קנדה במלחמת העולם השנייה
.svg) | |
| צד בעימות | חלק מבעלות הברית |
|---|---|
| תאריך כניסה לעימות | 10 בספטמבר 1939 |
| תאריך סיום העימות | 8 במאי 1945 |
| אירועי הסיום | כניעת גרמניה הנאצית ב-8 במאי 1945 |
| נתוני המדינה | |
| אוכלוסייה | 11,267,000[1] |
| תוצאות המלחמה | |
| אבדות בנפש | 42,000[2] |
במהלך מלחמת העולם השנייה לחמה קנדה לצד בעלות הברית החל מ-9 בספטמבר 1939, לאחר שבית הנבחרים של קנדה וסנאט אישרו את הכרזת המלחמה. למחרת, הביא וינסנט מאסי, הנציב העליון של קנדה בממלכה המאוחדת למלך ג'ורג' השישי את המסמך בו הכריזה קנדה מלחמה על גרמניה הנאצית.
בזמן המלחמה היה הצבא הקנדי פעיל כמעט בכל המערכות, אם כי רוב הקרבות שלו התרחשו באיטליה וצפון מערב אירופה, כמו גם בצפון האוקיינוס האטלנטי. במהלך המלחמה למעלה מ-1.1 מיליון קנדים שירתו בצבא הקנדי, הצי המלכותי הקנדי, חיל האוויר המלכותי הקנדי, וכוחות השייכים לחבר העמים הבריטי. במהלך המלחמה כ-42,000 איש נהרגו ו-54,000 נפצעו. העלות הכספית של המלחמה בין השנים 1939 עד 1950 הייתה 21.8 מיליארד דולר.[3] בסוף המלחמה חיל האוויר הקנדי היה הרביעי בגודלו בעולם, והצי הקנדי היה החמישי בגודלו בעולם.[4] במהלך המלחמה צי הסוחר הקנדי ביצע 25,000 מסעות ברחבי האוקיינוס האטלנטי, ו-130,000 טייסים של בעלות הברית הוכשרו בקנדה במסגרת תוכנית האימונים האווירית של חבר העמים הבריטי. ב-6 ביוני 1944 חטיבת החי"ר הקנדית השלישית נחתה על חוף "ג'ונו" שבנורמנדי בשיתוף פעולה עם כוחות בעלות הברית.
למלחמת העולם השנייה היו השפעות תרבותיות, פוליטיות וכלכליות משמעותיות על קנדה, כולל משבר הגיוס ב-1944, אשר השפיע על האחדות בין הפרנקופילים לבין האנגלופילים. המלחמה גם חיזקה את הכלכלה הקנדית עקב המאמץ המלחמתי, והשפיעו על מעמדה הגלובלי של קנדה.[3]
רקע
מלחמת העולם הראשונה
ערך מורחב – קנדה במלחמת העולם הראשונה
ב-4 באוגוסט 1914 נכנסה בריטניה למלחמת העולם הראשונה בהכריזה מלחמה על גרמניה. הכרזת המלחמה הבריטית הביאה באופן אוטומטי גם את קנדה למצב מלחמה עקב היותה חלק מהאימפריה.[5] עם זאת, לממשלת קנדה הייתה את החירות להגדיר את רמת מעורבותה של המדינה במלחמה.[5] לצורך כך לא גויסה המיליציה ובמקום זאת הוקם חיל המשלוח הקנדי העצמאי.[6] נקודות השיא של המעורבות הקנדית במלחמה היו הקרב על הסום, קרב רכס וימי, קרב פשנדל ומתקפת מאה הימים.[7]
הגיס הקנדי הוקם במסגרת חיל המשלוח הקנדי בספטמבר 1915 לאחר הגעת הדיוויזיה הקנדית השנייה (2nd Canadian Division) לצרפת.[8] הגיס הורחב על ידי סיפוחה של הדיוויזיה הקנדית השלישית (3rd Canadian Division) בדצמבר 1915 ושל הדיוויזיה הקנדית הרביעית (4th Canadian Division) באוגוסט 1916.[8] גיבושה של הדיוויזיה הקנדית החמישית (5th Canadian Division) החל בפברואר 1917, אך לא הסתיים באופן מלא עד שהיא פורקה בפברואר 1918 ואנשיה סופחו כתגבורת לארבע הדיוויזיות האחרות.[8] אף על פי שהגיס הקנדי היה תחת פיקודו של הצבא הבריטי, היה לחץ חזק מטעם חוגים בממשלת קנדה, בעיקר לאחר הקרב על הסום, שהגיס ילחם כיחידה נפרדת מאוחדת במקום שהדיוויזיות שלו יפוזרו.[8] תוכניות להקמת גיס קנדי שני ועוד שתי דיוויזיות בוטלו והחלה מחלוקת ברמה לאומית על נושא גיוס החובה לשירות מעבר לים.
רוב התומכים בעד גיוס חובה הציגו אותו כאמצעי לתגבור השורות במקום החיילים הרבים שנפלו בקרבות. סר רוברט בורדן ראש ממשלת קנדה בזמן המלחמה, שהוביל את הגישה הזאת, שאף לשמור על המשכיות התרומה הצבאית של קנדה וכשהפעיל לחץ כבד על אישור גיוס החובה, חוקק חוק השירות הצבאי (Military Service Act). אף על פי שהתגובה לגיוס החובה הייתה חיובית בציבור עקב תמיכתו בבריטניה, בקויבק הוא לא היה פופולרי. משבר הגיוס של 1917 תרם רבות לפילוג בין דוברי האנגלית לדוברי הצרפתית בקנדה.[9]
בשלבים המאוחרים יותר של המלחמה, הגיס הקנדי נחשב לאחת היחידות המשפיעות והמכובדות ביותר מבין אלה שנלחמו בחזית המערבית. כאומה של שמונה מיליון תושבים היה המאמץ הלאומי המלחמתי שלה יוצא דופן. סך של 619,636 גברים ונשים שירתו בכוחות הקנדים במלחמת העולם הראשונה, שמתוכם 59,544 נפלו בקרבות ו-154,361 נפצעו. ההקרבה הקנדית מונצחת בשמונה אתרי זיכרון בצרפת ובבלגיה.[10] 70 קנדים עוטרו במהלך המלחמה בצלב ויקטוריה.[11]
ב-1919 שלחה קנדה חיל משלוח למלחמת האזרחים ברוסיה לסיוע לצבא הלבן.[12] הרוב הגורף של כוחות אלה התמקם בולדיווסטוק והשתתף במעט מאד קרבות לפני שנסוג משם יחד עם כוחות זרים אחרים.[13]
.jpg)
הקמת חיל האוויר המלכותי הקנדי
- ערך מורחב – חיל האוויר המלכותי הקנדי
מלחמת העולם הראשונה הייתה הזרז להקמת חיל האוויר של קנדה. עם פרוץ המלחמה לא היה לקנדה חיל אוויר עצמאי משלה, אף על פי שקנדים רבים שירתו כטייסים בגיס התעופה המלכותי ובשירות האוויר הימי המלכותי של בריטניה.[14] ב-1914 אפשרה ממשלת קנדה את הקמתו של הגיס האווירי הקנדי (Canadian Aviation Corps)[15] הגיס ליווה את חיל המשלוח הקנדי לאירופה והיה ברשותו מטוס אחד שמעולם לא היה בשימוש.[16] הגיס האווירי הקנדי פורק ב-1915.[17] ניסיון שני להקים חיל אוויר נעשה ב-1918 כאשר שתי טייסות קנדיות (טייסת קרב וטייסת הפצצה) הוקמו על ידי משרד האוויריה הבריטי באירופה. ממשלת קנדה קיבלה את השליטה על שתי הטייסות כאשר הקימה את חיל האוויר הקנדי (Canadian Air Force). חיל אוויר זה לא ביצע פעולות קרביות של ממש ופורק ב-1921.[18]
במהלך שנות העשרים ממשלת בריטניה עודדה את קנדה להקים חיל אוויר למשימות שמתאימות לעתות שלום וסיפקה לה כמה מטוסים מעודפי המלחמה שלה (המתנה האימפריאלית). ב-1920 הוקם מחדש "חיל האוויר הקנדי" (CAF) כחלק מהמיליציה ונועד לביצוע אימוני ריענון.[19] לאחר ארגון מחדש נעשה החיל אחראי לכל הפעילות האווירית בקנדה, כולל תעופה אזרחית. סמכויות אלה הועברו לחיל האוויר המלכותי הקנדי (RACF) לאחר הקמתו באפריל 1924.[15] במלחמת העולם השנייה יתפקד חיל האוויר המלכותי הקנדי ככוח צבאי לכל דבר.[15]
מלחמת האזרחים בספרד
- ערך מורחב – מלחמת האזרחים בספרד
פלוגת מקנזי-פפינו, כוח של מתנדבים קנדים שנקרא על שם מנהיגי המרד נגד הבריטים ב-1837, שהייתה חלק מהבריגדות הבינלאומיות נלחמה לצדם של הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד.[20] הקנדים הראשונים שהשתתפו במלחמה סופחו לכוח האמריקני שלחם שם ומאוחר יותר הוקם כוח צפון אמריקני שכלל בתוכו כ-40 קנדים. עד לקיץ 1937 כ-1200 קנדים היו מעורבים במלחמה.[21] מבין כל 1546 הקנדים שידוע שהשתתפו במלחמה, נהרגו בקרבות 721 איש.[22]
הכרזת המלחמה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, קנדה הייתה דומיניון עצמאי חלקית של האימפריה הבריטית, ויצאה אוטומטית למלחמה לצד בריטניה, אם כי נשמרה זכותה להחליט על צורתה ומידת מעורבותה במלחמה. עם זאת, חוק וסטמינסטר הפך את קנדה למדינה ריבונית באופן מלא, תאורטית שווה לבריטניה ושאר הדומיניונים של חבר העמים הבריטי. למרות זאת, פרשנים אחדים ציינו שקנדה עדיין מחויבת להכרזת המלחמה של בריטניה משום שהיא נעשתה בשם בית המלוכה שסמכותו גם על קנדה, אך ראש ממשלת קנדה, ויליאם ליון מקנזי, הצהיר שוב ושוב כי "הפרלמנט יחליט".[23][24]
בסוף 1936 אמר קינג לפרלמנט: "המדינה שלנו נגררת לסיטואציות בינלאומיות עד כדי כך שאני חושב שהדבר מדאיג". גם הממשלה וגם הציבור המשיכו בסירובם להשתתף במלחמה אירופית, בין השאר בגלל זיכרונות משבר הגיוס של 1917. גם קינג וגם מנהיג האופוזיציה, רוברט ג'יימס מניון, הודיעו על התנגדותם לגיוס חיילים לשירות מחוץ לקנדה במרץ 1939. עם זאת, קינג לא שינה את דעתו מ-1923 שקנדה תשתתף במלחמה על ידי האימפריה, בין אם ארצות הברית תעשה זאת ובין אם לאו. באוגוסט 1939 התאחדה ממשלתו, כולל הקנדים והצרפתים, למלחמה באופן שכנראה לא היה קורה בתקופת משבר מינכן, אם כי גם חברי הקבינט וגם המדינה התבססו חלקית על ציפייה שההשתתפות בקנדה תהיה "מוגבלת".
היה ברור שקנדה תבחר להשתתף במלחמה לפני הפלישה לפולין ב-1 בספטמבר 1939. ארבעה ימים אחרי שהממלכה המאוחדת הכריזה מלחמה ב-3 בספטמבר 1939, הפרלמנט זומן לישיבה מיוחדת, וגם קינג ומניון ציינו את תמיכתם עבור קנדה בעקבות בריטניה, אך לא הכריזה מלחמה מיד, חלקית, כדי להראות שקנדה יצאה למלחמה מיוזמתה שלה על אף שלא הייתה חייבת לצאת למלחמה. שלא כמו בשנת 1914, כשהמלחמה באה כהפתעה, הממשלה הכינה אמצעים שונים לבקרת מחירים, קיצוב וצנזורה, והוחל מחדש חוק אמצעי המלחמה משנת 1914.[25] לאחר יומיים של דיונים, אישר בית-הנבחרים ונתן סמכות להכריז מלחמה על ממשלת גרמניה הנאצית. קבוצה קטנה של מחוקקים בקוויבק ניסתה לתקן את הצעת החוק, ומפלגת המפלגה הקומוניסטית, ג'יי ס. וודסוורת ', הצהירה כי חלק ממפלגתו התנגדה לכך. וודסוורת' היה היחיד מבין חברי הפרלמנט שהצביע נגד הצעת החוק.[26][27] הסנאט גם העביר את הצעת החוק באותו יום. הקבינט הכין באותו לילה כרוז של מלחמה, שאותו חתם המושל הכללי לורד טווידסמיר ב-10 בספטמבר. המלך ג'ורג' השישי אישר את הצהרת המלחמה של קנדה על גרמניה ב-10 בספטמבר.[28] מאוחר יותר הכריזה קנדה מלחמה על איטליה (11 ביוני 1940), יפן (7 בדצמבר 1941) ומעצמות אחרות של הציר, המעוגנת בעיקרון שחוקת וסטמינסטר העניקה את הסמכות הריבונית לקנדה.
גיוס ופריסת כוחות
עם פרוץ המלחמה, מעורבותה של קנדה במלחמה באירופה הוגבלה לדיוויזיה אחת, ודיוויזיה נוספת שהגנה על קנדה גופא. אף על פי כן, גודל הכוחות הקנדיים חרג במידה ניכרת מהתוכניות שפורסמו לפני המלחמה. במהלכה גייס הצבא 730 אלף איש, חיל האוויר 260 אלף וחיל הים 115 אלף, לצד התחמשות ועלייה ליותר מ-400 ספינות, כולל 3 נושאות מטוסים ו-2 סיירות. בנוסף, אלפי קנדים שירתו בחיל האוויר המלכותי הבריטי. כמחצית מצבא קנדה, ו-75% מאנשי חיל האוויר שלה, לא עזבו את המדינה, בהשוואה לאוסטרליה וארצות הברית בה 75% מהכוחות נפרסו מחוץ למדינה. בסך הכול בסוף המלחמה שירתו 1.1 מיליון גברים ונשים. המאמץ הימי הקנדי סייע לשמור על הנתיבים הימיים באוקיינוס האטלנטי פתוחים לאורך כל המלחמה. קנדה הייתה המדינה היחידה בצפון אמריקה שהייתה מעורבת באופן פעיל במלחמה[29] לפני ההתקפה על פרל הארבור.
חלק מכך שיקף את מדיניות "האחריות המוגבלת" של מקנזי קינג, ראש ממשלת בריטניה, ואת דרישות העבודה במאמץ המלחמתי של קנדה. נוסף על כך, הנסיבות במלחמה לא אילצו את קנדה לשלוח כוחות רבים, לאחר נפילת צרפת ב-1940 והיעדר חזית מערבית, יחד עם דרישות לחיילים שהיו יחסית מצומצמות בחזיתות אחרות.
מלבד ניסיון הפשיטה על דייפ באוגוסט 1942, קנדה לא לחמה בשום קרב משמעותי בחזית האירופית עד לפלישה לסיציליה ב-1943. מאוחר יותר היו החיילים הקנדים בין הראשונים שנכנסו בשערי רומא.
מערכות מוקדמות
אף על פי שהתייעצה עם קנדה בקביעות, בריטניה הייתה האחראית למעשה על הכנת תוכניות המלחמה של שתי המדינות בתשעת החודשים הראשונים במלחמה. אף מדינה לא לקחה את ההגנה על קנדה כשיקול רציני; מצידה של קנדה, היא סיפקה בעיקר מזון, חומרי גלם והכשירה טייסים מכל רחבי האימפריה כחלק מתוכנית האימונים האווירית של בריטניה, בהתאם להצעה הבריטית ב-26 בספטמבר 1939. עם זאת היא שלחה מאות אלפי חיילים להילחם מעבר לים כפי שעשתה במלחמת העולם הראשונה. הדבר תאם את הבטחתו של מקנזי קינג, כי לא ישלח חיילים בניגוד לרצונם להילחם מחוץ לקנדה. המדינה הייתה המקום העיקרי בו התנהלה תוכנית האימונים האווירית של האימפריה הבריטית. 131,553 אנשי חיל אוויר הוכשרו, כולל 49,808 טייסים, הוכשרו בקנדה בין אוקטובר 1940 עד מרץ 1945. יותר ממחצית מבוגרי התוכנית המשיכו לשרת בחילות האוויר הקנדי והבריטי. כך כוח שהכשיר עד פרוץ המלחמה 125 טייסים בשנה, הכשיר 1,460 מדי ארבעה שבועות.
יש המשערים שבריטניה לא הייתה מעוניינת במשלוח חיילים קנדים מחוץ למדינה. ממשלת קנדה הסכימה, משום שהיא לא רצתה בשחזור משבר גיוס דוברי הצרפתית בקנדה מ-1917. למרות זאת, דעת הקהל גרמה למקנזי קינג לשלוח את חטיבת חיל הרגלים הראשונה בסוף 1939, אולי בניגוד לרצונות הבריטים, אך ייתכן כי אילו הגיעה ההצעה לאימוני אנשי האוויר עשרה ימים קודם, לא היו החיילים הקנדים עוזבים את צפון אמריקה באותה שנה.
ב-1937 הסכימו קנדה ובריטניה כי כל הציוד הצבאי הקנדי שייוצר במדינה, ישתמש בעיצוב בריטי. אמנם סביר להניח כי הכוחות תמיד לחמו זה לצד זה ולכן שניהם צריכים לשתף פעולה, אבל הדבר אילץ את קנדה להיות תלויה ברכיבים שיוצרו מצדו השני של האוקיינוס האטלנטי.
ההגנה על הממלכה המאוחדת
בתקופה שבין כניעת צרפת וכיבושה על ידי גרמניה ביוני 1940, ועד פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941, סיפקה קנדה לבריטניה מזון ואמצעי לחימה בשיירות ימיות ואוויריות, וכמו כן העבירה טייסים ומטוסים ללחימה נגד הלופטוואפה בקרב על בריטניה. במהלכו, בין 88 ל-112 טייסים קנדים שירתו בחיל האוויר המלכותי,[30] רובם הגיעו לבריטניה בהתנדבות. עד סוף הקרב על בריטניה עמד מניין הטייסים הקנדים ההרוגים על 23.[31] במהלך הקרב, הצטרפו טייסות של חיל האוויר המלכותי הקנדי וטייסים בודדים לחיל האוויר המלכותי, והשתמשו בסופרמרין ספיטפייר ובהוקר הוריקן במהלכו. ב-1 בינואר 1943 היו בבריטניה די מפציצים וצוותי אוויר קנדים כדי לייסד את להק מספר 6 בחיל האוויר הקנדי, אחד מ-8 להקים תחת פיקוד המפציצים הקנדי. על הקרקע, נפרסו יחידות קנדיות למקרה של פלישה גרמנית.
לאחר כניעת צרפת מסרו הבריטים לקנדים כי תיתכן פלישה גרמנית לצפון אמריקה, וכי על קנדה להיערך בהתאם. בעקבות מסר זה, החלה קנדה להתמגן. חיילים קנדים נשלחו אל ניופאונדלנד, בחופה המזרחי של קנדה והנקודה הקרובה ביותר לאירופה. מחשש לניתוק הקשר בינה לבין בריטניה, כבשה קנדה את איסלנד באביב 1941, לאחר פלישה בריטית מקדימה. ב-24 ביוני הציגה ממשלת קנדה את התקציב הראשון שחצה את רף המיליארד דולר, מתוכו 700 מיליון הוקצו להוצאות המלחמה לעומת 126 מיליון דולר בשנים 1939–1940. עם זאת, לא היווה התקציב מעמסה על הכלכלה הקנדית, שהגיעה לשיא מאז הקמת קנדה. בנוסף, החלה ממשלת קנדה בגיוס חיילים לצבא, אך על מנת להימנע ממשבר הגיוס של 1917, הוחלט שרק חיילים שיתנדבו יישלחו אל מעבר לגבולות קנדה.
ממשלת ארצות הברית חששה מפני אפשרות של ניצחון גרמני באירופה. בנקודה זו נעשה שימוש בדוקטרינת מונרו, לפיה כל התקפה על קנדה נחשבה להתקפה על ארצות הברית. הבדלנים האמריקאים שהתנגדו לסיוע האמריקאי לבריטניה לא יכלו למתוח ביקורת על סיוע לקנדה,[32] שעל פי סקר זכה לאחוזי תמיכה של 81%.[33] העיתון הבדלני שיקגו טריביון, הפתיע ותמך בסיוע הצבאי לקנדה ב-19 ביוני.[32] דרך מקנזי קינג, ביקשה ארצות הברית מבריטניה לפזר את הצי המלכותי שלה ברחבי האימפריה כך שהגרמנים לא יוכלו להשתלט עליו. ב-16 באוגוסט 1940 נפגש קינג עם רוזוולט בעיירת הגבול אוגדנסבורג, פגישה שהביאה להסכם אוגדנסבורג, לפיו שתי המדינות הסכימו להקים את ועד ההגנה המשותף, ארגון שהמשיך להתקיים גם אחרי המלחמה. בסתיו 1940 נראה המצב כה מתוח שהוועד המשותף הסכים שבמקרה של תבוסה בריטית תקבל ארצות הברית את השליטה על הצבא הקנדי. באביב 1941, כשהמצב הצבאי השתפר, סירבה קנדה לקבל את ההסכמה הזו.
הקרב על הונג קונג
- ערך מורחב – קרב הונג קונג
בסתיו 1941 קיבלה ממשלת בריטניה את הצעתה של ממשלת קנדה לשלוח שני גדודי חי"ר ומפקדת חטיבה (1,975 חיילים) כדי לחזק את כוחם של הבריטים, ההודים והחיילים המקומיים בהונג קונג. כוח זה היה ידוע בשם "כוח C", והגיע להונג קונג באמצע נובמבר 1941, אך ללא כל הציוד שלו. הכוח התמקם בתחילה בצידו הדרומי של האי, על מנת שיוכל להתמודד עם נחיתה אמפיבית. ב-8 בדצמבר, בעקבות המתקפה על פרל הארבור, החלו היפנים בהתקפה גם על הונג קונג עם כוח הגדול פי ארבעה מחיל המצב של בעלות הברית. חיילים קנדים הוזעקו למתקפת נגד והשתתפו בקרב הראשון שלהם ב-11 בדצמבר. לאחר קרב מר נכנעו המגנים ב-25 בדצמבר. כוח C איבד 290 חיילים במהלך הקרב ועוד 267 נספו במחנות השבויים היפנים.
ניופאונדלנד
עם הכרזת המלחמה, ציפתה בריטניה שקנדה תישא באחריות להגנה על מושבותיה באמריקה הצפונית. באותה עת היה ל.א. אמרסון מפקח ההגנה על ניופאונדלנד, ווינסטון צ'רצ'יל הורה לו לשתף פעולה עם קנדה ולעמוד ב"פלישה ידידותית", כפי שהוא עודד את מקנזי קינג לתמוך בפלישה קנדית לניופאונדלנד. במרץ 1942 ארגן המפקח אמרסון ארגונים רשמיים, כמו חיל האוויר של ניופאונדלנד, ושילב אותם ביחידות הקנדיות.
כמה גדודים קנדים הוקמו בניופאונדלנד במהלך מלחמת העולם השנייה; החטיבה המפורסמת ביותר הייתה יחידת הרובאים המלכותיים של קנדה, שהוצבה בקייפ ספיר לפני שנשלחה להונג קונג. בחודש יולי 1941 הגיעו חיילים מאי הנסיך אדוארד כדי להחליף אותם. ב-1941 ו-1942 הועברה חטיבת לינקולן וולאנד לנמל התעופה גנדר, ואחר כך לסנט ג'ונס.
בהמשך, בנה הצבא הקנדי מבצר בקייפ ספיר ובו מספר תותחים גדולים על מנת להרתיע את הגרמנים שביצעו פשיטות ימיות באזור. נבנו מבנים נוספים שהשקיפו על נמל סנט ג'ונס. מחסנים ובונקרים הוקמו בגבעות הסאות'סייד ורשתות טורפדו נפרסו לאורך מפרץ הארבור. תותחים הוקמו באי בל כדי להגן על צי הסוחר מפני התקפת צוללות.
הצבא הבריטי גייס שתי יחידות מניופאונדלנד לשירות מחוץ לקנדה: יחידת ארטילריית השדה ה-59 ויחידת ארטילריית השדה ה-166. היחידה ה-59 שירתה בצפון אירופה, ואילו 166 שירתה באיטליה וצפון אפריקה. הגדוד המלכותי של ניופאונדלנד גויס גם הוא, אך הוא לא יצא את גבולות ניופאונדלנד. מספר 125, טייסת מניופאונדלנד, שירתה באיטליה ובוויילס וסיפקה תמיכה במהלך D Day. הטייסת פורקה ב-20 בנובמבר 1945.[34]
כל החיילים הקנדים שהוקצו לניופאונדלנד בין השנים 1939–1945 זכו במדליית שירות המתנדבים הקנדי על שירותם. מכיוון שבקנדה, בדרום אפריקה, ובאוסטרליה הוצאו מדליות מתנדבים משלהן, ממשלת ניופאונדלנד הכינה גם כאלו מטעמה בשנת 1978. מדליית שירות ההתנדבות המלחמתית הוענקה רק לחיילי ניופאונדלנד ששירתו מחוץ לקנדה אך לא קיבלו מדליה.
הקרב על האיים האלאוטיים
זמן קצר אחרי המתקפה על פרל הארבור וכניסת ארצות הברית למלחמה, תקפו כוחות יפנים את האיים האלאוטיים. במהלך הקרב על האיים, קיימו מטוסים קנדים טיסות סיור לאיתור צוללות יפניות, בזמן שעל הקרקע התפרסו לצד הכוחות האמריקאים כוחות קנדים. מכורח הנסיבות, השתתפו הקנדים בקרב אחד בלבד, במבצע קוטג' באי קיסקה, אך בשלב זה כבר נמצאו הכוחות היפנים בנסיגה.
הפשיטה על דייפ
- ערך מורחב – הפשיטה על דייפ
ממשלת קנדה לחצה לצירוף כוחותיה ללחימה.[35] אי לכך, ב-19 באוגוסט 1942, 5,000 חיילים מהדיוויזיה הקנדית השנייה ו-1,000 חיילי קומנדו בריטים נחתו בעיר דייפ שבצפון צרפת בהתקפת הכוחות המשולבים הגדולה היחידה בצרפת טרם הפלישה לנורמנדי. שעה שמספר גדול של מטוסי קרב טסו בשמי העיר, חיל הים הפגיז את העיר במידה מוגבלת, על מנת למנוע נזק לעיר ולאזרחים בה. כתוצאה מכך, הכוחות הנוחתים נאלצו לתקוף חוף מוגן בכבדות ללא הפצצה מסייעת. מתוך 6,000 חיילי בעלות הברית, 3,623 נהרגו או נשבו (60% מהכוחות). חיל האוויר המלכותי נכשל בניסיונו לגרור את הלופטוואפה לקרב אווירי, ואיבד 106 מטוסי קרב (מתוכם לפחות 32 מאש נ"מ או תאונות), בהשוואה ל-48 בלבד עבור הלופטוואפה. הצי המלכותי איבד 33 נחתות ומשחתת אחת. שני חיילים קנדים עוטרו בצלב ויקטוריה על פעולתם בדייפ.
הלקחים שנלמדו מהקרב בדייפ שימשו מאוחר יותר את בעלות הברית בבואן לתכנן את מבצע לפיד לכיבוש צפון אפריקה והפלישה בנורמנדי. אלו כמה מהלקחים:
- יש צורך בתמיכת ארטיליריה, לרבות תקיפות אוויריות;
- יש לדאוג לאלמנט ההפתעה;
- קיימת חשיבות למודיעין נאות;
- יש להימנע מהתקפה חזיתית על עיר נמל מוגנת;
החזית המערבית: 1943-1945
החזית האיטלקית
בעוד הקנדים שירתו באוויר, בים וביבשה ביחידות קטנות שסופחו לבעלות הברית האחרות, המערכה באיטליה הייתה הראשונה מאז מלחמת העולם הראשונה שבה הפעילה קנדה דיוויזיות שלמות. חיילים קנדים השתתפו בפלישה לסיציליה ולאיטליה. למעלה מ-25 אלף חיילים קנדים נפגעו במהלך המערכה באיטליה.
הדיוויזיה הקנדית הראשונה והבריגדה הקנדית המשוריינת הראשונה לקחו חלק בפלישת בעלות הברית לסיציליה, שכונתה מבצע האסקי ב-10 ביולי 1943, ולאחר מכן גם בפלישה לאיטליה גופא, ב-3 בספטמבר אותה שנה. השתתפות קנדה בפלישות לסיציליה ואיטליה התאפשרו לאחר החלטת ממשלת קנדה לפצל את הארמייה הראשונה שהייתה קודם לכן בבריטניה נטולת מעש. לחץ ציבורי על הכוחות הקנדים אילץ את הכוחות הקנדים לבצע מהלך צבאי עוד בטרם הפלישה לצפון-מערב אירופה.[36] הכוחות נלחמו בחזית האיטלקית עד פברואר-מרץ 1945, עת התרחש מבצע גולדפליק. בשעה שהכוחות הקנדים בחזית האיטלקית הגיעו לשיא גודלם, הם כללו את הקורפוס הקנדי הראשון, הדיוויזיה הראשונה, הדיוויזיה המשוריינת החמישית, ובריגדה משוריינת עצמאית. קרבות בולטים באיטליה הם קרב מורו ריבר, קרב אורטונה, והקרבות לפריצת קו היטלר והקו הגותי.
שלושה צלבי ויקטוריה הוענקו לחיילי הצבא הקנדי באיטליה.
שחרור צרפת
ב-6 ביוני 1944, בעת הפלישה לנורמנדי, נחתה החטיבה הקנדית השלישית בחוף ג'ונו בנורמנדי, וסבל מאבדות כבדות בשעה הראשונה לנחיתה. בסוף ה-D-Day הצליחו הקנדים לחדור לעומק צרפת, והקדימו את הבריטים והאמריקאים באתרי הנחיתה שלהם, והצליחו לנצח בחוף אומהה. בחודש הראשון של המערכה בנורמנדי, הכוחות הקנדים, הבריטים והפולנים נתקלו בכמה מההגנות החזקות ביותר של הגרמנים, כולל דיוויזיית הפאנצר אס אס הראשונה, דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-12 ודיוויזיית הפאנצר להר.
כמה פעולות שבוצעו על ידי הקנדים היו לפרוץ נתיב לעיר קן ולאחר מכן דרומה לכיוון פאלז, כחלק מניסיון בעלות הברית לשחרור פריז, כשבאותה עת הצבא הקנדי היה מתואם עם הצבא האמריקאי. הכוחות, שסגרו על כיס פאלז, הצליחו כמעט לחלוטין להשמיד את הצבא הגרמני במקום. שלושה צלבי ויקטוריה נצברו על ידי החיילים הקנדים בצפון מערב אירופה; רס"ן דוד קורי מגדוד דרום אלברטה קיבל את הצלב על אופן פעילותו בסנט למברט, קפטן פרדריק טילסטון מהגדוד הסקוטי של אסקס וסמל אוברי קוזן מגדוד הרובאים המלכותי עוטרו בצלב בעקבות שירותם בלחימה בריין בשנת 1945, כשקוזן עוטר בו לאחר מותו. 50 אלף קנדים נלחמו ב-D-Day.
ארצות השפלה
אחת התרומות החשובות ביותר של קנדה למאמץ המלחמתי הייתה קרב שפך הסכלדה שניהל הקורפוס הקנדי השני, תחת פיקודו של לוטננט גנרל גאי סיימונס, שהיה כפוף למרות הארמייה הקנדית הראשונה, בפיקוד גנרל הארי קריראר. הקורפוס כלל את הדיוויזיות הקנדיות השנייה והשלישית ואת הדיוויזיה הקנדית המשוריינת הרביעית. הדיוויזיה ה-51 הבריטית צורפה לכוחות קנדה.
הבריטים שחררו את אנטוורפן, אך לא ניתן היה להשתמש בנמל העיר עד שהגרמנים לא יורחקו משפך הסכלדה שהיה מבוצר היטב. בתוך כמה שבועות של לחימה קשה בסתיו 1944 הצליחו הקנדים לנצח את הגרמנים באזור זה. הכוחות פנו מזרחה ושיחקו תפקיד מרכזי בשחרור הולנד, כשבשנים 1944–1945 היה הצבא הקנדי אחראי על שחרור חלק ניכר מהולנד. קנדה איבדה 7,600 חיילים בפעולות אלה.
הגעת החיילים הקנדים הייתה בזמן משבר בהולנד שכונה "חורף הרעב". חיילי צבא קנדה בהגיעם נתנו את מנות הקרב שלהם לילדים וחילקו שמיכות. מפציצים שימשו להפלת מנות מזון לאזרחים ברוטרדם, אמסטרדם ובהאג בהסכמת גרמניה שהותנתה בכך שהמפציצים לא יטוסו בגובה של מעל 200 רגל.
נוסף על כך, משפחת המלוכה של הולנד עברה להתגורר באוטווה עד לשחרור הולנד, ומרגריט, נסיכת הולנד אף נולדה במהלך הגלות בקנדה. הנסיכה יוליאנה, ביתה של המלכה וילהלמינה, זכתה למקלט בקנדה יחד עם שתי בנותיה, ביאטריס ואיירין. במהלך מגוריה במדינה היא נערכה להולדת ביתה השלישית, היא הנסיכה מרגריט. כדי להבטיח כי הנסיכה תזכה באזרחות הולנדית, העביר הפרלמנט הקנדי חוק מיוחד שהכריז על הסוויטה של הנסיכה יוליאנה בבית החולים כ"אקס-טריטוריאלית. ב-19 בינואר 1943 נולדה הנסיכה. למחרת לידתה הונף דגל הולנד מעל מגדל השלום. זו הפעם היחידה בה דגל זר הונף מעל בנייני הפרלמנט של קנדה.
בשנת 1945, אזרחי הולנד שלחו 10,000 נורות צבעוניות שנבחרו ידנית כמתנת-אחרי-מלחמה לחיילים הקנדים שהשתתפו בשחרור הולנד. נורות אלו נתלו לאורך גבעת הפרלמנט ודרך המלכה אליזבת'. הנסיכה יוליאנה הייתה כה מרוצה מהבולטות שניתנה למתנה עד שב-1946 שלחה 20 אלף נורות צבעוניות כאות תודה על קבלתה בקנדה במהלך ימי המלחמה. מאז, התפשטו הנורות הצבעוניות ברחבי אוטווה כאות לשלום, חופש ולידידות הבינלאומית. מדי שנה, מקבלת בירת קנדה 10,000 נורות מהמשפחה המלכותית ההולנדית, איתן חוגגים בפסטיבל טוליפ הקנדי. ב-1995 במלאת יובל לסיום המלחמה, תרמה הולנד 5,000 נורות נוספות לגבעת הפרלמנט, 1,000 לכל בירה פרובינציאלית וטריטוריאלית ו-1,000 לבית החולים בסנט אן-דה-בולון (בית החולים הפדרלי היחיד שנותר בקנדה המנוהל על פי ענייני הווטרנים הקנדים). נראה כי החיבה שרחשו הולנד וההולנדים כלפי קנדה והקנדים נותרה זמן רב אחרי המלחמה, עד עצם היום הזה.[37]
לוחמה ימית
הקרב על האוקיינוס האטלנטי
- ערך מורחב – המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945)
המערכה באוקיינוס האטלנטי הייתה הממושכת ביותר במלחמת העולם השנייה. לאחר שבריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה, קנדה נכנסה גם היא למלחמה ב-10 בספטמבר 1939, משום הקשר החזק שלה עם בריטניה. קרב האוקיינוס האטלנטי היה הקרב המתמשך ביותר במלחמת העולם השנייה. לאחר שבריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה, קנדה נכנסה מיד, נכנסה למלחמה ב־10 בספטמבר 1939, משום שהייתה להם אינטרס לקיום בריטניה.
תפיסת הביטחון הקנדית נבנתה על בסיס ניצחון בריטי במלחמה זו, יחד עם שמירה על הביטחון הלאומי של קנדה, מבחינה פוליטית היו שחשו כי חובתה של קנדה לצאת לעזרת בנות בריתה. לדוגמה, ראש ממשלת קנדה מקנזי קינג היה משוכנע לחלוטין כי זו "החובה הלאומית הברורה" של קנדה "להשיב לבריטניה".
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, היה לקנדה צי קטן, שבו שבע ספינות מלחמה. עם כניסתה למלחמה, נזקקה קנדה לרפורמה בצי כדי לסייע לבריטניה. כך, עם פרוץ המלחמה היו 3,500 חיילים ששירתו בחיל הים המלכותי הקנדי, ובספטמבר 1940 גדל המספר ל-10,000.
גם סוכנויות ממשלת קנדה שיחקו תפקיד מרכזי בדפוס הלחימה באוקיינוס האטלנטי. חטיבת הציים הקנדית הפעילה רשת של סוכנים בארצות הברית הנייטרלית עד 1941. סוכנים אלה ניהלו את המשלוחים לבריטניה ואף ניהלו את המערכות ההולכות וגדלות של הצי האמריקאי. פרסומים מיוחדים בענייני סחר סופקו לחיל הים האמריקאי מאוטווה ב-1941, ועד ההתקפה על פרל הארבור מנהלי הנמלים בארצות הברית עבדו יחד עם קנדה כצוותים.
קנדה גם קיבלה את האחריות לשמור על שתי נקודות מרכזיות ואסטרטגיות באוקיינוס האטלנטי. הראשונה הייתה ידועה בשם "אמצע האוקיינוס האטלנטי", שמוקמה מחוץ לחופי גרינלנד. זו הייתה נקודה עוינת בנתיב האספקה שהיה קשה מאד להשתלט עליה. עם השימוש באיסלנד כנקודת תדלוק, הצטמצם האזור בו לא היה ניתן לתדלק ל-560 ק"מ.
המשימה השנייה שהוטלה על קנדה הייתה לשלוט בתעלת למאנש במהלך הפלישה לנורמנדי. "ב-6 ביוני, 50 כלי שיט של חיל הים המלכותי הקנדי פוזרו מחדש עבור אילוצי הפלישה". משימתם הייתה לשלוט על אזורי הפלישה, לספק סיורים מרוחקים ולמנוע מצוללות גרמניות בתעלה לקבל תגבורת.
קנדה זכתה לצמיחה ניכרת במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהפכה ממדינה עם מעט מאד ספינות מלחמה למדינה בעלת חיל הים השלישי בגודלו בעולם ללא חישוב מדינות הציר. תפקידה העיקרי היה בהגנה על ספינות הסוחר ששטו מצפון אמריקה לבריטניה וקנדה מילאה את המשימה בהצלחה יחסית. במהלך המלחמה ארגנה קנדה 25,343 שיירות מוצלחות שסיפקו 164,783,921 טונות מטען. בסוף המלחמה, נודע ממסמכים גרמניים כי קנדה הייתה אחראית לאובדן 52 צוללות באוקיינוס האטלנטי. מהצד הקנדי הוטבעו 59 אניות סוחר קנדיות ו-24 ספינות מלחמה.
תקיפות במים הטריטוריאליים והיבשה של קנדה
צוללות U-boat של מדינות הציר פעלו במימי קנדה וניופאונדלנד לאורך כל המלחמה, והטביעו ספינות חיל ים וצי סוחר רבות. שתי התקיפות הבולטות התרחשו ב-1942, כאשר צוללות גרמניות תקפו ארבע אניות של בעלות הברית שנשאו עפרה בבל איילנד שבניופאונדלנד. שתיים מהן הוטבעו על ידי U-513 ושתיים אחרות על ידי U-518. התקיפה הביאה למותם של 69 מלחים. כשהצוללת שיגרה טיל טורפדו לעבר מזח ההעמסה, הפכה בל איילנד למקום היחיד באמריקה הצפונית שהיה נתון להתקפה ישירה של כוחות גרמניים במהלך מלחמת העולם השנייה. צוללות גרמניות נמצאו גם בנהר סנט לורנס; במהלך ליל ה-14 באוקטובר 1942, מעבורת ששטה בנהר הוטבעה בפגיעת טורפדו של הצוללות U-69 הגרמנית וטבעה במיצר קאבוט עם טביעתם של 137 בני אדם. שני הצדדים המשיכו להילחם זה בזה וניסו להערים האחד על השני. מספר תאונות של צוללות גרמניות התרחשו במי קנדה, כמה מהם גם בנהר לברדור. היבשה הקנדית נפגעה גם כאשר הצוללת היפנית I-26 הפגיזה את מגדלור הנקודה באי ונקובר ב-20 ביוני 1942. גם בלוני תבערה יפנים שוגרו לעבר קנדה, חלקם הגיעו לקולומביה הבריטית ולשאר המחוזות המערביים בקנדה.
העורף הקנדי
תעשייה, כרייה והפקה
בתחילת מלחמת העולם השנייה, לא הייתה קיימת בקנדה תעשייה גדולה מלבד ייצור מכוניות.[38] עם זאת, עד סוף המלחמה, היווה ייצור הרכבים בקנדה 20% בלבד מהייצור הכולל בקנדה, ארצות הברית ובריטניה. בשנת 1938 דורגה תעשיית הרכבים של קנדה במקום הרביעי בעולם בייצור מכוניות נוסעים ומשאיות, אף על פי שחלק גדול מיכולת הייצור נותר ללא שימוש אחרי השפל הגדול. במהלך המלחמה, שימשה תעשייה זו לבניית כל סוג של אמצעי לחימה, ובמיוחד כלי רכב גלגליים, וקנדה הגיעה למקום השני (לצד ארצות הברית). התפוקה הקנדית של 800 אלף משאיות וכלי רכב עלתה על הייצור הכולל של גרמניה, איטליה ויפן.
בנוסף, קנדה פיתחה טנק בינוני עצמאי בשם רם. אף על פי שהוא לא התאים ללוחמה, הטנק היה שימושי בעת האימונים, והגדוד המשוריין הקנדי הראשון השתמש בטנקים משודרגים מדגם זה כנגמ"שים בצפון מערב אירופה. קנדה גם ייצרה והעבירה לברית המועצות 1,390 טנקי ולנטיין. בתחום התעופה, בקנדה נבנו כ-14 אלף מטוסים מדגמי לנקסטר ומוסקיטו; עד סוף 1944 הוציאו המספנות הקנדיות אניות מלחמה דוגמת קורבטות, משחתות ופריגטות וכ-345 ספינות סוחר. ייתכן שלא היה מדובר בתרומה חיונית למאמץ המלחמתי של בעלות הברית, אך לא כך בתעשיית המתכות: מחצית מהאלומיניום של בעלות הברית ו-90% מהניקל סופק על ידי מקורות קנדיים במלחמה. החברה הקנדית Eldorado Mining and Refining שהפיקה אורניום כתוצר לוואי מייצור הזהב והרדיום, נקראה לסייע לפרויקט מנהטן. בפרט, נעשה שימוש במשאבים שהפיקה החברה לייצור הפצצה ילד קטן שהוטלה על הירושימה.
משמר הווטרנים של קנדה
בדומה למשמר המולדת הבריטי, משמר הווטרנים של קנדה הוקם בראשית ימי מלחמת העולם השנייה ככוח הגנה במקרה של תקיפה על אדמת קנדה. הוא כלל בעיקר את ותיקי מלחמת העולם הראשונה, ובשיא הגיע ל-37 פלוגות פעילות שבמסגרתן שירתו 451 קצינים ו-9,806 בדרגות אחרות. למעלה מ-17,000 ותיקי מלחמת העולם הראשונה שירתו במשמר הווטרנים בין השנים 1939–1945; חלק מהפלוגות הפעילות אף שירתו מחוץ לקנדה, כולל פלוגת דיוטי פרי שצורפה למטה הצבאי הקנדי בלונדון, פלוגה מספר 33 באיי בהאמה, פלוגה 34 בגיאנה הבריטית ובניופאונדלנד, וקבוצה קטנה יותר שנשלחה להודו. משמר הווטרנים של קנדה היה מעורב במרד השבויים הגרמנים בבאומנוויל, שארך שלושה ימים, בשנת 1942. המשמר פורק בשנת 1947.
משבר הגיוס של 1944
הפיקחות הפוליטית של מקנזי קינג, בשילוב ההבנה וההכלה כלפי מחוז קוויבק, גרמו למשבר גיוס קטן בהשוואה לקודם שהתרחש ב-1917. במהלך המלחמה שירתו מתנדבים צרפתים-קנדים ביחידות עצמאיות בחזית ובמרכז.
התקפת מדינות הציר על אדמת קנדה
ההתקפות היחידות של מדינות ציר על אדמת קנדה היו פצצות כדור פורח בחורף 1944–1945. עם זאת, לא היו נפגעים בנפש מהפצצות. הצבא היפני קיווה כי מלבד ההפצצות הישירות, יגרמו הפצצות לשריפות. אולם, מאחר שהכדורים הפורחים שוגרו בחורף, הקרקע המכוסה בשלג מנעה מהשריפות להתפשט. 57 פצצות כאלו נמצאו ממזרח למחוז מניטובה. פצצות רבות נוספות התגלו בסוף 2014.[39]
היסטוריוגרפיה
קנדה השקיעה תשומת לב רבה בזמן אמת לתיעוד המלחמה, ופרסה היסטוריונים במפקדה הצבאית הקנדית בבריטניה. היסטוריונים אלו כללו לא רק היסטוריונים מטעם הצבא, אלא גם אמנים וציירים. ההיסטוריה הרשמית של צבא קנדה נערכה רק לאחר המלחמה, כשטיוטת הביניים נכתבה ב-1948, ושלושת הכרכים פורסמו במהלך שנות ה-50. זאת בהשוואה למלחמת העולם הראשונה, כשרק כרך אחד פורסם עד 1939, והסיכום המלא פורסם 40 שנה אחרי המלחמה. ההיסטוריה הרשמית של חילות האוויר והים של קנדה פורסמו גם הם באיחור, במהלך שנות ה-80. ההצגה של הכוחות הקנדים בקרבות מסוימים, כמו קרב הונג קונג והפשיטה על דייפ, נותרה שנויה במחלוקת, ומספר רב של ספרים נכתבו על אירועים אלו מנקודות מבט שונות. חוקרים ידועים כמו טרי קופ (מומחה) ודני ויטאקר (חייל לשעבר), התפרסמו בזכות כתיבתם אחרי המלחמה.[40]
ראו גם
קישורים חיצוניים
.jpg){kind=link}
- canadiansoldiers.com, סקירה של הצבא הקנדי במלחמת העולם השנייה
- הדרך לניצחון, סרט תעודה דרמטי של מלחמת העולם השנייה ששודר במקור ב-8 במאי 1945, ב-CBC
- לויטננט צ'ארלס ויליאם פירסון (1912–2000): רגימנטים לינקולן ו-וולנד במלחמת העולם השנייה
הערות שוליים
- ^ סטטיסטיקת אוכלוסייה
- ^ מוזיאון המלחמה הקנדי
- ^ 3.0 3.1 מלחמת העולם השנייה, באתר האנציקלופדיה הקנדית
- ^ ווילמוט,, מלחמת העולם, לונדון: קינדרסלי בע"מ, 2004, עמ' 168. (באנגלית)
- ^ 5.0 5.1 James Ciment; Thaddeus Russell (2007). The home front encyclopedia: United States, Britain, and Canada in World Wars I and II. ABC-CLIO. p. 423.
- ^ Russell Hart (2001). Clash of arms: how the allies won in Normandy. Lynne Rienner Publishers. p. 39.
- ^ Tim Cook (1999). "'A Proper Slaughter': The March 1917 Gas Raid at Vimy" (PDF). Canadian Military History 8 (2): 7–24.
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 G. W. L. Nicholson (1964). Canadian Expeditionary Force 1914–1919: Official History of the Canadian Army in the First World War. Queen’s Printer. pp. 101–111, 165, 207–210.
- ^ Elizabeth Armstrong (1974). The Crisis of Quebec, 1914–1918. McGill-Queen's Press (MQUP). p. 152.
- ^ Geoffrey Hayes; Michael Bechthold; Laurier Centre for Military, Strategic and Disarmament Studies (2007). Vimy Ridge: a Canadian reassessment. Wilfrid Laurier University Press. p. 280.
- ^ Orders and Decorations - Canadian Victoria Cross Recipients, Veterans Affairs Canada
- ^ Clifford Kinvig (2007). Churchill's Crusade: The British Invasion of Russia, 1918–1920. Continuum International Publishing Group. p. 63.
- ^ Benjamin Isitt (2010). "From Victoria to Vladivostok: Canada’s Siberian Expedition, 1917–19". UBC Press.
- ^ Jeffrey Grey (2008). A military history of Australia. Cambridge University Press. p. 118
- ^ 15.0 15.1 15.2 Walter J. Boyne (2002). Air Warfare: an International Encyclopedia: M–Z. ABC-CLIO. p. 116.
- ^ Dan McCaffery (2000). Canada's Warplanes: Unique Aircraft in Canada's Aviation Museums. James Lorimer & Company. p. 7.
- ^ Larry Gray (2000). We are the Dead. General Store Publishing House. p. 198.
- ^ World War I: A–D.. ABC-CLIO. 2005. p. 255.
- ^ William Alexander Binny Douglas; Brereton Greenhous (1995). Out of the shadows: Canada in the Second World War. Dundurn Press. p. 34.
- ^ Michael Petrou (2008). Renegades: Canadians in the Spanish Civil War. UBC Press. p. 12.
- ^ John Virtue (2008). Fred Taylor: brother in the shadows. McGill-Queen's Press (MQUP). p. 70.
- ^ Barry M. Gough (2010). Historical Dictionary of Canada. Scarecrow Press. p. 261.
- ^ ג.ל. גרנסטיין, בדרך למלחמה? 'הפרלמנט יחליט', באתר THE GLOBE AND MAIL, 09-09-2009
- ^ ס.פ. סטייסי, נשק, גברים וממשל: מדיניות המלחמה של קנדה 1939–1945, 1970 (באנגלית)
- ^ צ'רלס בישוף, מערכת רחבה של רגולציה צפויה בקנדה, אזרח אוטווה, 1939, עמ' 4
- ^ ג 'יימס שיבר וודסוורת', באתר HISTORICA CANADA
- ^ גרלד קפלן, פעם, היו הקנדים גאים בפרלמנט שלהם, באתר HISTORICA CANADA, 04-05-2012
- ^ פ.ס. מירס, "כרוז מלחמה שהונפק לאחר החלטת הפרלמנט שאושרה ברוב גורף", מונטריאול גאסט, 10 בספטמבר 1939, עמ' 1
- ^ מורי ד.ר., שליחות דיפלומטית ראשונה בקנדה ובאמריקה הלטינית, כתב העת ללימודים בינלאומיים ועולמיים, 1974
- ^ היסטוריה של הקרב על בריטניה, באתר חיל האוויר המלכותי הקנדי
- ^ סטפן בנגיי, האויב המסוכן ביותר: ההיסטוריה של הקרב על בריטניה, אאורום, 2009, מסת"ב 978-1845134815
- ^ 32.0 32.1 סנטלי ו. דזיובן, 1, היחסים הביטחוניים בין ארצות הברית וקנדה: 1939-1945, וושינגטון די.סי.: מרכז ההיסטוריה הצבאית, 1959, עמ' 2-3
- ^ LIFE, מה ארצות הברית חושבת
- ^ רשות האוויר - ההיסטוריה של חיל האוויר המלכותי, באתר ארכיון האינטרנט
- ^ ג'וליאן תומפסון, [Thompson, Julian. "The Dieppe Raid." BBC History (World Wars in Depth series), 30 March 2011 דייפ], באתר BBC, 30 במרץ 2011
- ^ דיוויד ג'יי ברקוסון, עלה המייפל נגד מדינות הציר: מלחמת העולם השנייה בקנדה, טורונטו: סטודרט, 1995, עמ' 152
- ^ למה הולנדים אוהבים את הקנדים, באתר uncloggedblog, 21 ביוני 2013
- ^ ד"ר ג.ל. גרנסטין, [chrome-extension://oemmndcbldboiebfnladdacbdfmadadm/http://www.ceocouncil.ca/wp-content/uploads/archives/Arming_the_Nation_A_Paper_Prepared_by_Dr_Granatstein_May_2005.pdf חימוש האומה: מאמצי תעשיית המלחמה הקנדית 1939–1945], 2005
- ^ ג'ניפר קראמפ, 12, קנדה תחת התקפה, דנדאם, 2010, עמ' 167-177, מסת"ב 978-1-55488-731-6
- ^ טים קוק, הלוחמים של קליאו: היסטוריונים קנדיים וכתיבת מלחמות העולם, UBC, 2011
