פורטוגל במלחמת העולם השנייה
 | |
 | |
| מחנה חיל האוויר המלכותי באיים האזוריים, 1944 | |
| צד בעימות | חלק מנייטרלית |
|---|---|
| ראש המדינה | אנטוניו דה אוליביירה סלזאר |
| נתוני המדינה | |
| אוכלוסייה | 18,595,400 |
במהלך מלחמת העולם השנייה פורטוגל, בדומה לספרד ולשווייץ, שמרה על נייטרליות. עם זאת, ב-1 בספטמבר 1939 הכריזה הממשלה כי הברית בת ה-550 שנה עם בריטניה עודנה בתוקף, אולם הבריטים לא ביקשו סיוע מפורטוגל והניחו לה להישאר נייטרלית. בזיכרון דברים שנחתם ב-5 בספטמבר 1939 אישררה ממשלת בריטניה את ההסכמה[1]. עובדת היותה נייטרלית, שעה שגרמניה הלכה וכבשה עוד ועוד מדינות באירופה, הפכה את המדינה לאחד מנתיבי ההגירה היחידים שנותרו.
על אף היותה נייטרלית, פורטוגל התחוללו מספר אירועים שסיכנו את הכרזתה זו. ב-1942 כבשו היפנים את טימור הפורטוגזית, זמן קצר אחרי שבעלות הברית הנחיתו כוחות באי, ולאורך המלחמה היה חשש כי הצדדים הלוחמים ינסו לכבוש את האיים האזוריים, ארכיפלג בעל חשיבות אסטרטגית. ב-1944, כשחתמה על אמנה צבאית עם ארצות הברית שהתירה לה להקים בסיס צבאי בסנטה מריה שבאיים האזוריים, השתנה מעמדה של פורטוגל למדינה לא-לוחמנית הנוטה לתמוך בבעלות הברית[2].
רקע
ב-1933 נערכה הפיכה בפורטוגל, והשתלט עליה הדיקטטור אנטוניו דה אוליביירה סלזאר, שייסד את ה"אסטדו נובו" ("מדינה חדשה"), משטר ששלט במדינה עד 1974. כחלק מתפיסתו, הוא סייע לכוחותיו של פרנסיסקו פרנקו בספרד יחד עם גרמניה ואיטליה, וחשש מפלישה קומוניסטית למדינתו. עם זאת, הוא לא ראה בעין יפה את היחסים הקרובים שבין ספרד ומדינות הציר. ביודעו כי המושבות הפורטוגזיות שהוזנחו לא יוכלו להגן על עצמן מפני פלישה של אחד מהצדדים במלחמה, בחר סלזאר לשמור על נייטרליות כאסטרטגיה. הבריטים, שהיו חתומים על ברית עתיקה עם פורטוגל, חתמו ב-5 בספטמבר 1939 על זיכרון דברים בו אישרו את החלטת פורטוגל להישאר נייטרלית[1].
החלטתו של סלזאר להישאר נאמן לברית עם בריטניה, התירה לארכיפלג הפורטוגזי מדיירה לסייע לבעלות הברית, וביולי 1940 נחתו בו כ-2,500 איש שפונו מגיברלטר. במקביל, פורסם באותה עת מאמר במגזין לייף תחת הכותרת "פורטוגל: המלחמה הפכה אותה לחזית של אירופה", ובו הוא תואר כ"שליט מיטיב", וכן כ"הפורטוגזי הגדול ביותר מאז הנסיך הנרי הנווט". בספטמבר 1940 כתב צ'רצ'יל לסלזאר ושיבח אותו על יכולתו להרחיק את פורטוגל מהמלחמה, ועוד כתב כי "בדומה לעיתים קרובות כל כך בעבר במאות הרבות של הברית האנגלו-פורטוגזית, האינטרסים הבריטיים והפורטוגזיים זהים בשאלה חיונית זו[3]."
על אף שפורטוגל שמרה על נייטרליות לאורך כל המלחמה, בדצמבר 1941 נכבשה טימור הפורטוגזית על ידי כוחות אוסטרליים והולנדיים, שנערכו לפלישה יפנית. פורטוגל פעלה באופן תקיף. חיל של 800 חיילים פורטוגזים נשלח למושבה, אך הוא לא הספיק להגיע בטרם היפנים כבשו את טימור ב-20 בפברואר 1942.
יחסיה עם ספרד
ימים ספורים לפני סיום מלחמת האזרחים בספרד, פורטוגל וספרד חתמו על ברית הנייטרליות האיברית, שסימלה את תחילתה של תקופה חדשה ביחסים בין שתי השכנות. ב-29 ביולי 1940 צורף פרוטוקול להסכם, והברית הוכחה בהמשך ככלי יעיל שאפשר את מניעת השתלטות גרמניה על חצי האי האיברי[4].
בנובמבר 1943 העיד על כך שגריר בריטניה בליסבון, רונלד יו קמפבל: ”ניטרליות קפדנית היא המחיר שנאלצו בעלות הברית לשלם עבור התועלות האסטרטגיות שנצברו מהניטרליות של פורטוגל וכי אם הניטרליות שלה הייתה במקום קפדנית יותר נוטה לכיוון בעלות הברית, ספרד הייתה זורקת עצמה גוף ונפש לזרועותיה של גרמניה. אם זה היה קורה חצי האי היה נכבש לפני צפון אפריקה, והתוצאה הייתה שכל מהלך המלחמה היה משתנה לטובת מדינות הציר”
הדיפלומט הבריטי ג'ורג' ויליאם רנדל הצהיר שהממשלה הרפובליקנית של פורטוגל של ברנרדינו מקאדו היתה "הרבה יותר בעייתית במלחמת העולם הראשונה לאין שיעור לעומת ממשלת סלזאר שבשנייה[5]." לדעה זו שותף גם שגריר ארצות הברית לספרד במלחמת העולם השנייה, קרלטון ג. ה. הייז שכתב: ”הוא [סלזאר] לא נראה כמו דיקטטור רגיל. במקום זאת, הוא הצטייר כג'נטלמן צנוע, שקט, אינטליגנט מאוד ומשכיל. אני יודע כי הוא נגרר פשוטו כמשמעו מכס פרופסור לכלכלה פוליטית באוניברסיטה הוותיקה של קוימברה תריסר שנים קודם לכן כדי לסדר את ענייניה הפיננסיים של פורטוגל, וכי הצלחתו הכמעט פלאית מהבחינה הזו הובילה אותו לתפקידים בכירים אחרים כמו שר החוץ ומנסח החוקה[6]”.
קרלטון ציין גם את הערכתו למאמצים הבלתי פוסקים של פורטוגל לצרף את ספרד לגוש איברי נייטרלי (בניגוד לנטייתה של ספרד לגרמניה), תרומה שלא ניתן היה להבחין בה באופן של ממש, במטרה לסתור את המאמץ של מדינות הציר לצרף את ספרד אליהן[6].
יחסה לפליטים
מספר הפליטים שעברו דרך פורטוגל במלחמת העולם השנייה מוערך בין מאה אלף למיליון; זהו מספר גבוה ביחס לאוכלוסיית המדינה באותה עת, כ-7.6 מיליון איש בפורטוגל גופא[7]. ליסבון הפכה לסמל התקווה לפליטים רבים. בסרט קזבלנקה שיצא לאקרנים ב-1942 ריק ואילזה גיבורי הסרט טסים לליסבון, משם מובטח להם המשך הדרך. פליטים רבים שהגיעו לליסבון עשו מאמץ להראות את המסמכים הנדרשים כדי לקבל אישור הגירה לארצות הברית או לארץ ישראל[8], עם זאת, רבים מהם לא הצליחו להגר למחוז חפצם. בכל אופן, בשנות המלחמה ליסבון היתה לתחנה חשובה בדרך ליציאה מאירופה עבור פליטים רבים.
קבלת היהודים
ב-26 ביוני 1940, ארבעה ימים אחרי כניעתה של צרפת, אישר סלזאר את פעילותה של היאס, אגודה יהודית-אמריקאית שסייעה ליהודים מאירופה להיכנס לארצות הברית. האגודה העבירה את המטה שלה מפריז לליסבון. לפי עדים מהקהילה היהודית בליסבון, סלזאר העריך את נשיא הקהילה, משה בן-שבת אמזאלג, דבר שאפשר לאמזאלג לקחת חלק חשוב באישור שנתן סלזאר[9].
סחר
פורטוגל התירה לבריטניה לסחור ולקבל אשראי מגובה בלירה שטרלינג, ואפשרה לבריטים להשיג סחורות חיוניות בימים בהם היה מחסור בזהב וכל המדינות הנייטרליות הסכימו למכור רק תמורת תשלום במטילי זהב. עד 1945 בריטניה כבר היתה חייבת לפורטוגל 322 מיליון דולר במסגרת ההסדר הזה[10]. לאחר המלחמה בריטניה התירה לפורטוגל לשמור מטילי זהב נאציים שנגנבו מקורבנות השואה, כחלק ממאמציה לשלם את החוב[11].
עניין אחר היה הסחר בטונגסטן. אחרי הפלישה לברית המועצות, גרמניה היתה תלויה בפורטוגל וספרד לצרכי אספקת המשאב שהיווה מצרך נדרש לתעשיית המלחמה. כדי לשמור על נייטרליות, פורטוגל הקימה ב-1942 מערכת מכסות ייצוא קפדנית, שהביאה לייצוא שווה של משאבים לשני הצדדים, באופן שהיה שונה מצפון אירופה, שם מדינות נייטרליות כמו שוודיה פעלו בהתאם ל"אספקה הנורמלית שלפני המלחמה"[10]. המערכת פעלה יפה עד 1944, אז בעלות הברית החלו ללחוץ על פורטוגל לעצור את ייצוא הסחורות לגרמניה. פורטוגל סירבה, ונימקה זאת בזכותה למכור לכל הצדדים כמדינה נייטרלית, וכן העלתה את החשש שבהיעדר אספקה פורטוגזית, הגרמנים יתקפו משלוחים פורטוגזיים. חששותיהם של הפורטוגזים לא היו נטולי בסיס, שכן ספינת הסוחר הפורטוגזית Ganda הוטבעה על ידי הגרמנים ביוני 1941. חודשים אחדים לאחר מכן, ב-12 באוקטובר נעצרה Corte Real לבדיקת הצוללת הגרמנית U-83, במרחק 128 קילומטרים מערבית לליסבון. הצוללת פתחה באש על הספינה ולבסוף הטביעה אותה באמצעות שני טילי טורפדו. ב-14 בדצמבר 1941 הספינה הפורטוגזית Cassequel ששטה ללא ליווי הוטבעה גם היא מטיל טורפדו ששיגרה הצוללת הגרמנית U-108, במרחק 257 קילומטרים מדרום מערב לכף סנט וינסנט. ב-26 במאי 1944 נעצרה גם הספינה Serpa Pinto במרכז האוקיינוס האטלנטי, אולם לא הוטבעה אחרי התערבות פיקוד הצי הגרמני. רק ב-5 ביוני 1944, ניאותה ממשלת פורטוגל לעצור את ייצוא הטונגסטן לגרמניה, אחרי שבעלות הברית איימו בהטלת סנקציות. האיסור הביא להפסקת עבודתם של 100 אלף פורטוגזים[10].
אירועים שסיכנו את הנייטרליות של פורטוגל
מצד בעלות הברית
מבצע זריזות
מבצע זריזות היה שם קוד בקרב בעלות הברית לתפיסת האיים האזוריים שבשליטת פורטוגל. לאיים היתה חשיבות אסטרטגית רבה, במיוחד בכל הקשור למלחמת הצוללות הגרמנית באוקיינוס האטלנטי. עם זאת, סלזאר היה מוטרד באשר לאפשרות של מתקפה גרמנית בסיוע ספרדי, והשתדל לשמור על יחסים יציבים עם שתי המדינות במאמץ למנוע מספרד עילה להצטרף למדינות הציר. ארצות הברית ובריטניה תכננו כיצד להקים באיים בסיסי אוויר למרות סירובה של פורטוגל, אולם הן מעולם לא ביצעו זאת, לאור העובדה שב-1943 בריטניה ביקשה אישור להקים בסיסים באיים, ופורטוגל ניאותה לבקשה. המבצע היה חלק מתכנית אפור[12].
תכנית אפור
תכנית המלחמה אפור היה שמה של התכנית האמריקאית לפלוש לאיים האזוריים במלחמת העולם השנייה ותוכננה כך שתתרחש ב-1940–1941. "אפור", היא אחת מכמה תכניות מלחמה צבאיות אמריקאיות שקיבלו שמות קוד בצבעים, כמו תכנית ירוק שתכננה פלישה אמריקאית למקסיקו בעשור השני של המאה ה-20 ואחרות. ב-22 במאי 1941, בהוראתו של נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט ניסחו חיל האוויר והצי האמריקאי תכנית טיוטה במטרה לכבוש את האיים האזוריים. התכנית, שאושרה ב-29 במאי, באישור המטות המשולבים, קראה התכנית לנחיתת 28 אלף חיילים בארכיפלג, בחלוקה שווה בין הצבא וחיל הנחתים האמריקאי.
מצד מדינות הציר
מבצע פליקס
ערך מורחב – מבצע פליקס
במבצע פליקס תכננו הגרמנים לכבוש את גיברלטר, שהיתה אז בשליטה בריטית. למבצע, שיועד להתרחש ב-10 בינואר 1941, קדמה פגישה בין היטלר ופרנסיסקו פרנקו, שליט ספרד, שהעלה במהלכה דרישות רבות, שהביאו לחוסר הסכמה בין המדינות. המבצע מעולם לא יצא לפועל.
דירקטיבה מס' 18
ב-12 בנובמבר 1940, הוציא היטלר את "דירקטיבה מס' 18", שקבעה כי תתבצע פלישה לפורטוגל אם חיילים בריטים ינחתו במדינה. "אני גם מבקש לשקול את כיבוש מדיירה והאיים האזוריים בהתאם ליתרונות והחסרונות שהדבר יסב לכוחות האוויר והים שלנו. המסקנות יוגשו לשולחני בהקדם האפשרי," הוסיף[13].
מבצע איזבלה
ביוני 1941, עלה על שולחן הדיונים הגרמני מבצע איזבלה, תכנית שיועדה להתרחש אחרי נפילתה של ברית המועצות, שכוונתה היתה לאבטח בסיסים בפורטוגל וספרד במטרה לחסום את תנועת הספינות לבריטניה. אף שהיטלר הנחה להיערך לתכנית כזו, היא מעולם לא יצאה לפועל.
ריגול
במהלך המלחמה כונתה ליסבון בשם "בירת הריגול"[14]. לאורך כל המלחמה השתדלו שירותי הביטחון הפורטוגזיים לשמור על עמדה נייטרלית בכל הקשור לפעילות ריגול, ונמנעו מלפעול למעט במצבים בהם היתה התערבות בענייניה הפנימיים של פורטוגל. אם כן, שני הצדדים הפעילו במדינה מרגלים, וב"בירת הריגול" התגורר באותן שנים איאן פלמינג, יוצרו של ג'יימס בונד, שביסס את דמותו של בונד על אחד המרגלים שפגש[15]. המרגלים הגרמנים ניסו להשיג מידע על שיירות טרנס אטלנטיות. מצד בעלות הברית, הספרדי חואן פויול גארסיה, שהיה ידוע בשם הקוד "גרבו", העביר מידע כוזב לגרמנים, בשאיפה שהדבר יביא לנפילתו של משטר פרנקו. הוא גויס לשורות ארגוני הביון הבריטיים כסוכן כפול. גם הגרמנים הצליחו לגייס סוכנים כפולים, כמו ויליאם קולפה, שערק לגרמניה בעת שספינתו עצרה בליסבון, והוחזר למיין על ידי הצוללת U-1230 ב-1944. קולפה נטש את המשימה שקיבל, והסגיר עצמו ל-FBI.
ב-1941, ג'ון ביוור, ראש מנהלת המבצעים המיוחדים בליסבון ייסד רשת חשאית שמשימתה המוצהרת היתה לחבל במאמץ הגרמני והספרדי אם שתי האחרונות ינסו לפלוש לפורטוגל. היעדים להשמדה מיידית היו בתי זיקוק, מסילות ברזל, גשרים ומתקני תעשייה וכרייה. המשטרה החשאית הפורטוגזית מצאה כי ברשת היו כמה חברים פורטוגזים שהיו מתנגדי משטר, שנהגו להטריד את הרשויות הפורטוגזיות. סלזאר חשש כי הניסיון הבריטי לעודד את מתנגדיו עלול להביא להקמת ממשלה דמוקרטית שתהפוך את המדינה לכזו תחת חסות בריטית. סלזאר ביקש מהבריטים להוציא את ראשי המשלחת מהמדינה ולבסוף ביקש מביוור לעזוב את המדינה[16]. למרות התקרית, קפטן אגוסטיניו לורנצ'ו מייסד משטרת ההגירה של פורטוגל זכה למוניטין חיובי בקרב המשקיפים הבריטים, דבר שסייע לו להתמנות לנשיא האינטרפול ב-1956.
ביוני 1943 טיסה מסחרית שיצאה מליסבון הופלה על ידי הלופטוואפה. על המטוס היו גם השחקן לסלי הווארד והפעיל הציוני וילפריד ישראל.
מתנדבים בשירות גרמניה הנאצית
לאחר שגרמניה פלשה לברית המועצות ב-1941, גויסו חיילים מצרפת, ספרד, בלגיה (לרבות ולוניה), צ'כוסלובקיה והונגריה, לרבות כאלו שגויסו בכוח או שהולחצו[17]. הזרים, ששירתו בוואפן אס אס, כונו "כ-500 אלף"[17]. מבין הלוחמים, כ-159 מהם היו פורטוגזים שהתנדבו להילחם לצידה של גרמניה, רובם שירתו בדיוויזיה הכחולה. רובם היו לוחמים לשעבר במלחמת האזרחים בספרד שכונו בפורטוגל "Viriatos", שהיו שכירי חרב הרפתקנים או לאומנים פשיסטים שרצו להילחם נגד הקומוניזם והבולשביזם.
המושבות
אנגולה
התיישבות פורטוגזית ראשונה באנגולה החלה כבר במאה ה-15, ותהליך ההשתלטות שלהם על המושבה נמשך עד תחילת המאה ה-20. טרם מלחמת העולם הראשונה דנו בריטניה וגרמניה בחשאי על חלוקתה של אנגולה[18], אולם ב-1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נותקו הקשרים בין גרמניה לבריטניה. המצב בין המושבה הגרמנית בנמיביה לממשלת פורטוגל התערער לאחר שהיה מאופיין בעוינות, ותקריות החלו להתרחש בגבול. לאחר המלחמה פורקה המושבה הגרמנית ובמקומה השתלטו הבריטים על המקום. לאורך מלחמת העולם השנייה נשמר השקט באזור ולא התרחשו אירועים מיוחדים. אנגולה קיבלה עצמאות מפורטוגל ב-1975.
גואה
בדצמבר 1942 ספינות סוחר גרמניות שהגיעו למושבה הפורטוגזית בגואה וביקשו בה מקלט ב-1939 החלו לספק מודיעין על שיירות אספקה של בעלות הברית באמצעות שידורים לצוללות U שפעלו באוקיינוס ההודי. כשנודע הדבר לבריטים, ביצעה מפקדת המבצעים המיוחדים בשנת 1943 את מבצע קריק, במהלכו הוטבעה הספינה הגרמנית ארנפלס. לאחר המבצע הטביעו הגרמנים שתי ספינות אחרות ששכנו בנמל. לאחר המלחמה צולם סרט בשם "זאבי הים" שעסק במבצע. בשל הפגיעה בנייטרליות הפורטוגזית, קיום המבצע הוסתר עד 1978.
גינאה הפורטוגזית
גינאה, בשונה מרוב יבשת אפריקה, נכבשה על ידי הפורטוגזים כבר במאה ה-15, כחלק מהחיפוש הפורטוגזי אחר מקורות זהב, וכן לצרכי סחר בעבדים. בסוף המאה ה-19, עם היחלשותה של פורטוגל, התערערה גם שליטתה במושבות, והמושבה הוזנחה. במהלך מלחמת העולם השנייה גויסו מקומיים רבים לצבאות הקולוניאליים, וצברו ניסיון וידע צבאי[19]. עם תום המלחמה, עלתה במושבה תנועה לאומית שדרשה עצמאות, עד שלבסוף ב-1974, לאחר נפילת משטר סלזאר, הוכרה עצמאותה על ידי פורטוגל.
האיים האזוריים
פורטוגל הצליחה לשמור על נייטרליות לאורך כל המלחמה, על אף מכבש לחצים שהופעל עליה משני הצדדים. אחת הסיבות המרכזיות ללחצים הללו היתה האיים האזוריים, ארכיפלג במרכז האוקיינוס האטלנטי, שהיה בעל חשיבות אסטרטגית ונשלט על ידי פורטוגל. בשל כך, במשטר הפורטוגזי חששו מפני התקפה גרמנית דרך ספרד, ועל כן השתדלו שלא ליצור עילה למלחמה עבור הגרמנים, וכן למנוע מספרד להצטרף למדינות הציר, בשל החשיבות האסטרטגית של האיים הקנריים. מצד בעלות הברית, בריטניה וארצות הברית ערכו תכניות להקמה אפשרית של בסיסי צי וחיל אוויר ללא אישורה של פורטוגל. התכניות לא בוצעו בסופו של דבר.
באוגוסט 1943 חתמו פורטוגל ובריטניה על הסכם, בצעד שהפתיע אף את חברי הפרלמנט הבריטי, שלא ידעו כי בין המדינות קיימת ברית עתיקת יומין מהמאה ה-14 והיא למעשה הברית הצבאית העתיקה ביותר בעולם. צ'רצ'יל אמר על כך כי: "אני מנצל את ההזדמנות הזו כדי להביע את הערכת ממשלת הוד מלכותו, ואין לי ספק שחולקים בכך גם הפרלמנט והאומה הבריטית, ביחס לגישתה של ממשלת פורטוגל, שנאמנותם לשותפיהם הבריטים מעולם לא כשלה, גם לא בשעות החשוכות ביותר של המלחמה[20]."
בדצמבר 1943 קיבלו הכוחות הבריטיים והאמריקאים אישור להשתמש בשדה לייס שבאיים, לצד הגבלות חמורות מצד הפורטוגזים[21]. השימוש בבסיס קיצר את מסלולי מטוסי בעלות הברית מעל האוקיינוס האטלנטי, והקל על הובלת כוחות. עם סיום המלחמה, פורטוגל קיבלה לידיה את השליטה המלאה על הבסיס. בסוף יוני 1944 עברו יותר מ-1,900 מטוסים אמריקאים בבסיס האוויר של לייס, וזמן הטיסה הטרנס-אטלנטית ירד ל-40 שעות בלבד[21].
בשנת 1944 חתמו פורטוגל וארצות הברית על הסכם שהתיר שימוש במתקנים צבאיים באיים האזוריים, דבר שאפשר לאמריקאים להקים בסיס אוויר קטן לתקופה קצרה באי סנטה מריה[22].
מוזמביק
פורטוגל כבשה את מוזמביק במהלך המאה ה-16. חברות פרטיות כמו חברת מוזמביק, חברת זמביה ואחרות קיבלו רישיונות לנהל את המושבה בעשורים הראשונים של המאה ה-20, אולם ב-1942 ממשלת פורטוגל ביטלה את הרישיונות במטרה לכונן שלטון ישיר על המושבה בפרט ועל כלכלת האימפריה בכלל. עם פרוץ המלחמה התגוררו במוזמביק 5 מיליון איש, ובמהלכה הילידים שירתו בצבא ברחבי האימפריה, ושתי פלוגות חי"ר שהורכבו מילידי מוזמביק הוצבו בפורטוגל, לצד שתי פלוגות רובאים שהוצבו במקאו, וכן 800 חיילים שהוצבו במזרח טימור, בשל סירובם של היפנים להתחייב שלא לפגוע במושבותיה של פורטוגל. מוזמביק קיבלה עצמאות ב-1975.
טימור הפורטוגזית
- ערך מורחב – טימור הפורטוגזית
פורטוגל הכריזה על טימור כמושבה ב-1702 וב-1939 התגוררו בה כחצי מיליון בני אדם, מתוכם כ-50 אלף נהרגו[23]. ב-17 בדצמבר 1941, בעקבות המתקפה על פרל הארבור כוחות הולנדיים ואוסטרליים נחתו במושבה הפורטוגזית בטימור תוך התעלמות מהריבונות הפורטוגזית במקום. בעקבות כך הכריז סלזאר על האירוע כפלישה של בעלות הברית לטריטוריה נייטרלית. ב-20 בפברואר 1942 פלשו כוחות יפניים לאי, ובשלוש השנים הבאות שלטו במקום. ב-5 בספטמבר 1945 קיבלו הפורטוגזים את הריבונות על המושבה, ובסיוע של חיילים אוסטרלים הצליחו לפרק את הכוחות היפניים במקום. ב-1975 כבשה אינדונזיה את טימור מידי הפורטוגזים, עד שלבסוף ב-2002 הוקמה מדינת מזרח טימור.
מקאו
בעקבות הכיבושים היפניים באזורים סמוכים ובראשם נפילת הונג קונג בדצמבר 1941, נותק הקשר בין מקאו ליתר העולם. הניתוק הביא למחסור במזון ולתמותה גבוהה ממחלות שהתפשטו במהלך המלחמה[24].
מקאו הפכה במהלך השנים הללו למקלט עבור פליטים רבים, בעיקר מסין היבשתית והונג קונג. מאוכלוסייה של 200 אלף עם פרוץ המלחמה היא הוכפלה למעל מיליון איש[24].
על אף שיפן לא פלשה למקאו, היא תקפה ספינת סוחר בריטית שעגנה במושבה באוגוסט 1943 והביאה למותם של 20 מאנשי הצוות. בהיעדר חלופה, נאלצה ממשלת מקאו לקבל את נוכחותם של "יועצים" יפנים, להכיר בריבונות יפן בדרום סין ולהסיג את חיל המצב מכמה בסיסים. בנוסף, מקאו הסכימה למכור כמה מתותחי ההגנה שלה בתמורה למזון וכן למכור דלק מטוסים ליפן בתחילת 1945.
ב-16 בינואר 1945 תקפו מטוסי הצי האמריקאי את מקאו כחלק ממבצע פשיטות על יעדים בים סין הדרומי. היעדים העיקריים היו חנויות לדלק מטוסים ותחנת רדיו, אזורים עירוניים והנמל. המושבה הותקפה שוב בטעות ב-25 בפברואר וב-11 ביוני, ואחרי המלחמה שילמה ארצות הברית פיצויים בגין הפגיעה לנמל מקאו.
אחרית דבר
סלזאר שמר בעקביות על הנייטרליות של מדינתו עד סוף המלחמה. עם היוודע דבר מותו של היטלר הוא עקב אחר הנוהג והורה להוריד את הדגלים לחצי התורן[25]. סלזאר גם התיר לשגריר הגרמני אוסוולד פון הויניגן-היינה להמשיך להתגורר בליסבון, בה המשיך להתגורר גם אחרי הפרישה לגמלאות[26]. פורטוגל המשיכה להסביר פנים לפליטים גם אחרי המלחמה, ובהם אומברטו השני, מלך איטליה, התגורר בקשקאיש למשך 37 שנה, חואן, רוזן ברצלונה, רעייתו מריה מרסדס, רוזנת ברצלונה, וילדיהם, בהם חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד הנוכחי. בין השנים 1947–1952, הועברו 5,500 ילדים אוסטרים, רובם יתומים, למשפחות אומנה פורטוגזיות[27].
.jpg)
פורטוגל עברה את המלחמה שלמה ועשירה יותר מאשר היתה לפני כן. כדי להנציח את החורבן שנמנע במלחמה, הוקמה ב-1959 אנדרטת ישו המשקיפה על ליסבון.
למרות העובדה שבפורטוגל היה משטר סמכותני בדומה לספרד, היא לא חוותה את אותה תקופת בידוד בינלאומי בדומה לשכנתה. פורטוגל התקבלה לתכנית מרשל ובסך הכל הועברו אליה 70 מיליון דולר. פורטוגל גם היתה לאחת מ-12 החברות המייסדות של נאט"ו ב-1949, והיתה החברה המייסדת היחידה שבה לא היה משטר דמוקרטי.
לקריאה נוספת
- Geoffrey C. Gunn (ע), Wartime Macau: Under the Japanese Shadow, הונג קונג: הוצאת אוניברסיטת הונג קונג, 2016, מסת"ב 9789888390519
- Lochery, Neill (2011). Lisbon: War in the Shadows of the City of Light, 1939–1945. United States: PublicAffairs. p. 345. ISBN 978-1586488796.
- Kay, Hugh (1970). Salazar and Modern Portugal. New York: Hawthorn Books.
קישורים חיצוניים
- C. Peter Chen, Portuguese Mozambique, World War II Database
- Japanese occupation during World War II
- Paul Fernandes, German descendants are reminder of Goa's tryst with World War II, The Times Of India, 8 באוגוסט 2014
- Randy Dotinga, Portugal plays each side against the other in World War II, The Christian Science Monitor, 17 בפברואר 2012
- Loftis, Larry (10 בפברואר 2017). "Ian Fleming, Lisbon, and the WWII Espionage Game". Artistic Licence Renewed. נבדק ב-21 ביולי 2020.
{{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: date and year (link)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Joaquim da Costa Leite, Neutrality by Agreement: Portugal and the British Alliance in World War II, American University International Law Review 14, 1998
- ^ Will Kaufman, John Michael Francis (ע), כרך 1, Iberia and the Americas: Culture, Politics, and History : a Multidisciplinary Encyclopedia, 2006, עמ' 254, מסת"ב 9781851094219
- ^ de Filipe, Salazar: A Political Biography, ניו יורק: Enigma Books, 2010, מסת"ב 9781929631988
- ^ Samuel Hoare, Ambassador on Special Mission, הממלכה המאוחדת: Collins, 1946, עמ' 124–125
- ^ ג'ורג' ויליאם רנדל, The sword and the olive : recollections of diplomacy and the Foreign Service, 1913-1954, לונדון, בריטניה: J. Murray, 1957
- ^ 6.0 6.1 Carlton Joseph Huntley Hayes, Wartime Mission in Spain, 1942-1945 Kindle, האוניברסיטה של מישיגן: Lucknow Books, 1945
- ^ Neill Lochery, Lisbon: War in the Shadows of the City of Light, 1939–45, ניו יורק: PublicAffairs, 2011, מסת"ב 9781586488796
- ^ אברהם מילגרם, Portugal, the Consuls, and the Jewish Refugees, 1938-1941, יד ושם
- ^
PROF. DR. MOSES BENSABAT AMZALAK Z´L בתאריך 23 בספטמבר 2015, בארכיון האינטרנט
- ^ 10.0 10.1 10.2 Kay 1970, p. 155.
- ^ Eduardo Gonçalves, Britain allowed Portugal to keep Nazi gold, הגרדיאן, 2 באפריל 2000
- ^ Norman Herz, Operation Alacrity: The Azores and the War in the Atlantic, Naval Institute, 2004, מסת"ב 9781591143642
- ^ The Führer and Supreme Commander of the Armed Forces, Directive No. 18
- ^ Milton, James (24 במרץ 2010). "Portugal holidays: Discovering Lisbon, the 'capital of espionage'". Daily Mail. נבדק ב-20 ביולי 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Meacham, Steve. "Lisbon, Portugal: The real-life spy who inspired Ian Fleming's James Bond character". Traveller. נבדק ב-21 ביולי 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Wylie, Neville. "'An Amateur Learns His Job'? Special Operations Executive in Portugal, 1940–42". Journal of Contemporary History. 36 (3): 441–457. JSTOR 261006.
- ^ 17.0 17.1 Georg H. Stein, The Waffen SS : Hitler's elite guard at war, 1939-1945, אוניברסיטת קורנל, 1984, מסת"ב 9780801492754
- ^ J. D. Vincent-Smith, The Anglo-German Negotiations over the Portuguese Colonies in Africa, 1911-14, The Historical Journal 17, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1974, עמ' 620-629
- ^ Guinea-Bissau, אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ Agreement with Portugal
- ^ 21.0 21.1 Lajes Field Air Force Base in Lajes, PORTUGAL, Military Bases
- ^ Daniel Haulman, Secret Base: Santa Maria Airfield during World War II, Revista LPAZ 3, 2017, עמ' 42-47
- ^ C. Peter Chen, Portuguese Timor, World War II Database
- ^ 24.0 24.1 Macau During World War II, Portuguese Historical Museum
- ^ Kay 1970, p. 181.
- ^ Lochery 2011, p. 29.
- ^ Sobral, Claudia (2013). "Depois da guerra, o paraíso era Portugal" [After the war the paradise was Portugal]. Público (בפורטוגזית). Portugal. נבדק ב-21 ביולי 2020.
{{cite news}}: (עזרה)
