויי מלחמה סינים כמחווה של רצון טוב, ובמטרה לפתוח במגעים חשאיים עם צ'ונגצ'ינג[11].
למרות ניסיונותיו של פיבון להתחמק מהכישלון היפני, כוכבו דעך במהירות. ההפצצות הגוברות על בנגקוק הביאו לצניחה בפופולריות שלו. היעדרותו התכופה מבנגקוק הביאה לירידה במורל הלאומי, והצהרה מפתיעה שלו על העברת האוכלוסייה מהבירה לפטצ'בון מוכת המלריה התקבלה בלגלוג אוניברסלי. הירידה בפופולריות של פיבון הביאה את האליטה השלטת למאוס בו, וגרמה לאיחוד בין המתנגדים לשלטונו.
גם היפנים החלו למאוס בפיבון. האפשרות שפעולה צבאית עומדת מאחורי רצונו של פיבון להעביר את הבירה לא נעלמה מעיניהם. המיקום שהוצע לבירה היה במרחק חצי יום נסיעה מהרכבת הקרובה ביותר, ושימש כמבצר הררי. יתרה מכך, הוא היה במקום שבו רוב הצבא התאילנדי רוכז[12].
כניעת איטליה ונפילת בניטו מוסוליני זעזעה את תאילנד, וגרמה לכינוס ישיבת חירום של הקבינט לדיון במצב באירופה. ההקבלה בין תאילנד לאיטליה הייתה מיידית. הכינוי "באדוליו" הפך פופולרי בתאילנד, והרמן גרינג שהיה ידיד קרוב של הידקי טוג'ו וקצינים תאילנדים רבים יעץ לנציג יפן בגרמניה לשים לב לתאילנד, פן תהפוך ל"איטליה מזרחית". עם זאת, פיבון המשיך להחזיק מעמד בתפקידו.
פרידי בתפקידו כעוצר הצליח לנהל תנועת התנגדות שבשיתוף עם בעלות הברית הצליחה לחמש 50 אלף תאים עד סוף המלחמה כדי להתנגד לשלטון וליפנים. ב-1944, הוא הצליח לגרום להדחתו של פיבון מתפקידו ולהחלפתו בידי חואנג אפחאיוונג, שהיה מקורב לשמרנים כמו סני, השגריר בארצות הברית. חואנג המשיך להציג כלפי חוץ שיתוף פעולה עם יפן, בשעה שגונן על תנועת ההתנגדות שנאבקה בה. במשימה זו הוא הצליח לשכנע את היפנים שתאילנד ממשיכה להיות בעלת בריתם[13][14].
בתחילת 1945 נערכו הכנות להתקוממות נגד יפן, שהתבססו על התקפת פתע של המשטרה נגד הפיקוד היפני. לקראת ההתקוממות הוצב מעקב על בתיהם של קצינים יפנים רבים, והיא תוכננה להתרחש במקביל להתקפה רחבה של הארמייה הממוכנת הראשונה. ביצורים, במסווה של מקלטים נגד התקפות אוויריות, נחפרו בצמתים מרכזיים, וחיילים הובאו לבנגקוק בלבוש אזרחי. כוחות תאילנד ברחבי המדינה הונחו למנוע מחיל המצב היפני לתגבר את הכוחות בבנגקוק על ידי השתלטות על שדות תעופה וניתוק קווי תקשורת.
אחרי המלחמה
הטלת פצצות האטום על יפן וסיום המלחמה הביאו לעצירת התוכנית להתקוממות. פרידי מיהר להוציא הודעה שהכרזת המלחמה של פיבון מ-1942 אינה תקפה וכי תאילנד לא צריכה להיכנע. הכוחות המזוינים של תאילנד ניסו לפרוק את היפנים מנשקם, אולם נקאמורה סירב בטענה שמדובר בהחלטה של בעלות הברית. חואנג התפטר זמן קצר אחר כך, בטענה שיחסיו עם יפן יהוו מכשול להתקרבות לבעלות הברית. במקומו מונה תאווי בונייקט, נאמן לפרידי.
בתחילת ספטמבר נחתו חיילים מדיוויזיית הרגלים ההודית ה-7 בתאילנד, ובהמשך אותו חודש הגיע סני פרומאג' מארצות הברית והתמנה לראש הממשלה. זו הייתה הממשלה הראשונה שנשלטה על ידי אזרחים מזה יותר מעשור. עם זאת, הפלגנות בתאילנד יצרה חילוקי דעות בין המנהיגים האזרחיים כבר ב-1945, והקלו על הצבא לצבור מחדש כוח במדינה.
בנוסף, שיתוף הפעולה עם בעלות הברית אחרי המלחמה החלישו את הממשלה. הפעילות של התנועה לשחרור תאילנד במלחמה מנעה מארצות הברית להתייחס לתאילנד כמדינת אויב, אולם בריטניה דרשה פיצויים בדמות משלוחי אורז למלאיה. הסכם שלום עם בריטניה נחתם ב-1 בינואר 1946, וב-3 באפריל נחתם הסכם נוסף עם אוסטרליה. צרפת סירבה לאפשר את צירוף תאילנד לאו"ם לפני החזרת השטחים שסיפחה מהודו–סין במלחמה, וברית המועצות דרשה את ביטול החקיקה האנטי–קומוניסטית.
קישורים חיצוניים
- Panarat Anamwathana, Thailand during World War II : impact and aftermath, 2020
- Forgotten battle: Japan's WWII clash with Thailand NHK WORLD-JAPAN News, NHK WORLD
- Douglas Barnett says, Siam Secrecy: The Thai Resistance in World War II, Warfare History Network, 2022-10-13
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Ronald Bruce St. John, The Land Boundaries of Indochina: Cambodia, Laos and Vietnam, עמ' 20, מסת"ב 9781897643327
- ^ E. Bruce Reynolds, Thailand and Japan's Southern Advance 1940–1945, St. Martin's, 1994, מסת"ב 9780312104023
- ^ Bergin, Bob (בדצמבר 2011). "OSS and Free Thai Operations in World War II" (PDF). Studies in Intelligence. Central Intelligence Agency. 55 (4 (Extracts, December 2011)). אורכב מ-המקור (PDF) ב-10 בספטמבר 2015. נבדק ב-2 בספטמבר 2021.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "The 1932 Coup in Thailand". scholarworks.wmich.edu. נבדק ב-9 בפברואר 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ LePoer, Barbara Leitch, ed. (1987). Thailand: a country study. Washington, D.C.: Federal Research Division, Library of Congress. OCLC 44366465.
{{cite encyclopedia}}: תחזוקה - ציטוט: postscript (link) - ^ Charivat Santaputra, Thai Foreign Policy, 1932-1946, Thai Khadi Research Institute, 1985, מסת"ב 9789743350917
- ^ Judith A. Stowe., Siam becomes Thailand: A Story of Intrigue, אוניברסיטת הוואי, 1991, מסת"ב 9781850650836
- ^ "The Japanese invasion of Thailand, 8 December 1941 » Outside Pattaya, Thai History » in Pattaya Now". אורכב מ-המקור ב-7 בינואר 2013. נבדק ב-22 באפריל 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Southern Asia 1941: Japanese invasion of Thailand and Malaya". omniatlas.com. אורכב מ-המקור ב-9 בפברואר 2022. נבדק ב-9 בפברואר 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "This day in history: 25 January". History. נבדק ב-8 באוגוסט 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ E Bruce Reynolds, Thailand's Secret War: The Free Thai, OSS, and SOE during World War II, אוניברסיטת קיימברידג', 2005, מסת"ב 9780521143370
- ^ John B. Haseman, The Thai Resistance Movement during World War II, Silkworm Books, 2002
- ^ Louis Allen, The End of the War in Asia, Beekman Books, 1976, מסת"ב 9780246640635
- ^ Daniel Fineman, A Special Relation: The United States and Military Government in Thailand, 1947-1958, אוניברסיטת הוואי, 1997
