תוכנית דקר
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
תוכנית דקר, על שם ויסה דקר (Wisse Dekker), מנכ"ל פיליפס וחבר השולחן העגול האירופי של התעשיינים (European Round Table), היא תוכנית פעולה בשם "אירופה 1990" להשלמת השוק האירופי האחיד, אשר הוצגה על ידי דקר בנאום שנשא ב-11 בינואר 1985, בבריסל, לפני קהל של 500 נוכחים, ביניהם רבים מבעלי התפקידים החדשים בנציבות.[1] רבים רואים בתוכנית "אירופה 1990" כמבשרה של "הנייר הלבן" של נציב השוק הפנימי הלורד קוקפילד הבריטי, המסמך אשר הציג בקווים כלליים את תוכנית אירופה 1992 להשלמת השוק האחיד ופורסם שישה חודשים מאוחר יותר.[2]
ויסה דקר
ויסה דקר נולד באיינדהובן (הולנד) ב-24 באפריל 1924. הוא שימש כמנכ"ל פיליפס בשנים 1986-1982, ולאחר מכן, בשנים 1992-1988 כיהן כיושב הראש של השולחן העגול האירופי. הוא היה אחד מהתומכים הנלהבים של שוק אירופי משותף. לכל אורך שנות עבודתו בפיליפס, אשר רובם היו נתונות לפעילותה של "פיליפס" במזרח הרחוק, דיבר דקר נחרצות על כך כיצד התחרות הגלובאלית וההתפתחות הטכנולוגית מהווים השפעה עצומה על החברה והעולם העסקי של אירופה והעולם כולו. חזונו של דקר גרם לו לקחת עמדת מפתח בקרב התעשיינים אשר תמכו בהכפפתם של האינטרסים הלאומיים לחוקים החדשים אשר הוכתבו על ידי הגלובליזציה.
הבעיות הכלכליות של הקהילה האירופית בשנות השבעים והשמונים
סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים היו תקופות אשר נקראו בהיסטוריה של הקהילה האירופית כ- "יורופסימיזם" ו"יורוסקלרוזיס", כאשר פוליטיקאים ואקדמאים רבים ברחבי היבשת איבדו את אמונתם במוסדות האירופים. במרץ 1982 "האקונומיסט" אף פרסם את הודעת הפטירה הידועה לשמצה שלו לקהילה האירופית. בעשור האחרון אירופה סבלה מאינפלציה גואה, מאבטלה מרקיעת שחקים וירידה בצמיחה. בין השנים 1974-1984 ממוצע הצמיחה הכלכלית (התמ"ג) של הקהילה האירופית עמד בממוצע על 1.8%, בהשוואה ל-2.7% אצל ארצות הברית ו-4.4% ביפן. באותה תקופת זמן, לפי נתונים רשמיים, האבטלה בקהילה האירופית הגיעה ל-10.8%, בהשוואה ל-9.5% בארצות הברית ו-2.7% ביפן.[3]
מקור הבעיות הכלכליות מהן סבלה הקהילה האירופית אינו טמון בגורם ספציפי, אלא בתוך מכלול שלם של גורמים ואירועים אשר התרחשו באותן שנים. משברי הנפט של שנות השבעים (1973, 1979) אשר הביאו לעלייה של מאות אחוזים של הנפט, האטה בייצור העולמי של סחורות כתוצאה מירידת כוחו של הצרכן, עלייה בחוסר יציבות פיסקאלית בשנות השמונים וגדילת הגרעונות הממשלתיים. למרות ביטול המכסים ומכסות המגן על סחורות בתוך גוש המדינות החברות בקהילה האירופית בשלב הראשון של האינטגרציה האירופית בשנים 1973-1958, השווקים של הסחורות עדיין לא היו באינטגרציה מלאה. עיוותים התרחשו כתוצאה מהבדלים בחוקי מס, חסמים טכניים, ריבוי של סטנדרטים לאומיים, סובסידיות מקומיות במדינות החברות, שווקים סגורים של רכישות ממשלתיות, פיקוח גבולות, ומספר רב של הגבלות נוספות.
בתעשיות אשר נשלטו על ידי חברות עם עבר של תמיכה ממשלתית ובמקרים מסוימים אף בבעלות של המדינה היו במיוחד נפוצות הגבלות הייבוא. כאשר חסמי הסחר הרשמיים הוסרו, חברות אלו נאלצו להתמודד לראשונה עם תחרות במגרש הביתי שלהם. בתגובה, ממשלות נקטו בצעדים מיוחדים כדי לבודד חברות אלו מלחצים חיצוניים. צעדים של הסרת מכסות אפשרו לחברות אלו לשמור על המכירות המקומיות שלהן ועל מניותיהן. ללא ההתערבות הממשלתית, חלקן היו פשוט פושטות את הרגל או "נאכלות" על ידי חברות אחרות.
עם חלוקת השווקים הלאומיים, חברות אשר רצו להרחיב את המכירות האירופאיות שלהן לא יכלו להגיע לסטנדרט אחיד ולהגדיל את הייצור כדי לשרת את האזור האירופי כולו. חברות רבות הקימו מפעלים מחוץ למדינות האם שלהן כתוצאה מהגבלות ייבוא אשר נתנו העדפה לייצור סחורות בשווקים בהם מתבצעת המכירה הסופית. חברת האלקטרוניקה ההולנדית "פיליפס" למשל, הקימה מפעלי ייצור בכל מדינות הקהילה האירופית – כ-250 סך הכל. החברה וסניפיה ייצרו שבעה סוגים של מקלטי טלוויזיה מצוידים בטיונרים (כווננים) שונים; כל דגם צריך היה לעבור תהליך שונה של ייצור. בניסיון להתפתח בתוך ההגבלות של שווקים מחולקים, חברות רבות גיוונו והכפילו את קווי הייצור שלהם, מה שהוביל לפיזור יותר דק של המפעלים ומקורות המחקר ופיתוח. לכל אורכה של הקהילה האירופית, חברות אירופאיות רב לאומיות היו בעלות אוריינטציה לאומית יותר ופחות מעורבים באינטגרציה מסביב לגבולות בהשוואה לסניפים של חברות לא אירופאיות באזור.
הפיזור של ההגבלות ברמה הלאומית איים על יכולת הקיום של שוק משותף. חברות אשר רצו להרוויח יותר מאשר בשוק המקומי לא יכלו ליהנות מהיתרונות של האינטגרציה האירופית: כל עוד המשיכו להתקיים חסמי סחר ומספר רב של סטנדרטים טכניים וחוקים רגולטוריים, החברות לא יכלו לחדור לשוקים המקומיים, לא להתמחות בייצור מחוץ לגבולות כדי ליהנות מיתרון של הבדל מחירים, ולא לנהל את תהליך הייצור, השיווק וההפצה של סחורותיהן על בסיס קונטיננטלי.[4]
הבעיות אשר נוצרו גרמו לקריאות להסיר את ההגבלות הקיימות על תנועה של סחורות, שירותים, הון ועובדים. אחרי "היורוסקלרוסיס" של שנות השבעים וצמיחתה של התחרות הגלובאלית בשנות השמונים, פקידים בכירים בקהילה ובמדינות החברות נהיו מודעים לצורך לטפל בחולשות הכלכליות של אירופה ולהימנע ממדיניות אשר יכולה להרתיע מתעשיינים להשקיע ולהרחיב את הייצור שלהם ברחבי אירופה. לכן, בתחילת שנות השמונים החלו להתייחס ברצינות גדולה יותר לדאגות התעשיינים. במקביל, החברות עצמן הבינו בצורך ליזום ולקדם פתרון מעשי לבעיות הכלכלה האירופית.[5]
הקמת השולחן העגול האירופי
בתחילת שנות השמונים הקהילה האירופית הכלכלית (ה- EEC) לא יכלה להגיב ביעילות לסטגפלציה בה הייתה שרויה מערב אירופה בעשור האחרון. באותה תקופה הייתה תנועה מאוד איטית לעבר המשך האינטגרציה ב-EEC. למרות זאת, פייר גילינהאמאר (Pehr Gyllenhammar), מנכ"ל וולוו, החל בתהליך לעבר תכנון תוכנית אשר "תביא לצמיחה, ולבניית תעשייה ותשתיות" במערב אירופה. תוך כדי עבודה צמודה עם מנכ"ל פיאט אומברטו אניילי (Umberto Agnelli) ועם מנכ"ל פיליפס ויסה דקר ונציב התעשייה של הקהילה האירופית אטיין דוינון (Etienne Davignon), אסף גילניהאמאר קבוצה של מנכ"לים אירופאים מובילים לתוך השולחן העגול האירופי במטרה "להתניע את אירופה". הוא הכריז כי "אירופה באמת לא עושה דבר. הגיע הזמן כי המנהיגים העסקיים ימלאו את החלל הזה ויפעילו יוזמה", בזמן שדקר טען כי "אם נמשיך לצפות לפעולה מצד ממשלתנו, נצטרך להמשיך לחכות עוד הרבה זמן. אי אפשר לקשור הכל בפוליטיקה. התעשייה חייבת לקחת את היוזמה. אין דרך אחרת".[6] באפריל 1983 התקיימה הפגישה הראשונה של השולחן העגול האירופי.[7]
עבור התעשיינים, השוק האחיד אמור היה לתרום לרווחת הציבור. היו דרושות יוזמות על מנת לעודד השקעות בפיתוח טכנולוגי ובפיתוח תעשייתי, ולגרום לחברות לבצע שינויים משמעותיים במבנה שלהם. היה צורך ברשתות טרנס-אירופאיות על מנת להבטיח את הזרימה החופשית של סחורות, שירותים, אנשים ורעיונות. במלים אחרות, צעדים פוליטיים היו נחוצים על מנת לקדם באופן פעיל אירופה תחרותית יותר. הייתה נחוצה מסגרת סוציו-פוליטית אשר תפתח סביבה עסקית חיובית יותר באירופה. למעשה, האסטרטגיה של השולחן העגול האירופי הייתה להציע "אירופה חדשה" – כזו אשר תוכל ביעילות לפתח ולשווק טכנולוגיות גבוהות, ליצור מקומות עבודה דרך יצירת עושר, ולהתחרות בהצלחה עם שוקי העולם.[8]
מן ההתחלה, השולחן העגול נהנה מתמיכה נלהבת של הנציבות. בתוך זמן קצר, הוא הצליח לפתח כמה פרויקטים חשובים אשר אמורים היו לתרום לפריחתה הכלכלית המחודשת של אירופה, כמו למשל Euroventures B.V, חברת הון סיכון אשר השקיעה בחברות שירותים בעלי פוטנציאל גבוה ובחברות טכנולוגיה מתקדמות ברחבי אירופה.[9]
תוכנית דקר
ב-11 בינואר 1985, כאשר מנהיגי הקהילה האירופית לא הצליחו לגבש תוכנית ברורה עבור שוק אירופי אחיד, ויסה דקר, מנכ"ל פיליפס, חשף את תוכניתו, "אירופה 1990" בפני קהל רב של מוזמנים בבריסל. דקר הציע את הצעדים והתנאים הדרושים על מנת להגיע לשוק אירופי אחיד תוך חמש שנים, בארבעה תחומים עיקריים:
- הקלות בסחר (הסרת גבולות רשמיים),
- פתיחת ענף הרכש הממשלתי לתחרות,
- הרמוניזציה של סטנדרטים טכנים,
- הרמוניזציה פיסקאלית (הסרת חסם מס עקיף – מע"מ).
הנאום לא השאיר שום ספק בנוגע לחשיבות הרבה שיש לשוק האירופי המשותף. כפי שדקר ציין בהקדמה של נאומו: "הישרדותה של אירופה עומדת על הכף". בנוסף, שלח דקר את תוכניתו "אירופה 1990" לראשי כל המדינות והממשלות של הקהילה האירופית.[10]
"תוכנית דקר" הייתה מהפכנית, לא רק מפני שהוצעה על ידי חברה רב-לאומית מובילה, אלא משום שהיא הציעה מה שמבצעי מדיניות אירופאים במדינות שונות לא השכילו לעשות – תוכנית פשוטה לשוק אחיד. בנוסף לכך שהיא הציעה אג'נדה ברורה, המסמך העניק מושג ברור כיצד שוק אחיד אמור להיראות. בתחום הקלות בסחר לדוגמה המטרה האולטימטיבית של התוכנית הייתה ליצור 'גבולות ללא פורמליות' עבור מעבר סחורות והחלפת נייר המסמכים על ידי העברת נתונים באמצעות רשת תקשורת בה משתמשים סוחרים, מובילים, בנקים, רשויות מס ולשכות סטטיסטיות. בשביל להוציא אל הפועל אסטרטגיה זו המדינות החברות יהיו צריכות לפתח רשת תקשורת טרנס-אירופית.[11]
התוכנית, אשר הייתה למעשה יוזמה פנימית של "פיליפס", אומצה במהרה על ידי השולחן העגול האירופי. אחרי הכל, רוב הסעיפים החשובים של התוכנית הושמעו לראשונה בקרב אנשי השולחן העגול – הידוע ביותר ביניהם היה יצירתה של תשתית תקשורת טרנס-אירופית ופיתוחה של רשת נתונים אלקטרונית ברחבי אירופה.[12]
התוכנית הציעה צעדים קונקרטיים בנקודות זמן ספיציפיות. היא יוצאת מנקודת ההנחה הבסיסית כי פשטות פרגמטית יכולה להביא לפתרון רוב הבעיות. המטרה המרכזית של התוכנית חייבת להיות מושלמת עד שנת 1990. המכנה המשותף הפגרמטי לכל סעיפי התוכנית, הוא הרמוניזציה של החוקים המקומיים אשר דרושה, לדעת דקר, בכל תחום ספציפי ומקצועי. ביטול ו/או דרגולציה של חוקים יוכיחו במקרים רבים ככאלו אשר הכי יעילים בהשגת ההרמוניזציה.[13]
על פי דקר, שוק פנימי ברמה האירופית המבוסס על תנועה חפשית של סחורות ושירותים בתוך אירופה יהווה השפעה עצומה על התחרותיות בתוך אירופה ומחוצה לה: ראשית, כלכלה ברמה העל-לאומית דרושה כדי לכסות את ההוצאות העצומות של המחקר והפיתוח, אשר אופייניות לטכנולוגיות מודרניות וחורגות מעבר ליכולת של השווקים הלאומיים. ושנית, הרחבת השוק הכרחית כדי להגיע למחירים תחרותיים באירופה, מכיוון שכלכלות גדולות ומהירות הן האסטרטגיות בהן משתמשים המתחרים של האירופים, כמו יפן וארצות הברית. בנוסף, תשתית הומוגנית המבוססת על סטנדרטים אירופים אחידים יהוו זרז חשוב ליישום מהיר של מוצרים ומערכות חדשניות ושל טכנולוגיות חדשות באירופה.[14]
דקר טען כי השילוב של מעבר חופשי של סחורות וסטנדרטים אחידים ברמה האירופית יביא לצמצום דרסטי במלאי של החברות, יוריד את מחירי העלות, וישפר את עמדות המתחרים.[15]
הנייר הלבן
ב-14 בינואר 1985, שלושה ימים לאחר נאומו של דקר, הופיע נשיא הנציבות החדש ז'אק דלור (Jacques Delors) בפני הפרלמנט האירופי והודיע על כוונתה של הנציבות החדשה לבקש מהמועצה האירופית להתחייב להשלמה מלאה של השוק האחיד עד שנת 1992, אשר תושג באמצעות תוכנית בה יוצע לוח זמנים ברור ומוגדר. הוא קרא ל "אירופה ללא גבולות". דלור גם הדגיש את הצורך לחזק את תפקוד המוסדות ותהליכי קבלת ההחלטות האירופים, בכך שהציע "להסתכל מעבר לאמנת רומא".[16]
השולחן העגול האירופי המשיך את הקשרים שלו עם הנציבות האירופית ועם בכירים בממשלות המדינות החברות. ההחלטה על יצירתו של השוק המשותף אומצה על ידי המועצה האירופית במרץ 1985 ובמקביל, פרסם ה-Financial Times על איומים נסתרים מכיוונם של דקר ומנכ"לים אחרים כי אם אירופה לא תפעל מיידית למען יצירתה של אירופה מאוחדת, החברות הרב-לאומיות יעבירו את חברותיהם מעבר לים.[17]
תוכנית אירופה אחת, אשר נחתמה על ידי ראשי המדינות החברות בטקס חגיגי בלוקסמבורג ב-17 בפברואר 1986, במטרה להביא לליבריזציית השוק האירופי, הייתה תוצאה ישירה של נאומם של דקר ודלור ואימוץ המועצה האירופית את "הנייר הלבן" של הלורד קוקפילד. מסמך זה, אשר שמו הרשמי היה "השלמת השוק הפנימי", פירט את היתרונות של הסרת החסמים וההגבלות השונות וציין 289 סעיפים אשר על המדינות החברות יש לנקוט כדי להסירם. ההצעה התכוונה לארבעה סוגים של חסמים: חסמים פיסקאליים (כמו מיסוי), מכסות לאומיות כנגד מדינות לא חברות, הגבלות גישה לשווקים (לדוגמה רכש ממשלתי ורגולציות על בנקים, ביטוחים ותחבורה), וחסמי גבולות (כמו: סטנדרטים טכנים, כללים אדמיניסטרטיבים ופיקוח גבולות).[18]
ביבליוגרפיה
- Bornschier, Volker. State-building in Europe: the revitalization of Western European integration. Cambridge university press, 2000.
- Chase, A., Kerry. “Trading Blocs: States, Firms, and Regions in the World Economy”. The University of Michigan Press, (2005): 1-10.
- Cowels, Green Maria “Setting the Agenda for a New Europe: The ERT and EC 1992” Journal of Common Market Studies Vol. 33, No. 4 (December 1995): 501-526.
- Cowles, Green Maria. “The ‘Business’ of Agenda-Setting in the European Union” School of International Service The American University (15 august 1995).
- Dekker, Wisse, Dr. “Europe 1990 An Agenda for Action”. European Management Journal. Volume 3 No 1, (1984): 5-10.
- Moravcsik, Andrew. “Negotiating the Single European Act: National Interests and Conventional Statecraft in the European Community”, International Organization, Vol. 45, No. 1 (Winter, 1991): 19-56.
- Newsweek 28 March 1983, quoted in "European Round Table (ERT): agenda setting for the EU" Corporate Watch magazine Issue 12 (Autumn 2000).
- Spectrezine, haunting europe “A Rough Guide to the European Round Table of Industrialists” January 30, 2006 17:54, by Dr Noel Currid.
http://www.spectrezine.org/europe/currid.htm
- Stone, Nan. “The Globalization of Europe: An Interview with Wisse Dekker”, Harvard Business Review, May-June 1989. http://hbr.org/1989/05/the-globalization-of-europe-an-interview-with-wisse-dekker/ar/1
הערות שוליים
- ^ Cowels, “Setting the Agenda for a New Europe: The ERT and EC 1992” : 514
- ^ Cowles “The ‘Business’ of Agenda-Setting in the European Union”: 9
- ^ Cowels, “Setting the Agenda for a New Europe”, 503
- ^ Chase, “Trading Blocs”,145
- ^ Cowles, “Setting the Agenda for a New Europe”, 7
- ^ Newsweek 28 March 1983, "European Round Table (ERT): agenda setting for the EU"
- ^ Spectrezine, “A Rough Guide to the European Round Table of Industrialists” http://www.spectrezine.org/europe/currid.htm
- ^ Cowles, “The ‘Business’ of Agenda-Setting”, 8
- ^ Nan Stone “The Globalization of Europe: An Interview with Wisse Dekker”, Harvard Business Review, May-June 1989. http://hbr.org/1989/05/the-globalization-of-europe-an-interview-with-wisse-dekker/ar/1
- ^ Cowels, “Setting the Agenda for a New Europe”, 514
- ^ Cowels, “Setting the Agenda for a New Europe”, 514
- ^ Cowels, “Setting the Agenda for a New Europe”, 515
- ^ Dekker, “Europe 1990 An Agenda for Action: 5
- ^ Dekker, “Europe 1990”, 7
- ^ Dekker, “Europe 1990”, 7
- ^ Cowels, “Setting the Agenda for a New Europe”, 516
- ^ Bornschier, "State-Building in Europe: The Revitalization of Western European Integration", 191
- ^ Moravcsik, “Negotiating the Single European Act: National Interests and Conventional Statecraft in the European Community”, 23
