תרתי דסתרי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תרתי דסתרי הוא מונח הלכתי הבא לתאר מצב מסוים שאינו אפשרי מבחינה הלכתית מכיון שהוא מייצג שני תפיסות הלכתיות הסותרות האחת את השנייה.

מבחינה מילולית הפירוש של המילים תרתי דסתרי הוא מהשפה הארמית ופירושו שנים שסותרים, כלומר שני הצדדים המיוצגים במעשה מסוים סותרים האחד את השני.

סוגים של סתירות הלכתיות

סתירה הנוצרת בהתנהגות האדם

המשנה במסכת ברכות[1] דנה בשאלה מתי נגמר היום ומתחיל הלילה לגבי הלכות תפילה, כלומר מתי תם זמנה של תפילת המנחה שזמנה בצהריים, ומתחיל זמנה של תפילת ערבית שזמנה בלילה. דעת חכמים שבשקיעת השמש נגמר היום, ואילו דעת רבי יהודה שמפלג המנחה שהם שעה וחצי זמניות לפני שקיעת החמה. להלכה פוסק התלמוד[2] ש"הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד" כלומר שלא נפסקה הלכה כאף אחד מן הצדדים ולכן כל אדם רשאי לנהוג לפי כל אחד מן הצדדים.

אך השולחן ערוך[3] פסק שאין להתפלל ערבית ביום אחד לאחר פלג המנחה קודם השקיעה ולמחרת להתפלל מנחה באותה השעה כיון שהתנהגות זו היא סתירה, מכיון שכשמתפלל ערבית לאחר פלג המנחה הרי הוא מגלה שלתפיסתו הזמן שלאחר פלג המנחה הוא לילה, ולכן התפלל ערבית, ולמחרת כשמתפלל מנחה באותה שעה הרי הוא מגלה שזמן זה אינו לילה אלא יום, ולכן אי אפשר לנהוג כשני הדעות הסותרות זו את זו אלא יש לנהוג באופן קבוע כאחת מן השיטות.

אם כי מנהגם של חלק מהספרדים היה להתפלל תפילת ערבית קודם שקיעת החמה[4] מנחה וערבית יחד, ולא חששו לאיסור זה, ונימוקם שהרי נפסק להלכה שתפילת ערבית היא רשות ואיננה חובה ולכן מותר להקל בזמנה, וכן נוהגים עד היום בבית הכנסת זהרי חמה בשכונת מחנה יהודה בירושלים.

בשל סופרים הלך אחר המיקל

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בשל סופרים הלך אחר המיקל

הכלל הא שכשיש מחלוקת באיסור דרבנן ההלכה כדברי המיקל[5], אך הרא"ש כתב[6] שבמקום שהקולא תיצור סתירה בין שני צדדים הלכתיים לא פוסקים להקל מכיון שאין פוסקים כשני צדדים שסותרים זה את זה.

המחלוקת שעליה קבע הרא"ש את הכלל היא בהלכות יום טוב שהדין הוא שמותר לעשות מלאכת אוכל נפש ביום טוב רק אם לא יכלו לעשותה בערב יום טוב, והמשנה במסכת ביצה[7] דנה מהם איזה תיקוני אוכל מותרים לעשות ביום טוב ומחלקת בין טחינת מלח לתבלינים ש"תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ" ונחלקו האמוראים רב הונא ורב חסדא[8] מהו ההבדל בין מלח לתבלין, דעת אחד מהם שמלח אינו מפיג טעמו, לכן היה צריך לטחון אותו בערב יום טוב, בשונה מתבלין שיש עדיפות לטחון אות ביום טוב מכיון שטעמו נחלש אם לא טוחנים אותו בו ביום. ודעת השני, היא שכל הקדירות צריכות מלח לכן היה על האדם להכין את עצמו עם מלח בערב יום טוב, אבל אין כל הקדירות צריכות תבלין, ולכן לא היה עליו חובה להתכונן ולטחון את התבלין. אם פוסקים את פירוש שניהם להקל, יוצא שמותר לדוך כל תבלין כדרכו, מכיון שיש תבלינים שטעמם לא משתנה, אך לא מוכרח שהיתה דעתו עליהם מערב יום טוב, וכן להפך. ולכן קובע הרא"ש ש"אין לומר בשל סופרים הלך אחר המיקל דמר מיקל בחד צד ומר מיקל בחד צד" ואם תיקל כדברי שניהם הרי יש כאן תרתי דסתרי.

חלויות

המנחת חינוך מסתפק[9] בעדים שהעידו שראו את קידוש החודש, ובאו עדים והזימו את עדותם, אך העדים המזימים יהיו גדולים רק אם החודש מקודש, ובעצם יש כאן סתירה, אם אתה מקבל את עדותם, אז עדותם מוזמת כי העדים גדולים, ואם אינך מקבל את עדותם, אין עדותם מוזמת כי העדים עדיין קטנים.

ראו גם

פרדוקס הלכתי

קשרים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ פרק ד משנה א
  2. ^ בבלי מסכת ברכות דף כז עמוד א
  3. ^ אורח חיים סימן רעג סעיף א
  4. ^ ראה שו"ת יחוה דעת חלק ו עמוד רטו ולעומתו באור לציון חלק ב הלכות תפילת ערבית מאוד החמיר בדין זה.
  5. ^ תלמוד בבלי עבודה זרה דף ז עמוד א
  6. ^ מסכת ביצה פרק א סימן כא
  7. ^ דף יד עמוד א
  8. ^ שם הגמרא לא אומרת מהי דעתו של כל אחד
  9. ^ מצוה ד ד"ה ונסתפקתי