עדים זוממים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף עד זומם)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עדים זוממים
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, י"ט, ט"ז-כ"א
משנה מסכת מכות, פרק א'
תלמוד בבלי מסכת מכות, "כיצד העדים"
תלמוד ירושלמי מסכת מכות, פרק א'
משנה תורה הלכות עדות, פרקים י"ח-כ"ב
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה ק"פ
ספר החינוך, מצווה תקכ"ד

עדים זוממים הם שני עדים שעדותם התבררה כעדות שקר, בשל העובדה כי עדים אחרים העידו עליהם שלא יכלו להיות במקום שבו הם מעידים שהמקרה התרחש בזמן בו הם מעידים שהמקרה התרחש. 'זוממים' משמע שזממו שאדם אחר יענש שלא כדין.

במקרה זה קובעת התורה שייגזר על העדים אותו גזר הדין שהיה אמור להינתן לאדם עליו העידו ("ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"). לרוב פסק דין זה מתקיים במדויק, אך קיימים חריגים.[א]

הלכות עדים זוממים טומנות בחובן עיקרון יסודי בהלכות עדות משפט העברי: "עדות שאי-אתה יכול להזימה - אינה עדות". על כל עדות להיות בת הזמה, ועדות שאינה עומדת בקריטריון זה אינה עדות כשרה.[ב]

מקור מקראי

המקור בתורה לדין עד זומם הוא בספר דברים:

כִּי-יָקוּם עֵד-חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה, וְעָמְדוּ שְׁנֵי-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה'; לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב, וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ, וְלֹא-יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה, בְּקִרְבֶּךָ. וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ: נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל.


מצוה לעשות לעד זומם כפי שרצה לעשות לחבירו בעדותו. אם העידו שחייב סקילה נסקלים כולם ואם העידו שחייב שריפה נשרפים. אם העידו במלקות לוקה כל אחד מהם 39 מלקות. אם העידו לחייב ממון מחלקים את סכום הכסף ביניהם[1].

דיני עדים זוממים נידונים בהרחבה במשנה ובתלמוד בפרק ראשון של מסכת מכות.

טעם הדין

עונש עדים זוממים הוא דוגמה לעיקרון של מידה כנגד מידה שהוא רעיון יסוד בתורת הגמול המקראית[2]. יתירה מזו: הרע עצמו שפעל האדם שב בראשו[3].

הדבר מופיע בפסוקים רבים:

  • "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל"[4].
  • "כורה שחת בה יפול וגולל אבן אליו תשוב"[5].
  • "חופר גומץ בו יפול ופורץ גדר ישכנו נחש"[6].

המהר"ל מבאר[7] שפסק הדין שנוצר בעקבות עדות השקר יוצר בעולם מציאות של דין רע שצריך לחול על משהו, לפיכך חוזרים ומגלגלים אותו על ראש הזוממים.

לפי ביאור הרש"ר הירש[8] עד המעיד בבית דין הוא כעומד לפני ה', ויש בהצהרתו משמעות של שבועה וקבלת דין על עצמו, אם עצם הופעתו כעד יסודה בשקר.

האומר בפיו חמור מן העושה מעשה

לפי חז"ל אין עדים זוממים נהרגים משנהרג הנדון, נאמר כאן איפוא חידוש שמענישים את האדם גם על מחשבה רעה, אשר הגיעה לידי גמר בפסיקת הדין.

בנוסף, עונשם של עדים זוממים חמור לעתים יותר מרוצח בפועל שדינו תמיד במיתת סייף, אף אם הרג את חבירו בסקילה, ואילו עדים שזממו לסקול אדם נסקלים[9].

האזהרה המיוחדת שנאמרה בעדים זוממים "לא תחוס עינך" באה, כדי שלא נטען לזכותם שהרי לא עשו מעשה[10].

עונשם של עדים זוממים נועד כדי להרתיע אחרים כפי שנאמר: "והנשארים ישמעו וייראו"[11] ולכן יש לפרסם את גזר דינו ברבים[12].

גדר הזמה

גדר הזמה הוא כשאמור כשהעידו עליהם עדים אחרים שהיו באותה שעה בריחוק מקום ולא יכלו לראות את המעשה, אך כשמכחישים גוף הסיפור שקולה נאמנות הראשונים כמו האחרונים אפילו שנים כנגד מאה, והדבר מונח בספק[13]. להלכה במקרה זה שתי כתות העדים כשרות לעדויות אחרות[14].

אף במקרה שבא הרוג ברגליו שהוכח ודאי ששקרו אינם חייבים בכאשר זמם[15].

הדבר נלמד מן הפסוק: "כי יקום עד חמס באיש וגו' והנה עד שקר העד", שעצם קימתו להעיד היתה בשקר[16].

אם העידו שהיו בתחלת אותו היום במקום רחוק שאין אפשרות סבירה שיוכלו להגיע לשם הרי זו הזמה[17].

נאמנות המזימים

הדין שיש לתת אמון בעדי ההזמה יותר מן המוזמים, הוא חידוש שחידשה תורה וגזירת הכתוב שהרי העדים הראשונים טוענים שהיו במקום ואין הם נוגעים בדבר[18].

עם זאת נתנו ראשונים צד הסבר לדבר, שיש לתת עדיפות לעדות המזימים, המתיחסת לגוף העדים ששקרו, וכאילו העידו עליהם שחיללו שבת שהם אינם נאמנים על עצמם[19].

יש שנימקו זאת, שהמזימים המעידים כנגד שני עדים שהיו עמם בזמן ספציפי במקום אחר, נכנסים לסיכון גבוה יותר של הפרכה מהמוזמים היודעים את האמת ויתאמצו להביא עדות להפריכם, אבל העדים הראשונים יתכן שבדו את הסיפור על זמן ומקום כלשהו, ולא עלה על דעתם שראו אותם בשעה זו במקום אחר[20].

עוד הסבירו הראשונים שנתנה התורה אפשרות של הזמה, כדי שתהיה אימת ההזמה על עדים, ולא יהיה קל בעיניהם להעיד שקר, בידעם שאין מי שיכול להכחישם[21].

דעת הרמב"ם[22] שהמזימים האחרונים נאמנים רק כשאינם באים במגמה לסתור את גוף העדות, ואינם מגלים ענין בהפרכתה, ומסכימים שיתכן שהמאורע אכן אירע. אך אם באים בהזמה והכחשה כאחת כגון שאומרים "היינו עמכם ועם בעלי הדין באותו המקום וראינו שלא אירע המעשה", זוהי הכחשה ולא הזמה. מדברי הטור[23] מבואר שגם זוהי הזמה, שהרי מעידים גם על גוף העדים[24].

יש מן הגאונים שכתבו לפרש במשנה שאין המזימים נאמנים עד שישתקו העדים או יודו לדבריהם[25], אך חזרו בהם מכח ראיות בסוגיות הגמרא[26].

מדיני הזמה

אין מתחייבים כאשר זמם אלא אם הוזמו כל עדי הכת שהעידו בבת אחת (תוך כדי דיבור)[27].

אין מזימים את העדים אלא בפניהם[28].

דין כאשר זמם מוגבל למקרה שהוזמו כל העדים אחר גמר הדין, וקודם ביצוע פסק הדין. אם הוזמו אחר שנהרג הנדון אין מבצעים דין כאשר זמם[29].

חומר מיוחד יש בעדים זוממים מכל חייבי עונשין שאין נדרשת התראה לחייבם בעונש. הטעם לדבר כי אין אפשרות מבחינה מעשית להתרות בכל עדים המעידים בבית דין כדי שלא ימנעו מלהעיד כשיראו שחושדים בהם, ובהכרח בכך חייבתם התורה. טעם נוסף שזה חלק מעונש "כאשר זמם" להענישם באותו חומר כפי שזממו לאחרים, ולא לחפש אחר צד זכות בהעדר התראה[30].

פסולם של העדים הזוממים לעדות

עד זומם נפסל לעדות כדין רשע[31]. לדעת אביי הוא נפסל למפרע משעת העדות, ולדעת רבא רק משעת ההזמה ולהבא[32]

סברת רבא היא כי קבלת עדות המזימים לסתור את דברי העדים נחשבת לחידוש וגזרת הכתוב, שלא לראות זאת כהכחשה בלבד. מכיוון שכך, סובר רבא ש:"אין לך בו אלא חידושו" - משמע: יש לצמצם את החידוש שעד זומם נפסל רק כהנהגה מכאן ולהבא.

בתלמוד נפסק כאביי, ומחלוקת זו של אביי ורבא היא אחת משש המחלוקות הנודעות, בהן נפסקה הלכה כאביי נגד רבא: יע"ל קג"ם.

תשלום עדים זוממים

רבי עקיבא ורבי יהודה נחלקו[33] אם חיוב עדים זוממים הוא חיוב ממון או קנס, להלכה נפסק כר' עקיבא שחיוב עדים זוממים הוא קנס, ולכן אם הודה העד שהוזם בבית דין אחר פטור כדין מודה בקנס[34].

בספר יראים[35] כתב שאין מקור ברור לכך שתשלום הכסף ניתן לאיש שזממו עליו אלא שיכולים בית דין לתת הקנס לכל מי שירצו. אך לפירוש רש"י על התורה בפרשת טוען טענת גנב[36] מפורש בפסוק שמשלמים את הקנס לנידון.

תשלום מדינא דגרמי- מלבד חיוב עדים זוממים בדין כאשר זמם עדים זוממים עשויים להתחייב מדינא דגרמי בנוסף או במקום כאשר זמם אם לא ניתן להחזיר את הממון שהוצא בעדותם[37].

עדים זוממים משלמים ממיטב כדין מזיק[38].

חריגים בדין כאשר זמם

אם נמצא אחד העדים קרוב או פסול לעדות בטלה כל העדות ואין מתחייבים בדין כאשר זמם אך פסולים לעדויות אחרות[39].

עדים שהעידו על אדם שכבר התחייב מיתה או קנס זה בבית דין אין נענשים[40].

עדי אשת איש שהוזמו פטורים, שיכולים לומר לאוסרה על בעלה התכוונו. אם התרו בה הדבר מוכיח שבאו לחייבה נפשות ונהרגים[41].

דין כאשר זמם נוהג רק בחיובי ממון או עונשים כדברי הכתוב "נפש בנפש עין בעין שן בשן"[42] אך לא בעדויות שיסודם הוא חיוב כפרה (תשלום כופר, חיוב גלות[43] וכן קרבן[44]) או פסול יחוס (כגון חלל).

באופנים אלו מקבלים העדים מלקות על שעברו על לא תענה ברעך עד שקר. אף שלפי הכלל הרגיל אין לוקים על לאו שאין בו מעשה למדו חז"ל מפסוק מיוחד בפרשת עד זומם שלוקה[45].

עונש המכירה לעבד המיוחד לגנב אינו נוהג בזוממים, שנאמר[46]: ונמכר בגניבתו ולא בזממו.

כמו כן עונש שריפה המיוחד לבת כהן שזינתה אינו נוהג בזוממיה אלא נדונים בחנק כבכל אשת איש, שנאמר[47]: "היא באש תשרף" ולא זוממיה[48].

לדעת קצות החושן[49] המעיד על איסור הגורם הפסד לבעלים (כגון שנתנסך יינו ונאסר בהנאה) חייב לשלם כאשר זמם. ומוכיח זאת מעדי שור הנסקל האסור בהנאה שמשלמים דמי השור לבעליושגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:הערה) תוכן כפול: {בבלי וגם 2=סנהדרין.. לדעת נתיבות המשפט[50] אין דין כאשר זמם נוהג באיסור כיון שאין בו צורך בהגדה בבית דין.

"כאשר 'זמם' ולא כאשר 'עשה' "

תנאי מיוחד נאמר בדין כאשר זמם, שכאשר גזר הדין התבצע כבר - אין מענישים את העד[51].

באופן חריג מביאה המשנה את הויכוח בין הפרושים לצדוקים בפירוש הפסוק:

לטענת הצדוקים המלים "נפש תחת נפש" מורות כי מדובר רק אחר שנהרג הנדון. אך חכמים הוכיחו את ההפך מדברי הכתוב "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" שמדובר רק בזממת רע[52] ועדיין אחיו קיים.

המשמעות של "נפש תחת נפש" היא איפוא, לא לנזק שנגרם במציאות אלא למה שעמד להתרחש לפי תכנונם של העדים. חכמים למדו מכאן שאין הענישה נוהגת אלא במצב שכבר נגמר הדין, שבו הנידון עומד לההרג ונחשב כנטול נפש. אך לאחר שנהרג בפועל אין נהרגים, אף על פי שהדבר קל וחומר אך אין עונשין מן הדין.

בטעם הדבר כתבו המפרשים הסברים שונים:

  • משום כבוד בית הדין שלא לפרסם שדנו נפש להריגה שלא כדין מה שיביא לזילות כבודם וערעור סמכותם[53].
  • יש להאמין בהשגחת ה' הנצב עם השופטים במשפט שלא אירעה תקלה על ידם לשפוך דם נקי ובודאי היה חייב מיתה[54].
  • שמא יביאו קרובי הנהרג עדי שקר כדי לנקום את דמו[55].
  • אחר שנהרג הנדון קשה לברר ולחקור את הדבר, כי שמא אם היה קיים היה מודה שהרג ומציל את הזוממים[56].

בעדות על מלקות או ממון

לדעת הרמב"ם הדברים אמורים לגבי עונש מוות דווקא, ואילו בעונש מלקות או חיוב ממוני העדים ייענשו אף אם התבצע גזר הדין (שהרי אחיו קיים).[57]

לעומת זאת לדעת הריטב"א גם בממון וגם במלקות, אם כבר התבצע גזר הדין העדים לא ייענשו.[58] לדעת בעלי התוספות, בממון ייענשו העדים גם אם כבר בוצע גזר הדין, ואילו במלקות ובמיתה לא ייענשו.[59] טעם הדבר משום שממון אפשר בחזרה או שבממון עונשים מן הדין.

ענישת עדים זוממים לאחר שהתבצע גזר הדין
השיטה מיתה מלקות ממון
ריטב"א אינם נהרגים אינם לוקים אינם משלמים
תוספות אינם נהרגים אינם לוקים משלמים
רמב"ם אינם נהרגים לוקים משלמים

עדות שאי אתה יכול להזימה

חיוב כאשר זמם משמש כגורם הרתעה מפני עדים שקרנים, ועל כן עדות שאינה ניתנת להזמה אינה מתקבלת בבית דין[60].

עדות כזאת שלא ניתן להזימה תיתכן בשני אופנים:

  1. שהעדים אינם מוסרים את פרטי הזמן והמקום בו התרחש המעשה, ומשכך לא ניתן להעיד נגדם "עמנו הייתם במקום אחר". סיבה זו היא חלק מההיגיון שעומד בבסיס דיני דרישה וחקירה, שדורשים מהעדים לדעת את הזמן והמקום בו התרחש המעשה.
  1. כאשר העידו על אדם שהוא טרפה שאינם נענשים כיון שבאו להרוג אדם שסופו למות ('גברא קטילא')[61]
  1. יוצא מן הכלל דין 'זוממי בת כהן ובועלה' אשר נשתנו במקצת מדין הזמה שהרי מתקיים בהם עונש מיתה של 'נפש בנפש' אלא שמקבלים סוג מיתה אחר שהוא בחנק.
  1. במקרים שהובאו לעיל שעדים זוממים לוקים אין צורך באפשרות קיום כאשר זמם, כיוון שלא מדובר בעדויות ששייך בהם כאשר זמם. סיבה נוספת שהענישה של מלקות עומדת במקום כאשר זמם[62].

לקריאה נוספת

  • דוד הנשקה, "עדים זוממים: לפתרונה של חידה עתיקה (בעקבות ספרי זוטא דברים)", תרביץ עב (תשס"ג), עמ' 345–387.

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. ^ כך במקרה של "זוממי בת כהן ובועלה"; ראו בהמשך.
  2. ^ יש שקשרו בין עקרון זה לבין עקרון ההפרכה של פופר.

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ה עמוד אמשנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, פרק י"ח, הלכה א'
  2. ^ ראה משנה, מסכת סוטה, פרק א', משנה ז'
  3. ^ פירוש המשניות לרמב"ם מסכת אבות פרק ב משנה ו
  4. ^ ספר תהלים, פרק ז', פסוק ט"ז
  5. ^ ספר משלי, פרק כ"ו, פסוק כ"ז
  6. ^ מגילת קהלת, פרק י', פסוק ח'
  7. ^ גור אריה דברים יט יט
  8. ^ דברים יט יט
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ב עמוד ב
  10. ^ אברבנאל רד"צ הופמן דברים יט
  11. ^ ספר דברים, פרק י"ט, פסוק י"ח
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פט עמוד א
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ עמוד א
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף מב עמוד א, תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף לא עמוד ב
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף עד עמוד ב
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ה עמוד א
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ה עמוד א, משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, פרק י"ט, הלכה א'
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף עג עמוד א, משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק י"ח, הלכה ג'
  19. ^ רב ניסים גאון, תשובות הגאונים, אסף, תש"ב; פירוש הרמב"ן על התורה, ספר דברים, פרק י"ט, פסוק י"ח ארבעה טורים, חלק חושן משפט, ל"ח; ספר החינוך, מצווה תקכ"ד. וראה רש"ר הירש שעל אף ההסבר הדבר הוא חידוש, וכן מבואר מדברי הרמב"ן בפסוק הבא.
  20. ^ דרשות הר"ן דרשה יא
  21. ^ רבי יוסף בכור שור דברים יט יט
  22. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, פרק י"ח, הלכה ב'
  23. ^ חשן משפט סימן לז
  24. ^ לחם משנה
  25. ^ רב האי גאון בספר משפטי שבועות שער ה דף יג עמוד א הובא ברבינו חננאל מכות ה,א וראה שו"ת חתם סופר חשן משפט סימן קמא שדן בדבריו
  26. ^ ספר המפתח לרב נסים גאון על מסכת כתובות דף כ,א
  27. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ו עמוד א
  28. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ עמוד א
  29. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ה עמוד ב
  30. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף לג עמוד בורש"י שם
  31. ^ על פי ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק א'.
  32. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף עב עמוד ב ותלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כז עמוד א.
  33. ^ שיטת ר' עקיבא מובאת בדף ב ור' יהודה בד
  34. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, פרק י"ח, הלכה ח'
  35. ^ סימן קעח
  36. ^ שמות כב,ח
  37. ^ ראה ש"ך וקצות החושן סימן לח א
  38. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ה עמוד א
  39. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ה עמוד ב
  40. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ה עמוד א משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, פרק י"ט, הלכה ב'
  41. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מא עמוד א
  42. ^ ספר דברים, פרק י"ט, פסוק כ"א
  43. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ב עמוד ב
  44. ^ רמב"ן
  45. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ב עמוד ב
  46. ^ ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ב'
  47. ^ ספר ויקרא, פרק כ"א, פסוק ט'
  48. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ עמוד א תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ב עמוד א
  49. ^ סימן לח סעיף קטן ד
  50. ^ סעיף קטן ב וראה שם במשובב נתיבות
  51. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ה עמוד ב
  52. ^ ראה למשל ספר זכריה, פרק א', פסוק ו'
  53. ^ אברבנאל דברים יט, יט
  54. ^ רמב"ן שם
  55. ^ מושב זקנים ומשך חכמה
  56. ^ רד"צ הופמן
  57. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק כ', הלכה ב'.
  58. ^ חידושי הריטב"א, מסכת מכות, דף ה עמוד ב.
  59. ^ תוספות למסכת בבא קמא, דף ד עמוד ב דיבור המתחיל "ועדים זוממין".
  60. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף עה עמוד ב וברש"י שם ד"ה היכא.
  61. ^ על פי:תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עח עמוד א.
  62. ^ תוספות מסכת מכות, דף ב עמוד א, ד"ה מעידין
Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0