תוכנית הקונפדרציה
תוכנית הקונפדרציה הייתה תוכנית מדינית שהגו חוסיין מלך ירדן וראש אש"ף יאסר ערפאת בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 באשר לעתידן של ממלכת ירדן ושל יהודה ושומרון. התוכנית גרסה כי לאחר נסיגה ישראלית לגבולות ה-4 ביוני 1967 (אך ללא הכרה במדינת ישראל) תקום קונפדרציה ערבית שבה תהיינה חברות ירדן בגדה המזרחית ופלסטין ביהודה ושומרון. התוכנית התקבלה באפריל 1983 אך ניסיונות למימושה נכשלו לאור חוסר הסכמות בין הצדדים.
תוכנית הקונפדרציה הייתה מושתתת על רעיון תוכנית הפדרציה שהציע המלך חוסיין ב-1972, שבמרכזה הכרה בייחודיות של האוכלוסייה הפלסטינית ושל האוכלוסייה העבר-ירדנית, תוך שמירה על שיתוף פעולה בענייני ביטחון וכלכלה בין שתי הגדות. תוכנית הקונפדרציה הייתה פחות מחייבת מאשר האלטרנטיבה הפדרטיבית ואפשרה חופש פעולה גדול יותר מבחינה אוטונומית, ולכן הייתה עדיפה מבחינתו של אש"ף. הסיבות ההיסטוריות שהובילו לגיבוש תוכנית הקונפדרציה מקורן היה באינטרס משותף של שני הצדדים: ירדן, משאיבדה את זכות הייצוג שלה לעם הפלסטיני בעקבות ועידת רבאט ניסתה באופן עקבי ליצור נקודות אחיזה מחודשות ביהודה ושומרון; ואילו אש"ף שגורש מלבנון לאחר פלישת ישראל ב-1982 היה זקוק לבסיס המדיני של ירדן[1].
גיבוש התוכנית החל עם ביקורו של יאסר ערפאת בעמאן באוקטובר 1982. בשיחות עם המלך חוסיין השניים הסכימו על מסגרת קונפדרטיבית לאחר הקמתה של מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון. ערפאת העדיף את האופציה הקונפדרלית של ירדן על פני תוכנית רייגן שהוצעה בספטמבר 1982, משום שהאחרונה חייבה הכרה ערבית בישראל. בפברואר 1983 התכנסה באלג'יריה המועצה הלאומית הפלסטינית ה-16 ואישרה את תוכנית הקונפדרציה[2]. בראשית אפריל 1983 ערפאת וחוסיין אישרו טיוטה של התוכנית הקונפדרטיבית, אך במקביל ערפאת סירב לחתום על ההסכם הסופי בתואנות שונות. לבסוף הכריז חוסיין על כישלון תוכנית הקונפדרציה המשותפת עם אש"ף[3].
למרות הכישלון הראשוני של תוכנית הקונפדרציה, היא המשיכה להוות קו מנחה במדיניות הירדנית עד לניתוק הזיקה ביולי 1988. במחצית השנייה של שנת 1983 יחסיו של ערפאת עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד הידרדרו, ואש"ף מצאה את עצמה מבודדת עוד יותר בזירה הערבית. לאחר שאלג'יריה סירבה לארח את הכינוס ה-17 של המועצה הלאומית הפלסטינית, ניאות חוסיין לארח כינוס זה בעמאן בנובמבר 1984. בפברואר 1985 נחתם הסכם נוסף בין הצדדים שגם הוא מבוסס על הרעיון הקונפדרטיבי, אולם בעקבות התנגדות פנימית באש"ף לקבלת החלטה 242 כבסיס למשא-ומתן[4] נכשלו השיחות פעם נוספת[5].
גם לאחר ניתוק הקשרים עם אש"ף, חוסיין המשיך לקרוא לתושבי יהודה ושומרון הפלסטינים לתמוך ברעיון הקונפדרטיבי ולאיחוד מחודש בין שתי הגידות במסגרת של אוטונומיה פלסטינית[6]. ניסיונות אלו מצד ירדן נפסקו רק לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, שסימלה לדעתו של חוסיין את הדרישה הפלסטינית לריבונות מוחלטת במנותק מירדן. ב-28 ביולי 1988 הכריז חוסיין על ניתוק הזיקה בין יהודה ושומרון לירדן.
ראו גם
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
לקריאה נוספת
- יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה, עמודים 182-221
הערות שוליים
