תח'ת-י בהי

תח'ת-י בהי
تخت بهی
	מבט על מקבץ ההריסות הראשי של האתר
אתר מורשת עולמית
	הריסות תח'ת-י בהי ושרידי העיר סהר-י בהלול
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1980, לפי קריטריונים 4
שטח האתר	507.3 דונם
היסטוריה
תרבויות	גנדהארה
סוג	יישוב
אתר ארכאולוגי
מצב	הריסות
גישה לציבור	כן
מיקום
מדינה	פקיסטן
מיקום	ח'ייבר פח'טונח'ווה, פקיסטן
קואורדינטות	34°17′10″N 71°56′48″E / 34.286111°N 71.946667°E
	(למפת פקיסטן רגילה) אסלאמאבאד רוואלפינדי קראצ'י לאהור פייסלאבאד מולטאן פשאוור היידראבאד כוויתה הודו סין קשמיר אפגניסטן טורקמניסטן איראן הים הערבי תח'ת-י בהי

חצר הסטופה

תח'ת-י בהי (באורדו: تخت بهی, מילולית "כס מעיין המים") הוא אתר ארכאולוגי אינדו-פרתי (אנ') של מנזר בודהיסטי עתיק ליד העיר מארדן (אנ'), במחוז ח'ייבר פח'טונח'ווה בפקיסטן. האתר נחשב בין השרידים החשובים ביותר של הבודהיזם בכל מה שהיה פעם גנדהארה,^[1] והוא "נשמר בצורה יוצאת דופן".^[1]

המנזר נוסד במאה ה-1 לספירה, והיה בשימוש עד המאה ה-7.^[1] המתחם נחשב על ידי ארכאולוגים כמי שמייצג את הארכיטקטורה של מרכזי נזירים בודהיסטים מתקופתו.^[2] תח'ת-י בהי נרשם כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בשנת 1980.^[1]^[3]

אטימולוגיה

מקור השם תח'ת-י בהי אינו ברור. האמונה המקומית מניחה שהאתר קיבל את שמו משתי בארות על הגבעה, או מהמעיינות הסמוכים. בפרסית, "תחת" פירושו 'עליון' או 'כסא' בעוד ש"בהי" פירושו 'מעיין' או 'מים'. בשילוב המשמעות היא "מעיין מלמעלה" או "מעיין גבוה", ובראש הרים היו שני מעיינות. משמעות נוספת המוצעת היא "כס המקור".^[3]

מיקום

ההריסות ממוקמות כ-15 קילומטרים מהעיר מארדן (אנ'), במחוז ח'ייבר פח'טונח'ווה. סהר-י בהלול, עיר מבוצרת קטנה, המתוארכת לאותה תקופה, שוכנת בקרבת מקום.^[1] ההריסות שוכנות ליד כפר מודרני באותו שם.^[4] הן ממוקמות על גבעות מגובה 36.6 מטר ועד גובה 152.4 מטר,^[1] וכ-2 קילומטרים מהבזאר של הכפר.^[3] האזור שמסביב ידוע בגידול קני סוכר, חיטה, תירס, ירקות ומטעים. האתר היה בעבר היה מרוחק ולכן מעטים ביקרו בו, אבל כיום יש כביש שמוביל אליו וחניון, הממוקם מתחת להריסות, והאתר הפך פופולרי בקרב מבקרים.

תיאור

ישנם ארבעה אזורים עיקריים במתחם תח'ת-י בהי:

חצר הסטופה – מקבץ של סטופות הממוקם בחצר מרכזית.^[2]
חדרי הנזירים – מורכבים מתאים בודדים המסודרים סביב חצר, אולמות כינוס ואזור אוכל.^[2]
מתחם מקדש – מורכב מסטופות ובדומה לחצר הסטופה, אך מבנייה מאוחרת יותר.^[2]
מכלול הנזירים הטנטרי – מורכב מתאים אפלים קטנים עם פתחים נמוכים, שייתכן ששימשו לצורות מסוימות של מדיטציה טנטרית.^[2]

ייתכן שמבנים נוספים באתר שימשו למגורים או לאולמות ישיבות, או למטרות חילוניות.^[4] כל המבנים באתר בנויים מאבן מקומית, ומטויחים בסיד ובוץ.^[4]

הזדמנויות כלכליות מוגבלות וסחר אסור בעתיקות תרמו לשימור לקוי של הריסות תח'ת-י בהי.^[4]

היסטוריה

הארכאולוגים חילקו את ההיסטוריה של המכלול לארבע תקופות, החל מהמאה ה-1 לפני הספירה.^[4]

מתחם הנזירים נוסד ככל הנראה בתחילת המאה ה-1 לספירה.^[1] השערה זו מוכחת באמצעות כתובות שנמצאו הנושאות את שמו של גונדופרס (אנ') (20–46 לספירה).^[2] לאחר גונדופרס, האזור היה בשליטתו של קוג'ולה קאדיפיסס (אנ'),^[2] המלך הראשון של אימפריית קושאן. עידן ראשון זה נמשך עד המאה ה-2 לספירה, והוא קשור לקנישקה הראשון (אנ'), מלך אחר של אימפריית קושאן, כמו גם למלכים הקדומים של האימפריה הפרתית ואחריהם.^[4] תקופת הבנייה השנייה, שכללה את הקמת חצר הסטופה ואולם הכינוסים, התרחשה במהלך המאות ה-3 וה-4 לספירה. תקופת בנייה שלישית, הקשורה לשושלת קושאן המאוחרת ושליטי קידארה קושאנה, התרחשה במהלך המאות ה-4 וה-5.

האזור הוכנע על ידי ההונים באמצע המאה החמישית לספירה, מה שסיים את שלטון אימפריית קושאן. המלך ההוני טוראמנה (אנ') ולאחר מכן בנו מיהירקולה (אנ') טבחו בתושבי אזור גנדהארה והרסו את רוב המנזרים הבודהיסטים, אם לא את כולם. עדויות מצביעות על כך שתח'ת-י בהי נהרס באותה תקופה של חורבן על ידי ההונים, אולם נראה שהמתחם היה בשימוש עד המאה ה-7 לספירה.^[3]^[5]

ההתייחסות ההיסטורית המודרנית הראשונה לחורבות אלו נעשתה ב-1836 על ידי קצין צרפתי שהתייחס לשרידים הבודהיסטים בכפר בשם מאזדוראבאד.^[4] חיפושים וחפירות באתר החלו ב-1864.^[4] ניתן למצוא מספר לא מבוטל של חפצים במוזיאון הבריטי.^[6] האתר עבר שיקום גדול בשנות ה-20 של המאה ה-20.^[2]