תנא קמא
תַּנָּא קַמָּא בארמית, ובתרגום לעברית - התנא הראשון, הוא התנא שדבריו מוזכרים ראשונה במשנה שבה עוסקים.
בדרך כלל בתחילת משנה כתובה הלכה או מימרא ללא ציון שמו של התנא שאמר אותה, זו נקראת שיטת "תנא קמא". במידה ויש תנא נוסף אשר חולק על דברי התנא הראשון, מצוין שמו של התנא החולק, וכך לדוגמה נמצא בגמרא: "תנא קמא סבר... ורבי יוסי סבר..."[1]..
לדוגמה:
נכרי שקצר את שדהו ואחר כך נתגיר, פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה.
רבי יהודה מחייב בשכחה, שאין השכחה אלא בשעת העמור.
החלק הראשון של המשנה הוא של "תנא-קמא" אנונימי, ורבי יהודה חולק עליו.
כמו כן בהרבה מן המשניות שסידר רבי יהודה הנשיא כתובים הלכות ומימרות ללא ציון שמו של התנא שאמר אותם וכן ללא אף תנא אחר שחולק, משניות אלו נקראות "סתם משנה" ובגמרא מפורטים כמה תנאים אשר ייתכן והם אלו שאמרו את דברי המשנה, בדרך כלל מדובר ברבי מאיר, תלמידו של רבי עקיבא, עליו אמר רבי יוחנן: "סתם משנה רבי מאיר"[2], והוסיף כי "סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא". התנא רבי מנחם סתימתאה כונה כך מפני שמשניות שונות נסתמו לפי שיטתו[3].
הערות שוליים
- ^ בבא בתרא ד ע"ב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ו עמוד א'.
- ^ "זו דברי רבי מנחם - הא סתמא... רבי מנחם אמרה דסתימאה הוא, הרבה משמועותיו נשנו סתם במשנה ובברייתא". פירוש רש"י למסכת כתובות ק"א ע"ב.
