תותח חוף
תותח חוף הוא תותח (לרוב רב עוצמה) הקבוע בעמדה מבוצרת על חוף ופונה אל הים במטרה להגן על מתקני חוף, נמלים ומעברי מים אסטרטגיים כגון תעלות ומיצרים מפני איומים מן הים כגון אוניות אויב. כן יכול תותח חוף לאכוף הסגר ימי על ידי מניעת גישת ספינות לנתיבים ימיים.
בניגוד לתותחים נגררים ומתנייעים מסוגים שונים ותותחים ימיים תותח החוף מקובע למקומו באופן יציב ובשל כך חלות עליו פחות מגבלות בנוגע לגדלו וליכולת הכיוון והדיוק שלו.
היסטוריה
בשנת 1381 נרשם שימוש בתותחי חוף על מנת להגן על העיר ליסבון מפני הצי של קסטיליה. בעידן התגליות הייתה אחת המשימות הראשונות של מגלה ארצות הצבת תותחי חוף על מנת להגן על הנקודה שזה עתה נכבשה מפני ציים יריבים ושודדי ים. כמו כן הוקמו מבצרי-חוף בעלי תותחים הפונים אל הים כדי להתמודד עם איומי ספינות-תותחים. דוגמה למבצרים כאלה היא רשת מגדלי מרטלו שהוקמה בבריטניה בתקופת מלחמות נפוליון. באותה תקופה הותקנו בנמלים רבים סוללות תותחי חוף, מנמלי איי הים התיכון ועד נמלי סין. פעמים רבות נעשה שימוש צבאי באיים קטנים במקומות אסטרטגיים, עליהם נבנו מבצרים שצוידו בתותחים והגנו על פתחי נמלים ומפרצים.
מבצרי החוף אוישו ותופעלו על ידי כוחות צבא ייעודיים שביצעו תצפית, דאגו לתקינות הכלים הארטילריים וקיימו כוננויות ואימונים. בחלק מהמדינות השתייכו כוחות אלה לצי (בסקנדינביה וגרמניה למשל) ובחלקן לצבא היבשה.
התפתחות הדיוק והטווח של תותחי החוף הייתה בד בבד עם התפתחותם של התותחים הימיים, שכן מתכנני תותח החוף שאפו תמיד להרחיק את האוניות אל מחוץ לטווח הירי שלהן, ולהפך. המירוץ הואץ במיוחד מול אוניות המערכה מסוג פרה-דרדנוט ואה"מ דרדנוט, כך גדלו תותחי החוף והיו ערב מלחמת העולם הראשונה לכלי הארטילרי הגדול ביותר.
מן המאה ה-18 עד אמצע המאה ה-20, הוגדר טווח המים הטריטוריאליים של האימפריה הבריטית, ארצות הברית, צרפת ומדינות רבות נוספות כמרחק 3 מייל ימי (5.556 ק"מ) מן החוף, כיוון שהיה זה מרחק הפגיעה של תותח חוף, ומכאן גודל הים הנתבע היה המרחק עליו יכולה הייתה מדינה ימית להגן.
במלחמת רוסיה–יפן השתמשו היפנים בתותחי-חוף בקוטר 280 מ"מ, אותם עקרו מתושבתם הקבועה והשתמשו בהם לירי תלול מסלול מול הביצורים של פורט ארתור. היה זה פתח למספר ניסיונות (שבוצעו על ידי גרמניה באמצעות מפעלי קרופ) להשתמש בטכנולוגיה שיועדה לתותחי-חוף במטרה להפוך אותם לתותחי רכבת אותם ניתן להוביל לשדה הקרב כדי להפעילם מול ביצורים.
במלחמת העולם השנייה הוקמו סוללות תותחי חוף משני צידי תעלת למאנש לצורך ירי אל מעבר לתעלה כצעד הגנתי מכיוון בריטניה והתקפי מכיוון כוחות הכיבוש של גרמניה הנאצית בבלגיה וצרפת. כמו כן שולבו סוללות תותחי חוף בקו "החומה האטלנטית" שהקימו הגרמנים לאורך חופי מערב אירופה ב-1942. גם רבים מחופי איי האוקיינוס השקט הוקפו בסוללות תותחים הן על ידי הצבא היפני הקיסרי והן על ידי צבא ארצות הברית והן נותרו בשטח עד ימינו.
לאחר מלחמת העולם השנייה, עם התפתחות טכנולוגיות של הפצצה מן האויר, צוללות וטילי חוף-ים נזנח הצורך בפתרון הארטילרי.
בתרבות
במרכז עלילת הספר והסרט "תותחי נברון" מאת אליסטר מקלין נמצאת תקיפת קומנדו של כוח בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה על שני תותחי חוף ענקיים הממוקמים במערה חצובה באי הדמיוני נברון שבים האגאי. העלילה בדוייה אך מכילה מספר מרכיבים מציאותיים ובכללם הקרב על האי לרוס ב-1943[1].
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תותחי חוף |
- הגנת נמלי ארצות הברית (באנגלית)
- היסטוריית הגנת חוף האוקיינוס השקט של ארצות הברית (באנגלית)
- תותחי החוף של הים הבלטי (באנגלית)
- התותחים של דובר, על תותחי-התעלה הבריטיים במלחמת העולם השנייה (באנגלית)
הערות שוליים
