חסיד שוטה
חסיד שוטה הוא כינוי גנאי שנתנו חז"ל לאדם שמנסה להחמיר בקיום מצוות, אך למעשה הוא נוהג כשוטה; כלומר, רצונו להתנהג כחסיד מוביל אותו לחטוא או לנהוג באופן מטופש. במשנה מתואר "החסיד השוטה", יחד עם דמויות מגונות אחרות, כ"מכַלי-עולם" או "מבַלי-עולם".[1]
רבי מנחם המאירי מגדיר מונח זה בהתבסס על דוגמאות מהתלמוד: ”עניין חסיד שוטה הוא שמתחסד ביותר מדאי אף במה שחסידותו גורם נזק או לעצמו או לאחר; כגון שמתענה בכל יום, או שרואה אשה טובעת בנהר ואומר איני יורד להצילה כדי שלא אסתכל בערווה, או שראה תינוק מבעבע בנהר ואומר אחלוץ תפילין קודם שאכנס.” (בית הבחירה להמאירי, סוטה כ,א)
בשיח הכללי משמש הכינוי "חסיד שוטה" כמטבע לשון המתאר אדם הנוהה אחר מורה רוחני, תאוריה מדעית, תנועה פוליטית וכדומה, ורוחש להם נאמנות עיוורת.
דוגמאות
בתלמוד הבבלי מובאת דוגמה לחסיד שוטה: אדם הרואה אשה טובעת בנהר, אך ”לא מסיקנא לה משום דמסתכלנא בערוה”;[2] כלומר, לא מציל אותה כדי לא "להיכשל" באיסור הסתכלות בערווה.[3] בדוגמה זו החסיד השוטה מעדיף לשמור על איסור הסתכלות בעריות על אף שבכך הוא מזניח את דין פיקוח נפש, החמור יותר מרוב המצוות שבתורה.
בתלמוד הירושלמי מודגמת התנהגות של חסיד שוטה בכמה אופנים:
איזהו "חסיד שוטה"? ראה תינוק מבעבע [=טובע] בנהר. אמר: לכשאחלוץ תפיליי – אצלנו; עם כשהוא חולץ תפיליו – הוציא זה את נפשו.
ראה תאנה בכורה, אמר: במי שאפגע בו תחילה, אתננה לו. ראה נערה מאורסה, והיה רץ אחריה (הדא היא דתנינן: "הרודף אחר חבירו להורגו, אחר הזכור, אחר נערה מאורסה" (משנה סנהדרין ח,ז).
ישנן שתי פרשנויות אפשריות לקטע האחרון; לפי הפרשנות הראשונה מדובר בשתי דוגמאות שונות: הראשונה עוסקת בביכורים, שבזמן בית המקדש היו מעלים אותם לכהנים בירושלים, והחסיד השוטה במקרה זה מתכנן לתת את הפרי לאדם הראשון שייתקל בו, כדי להימנע מהנאה מפרי ששייך לכהנים, על אף שבית המקדש כבר לא קיים. הדוגמה השנייה של הירושלמי, לפי פרשנות זו, היא של אדם הרואה נערה שעומדת להיאנס, אך במקום להרוג את האנס ולהציל את הנערה הוא מבכר לרוץ אחר הנערה כדי להציל אותה בצורה אחרת כדי להישמר מאיסור רצח. למעשה, התעכבותו בהצלת הנערה כדי להישמר מאיסור רציחה, לכאורה, מביאה לכך שהנערה תיאנס.[4]
לפי גישה אחרת מדובר בדוגמה אחת, שבה אדם נדר להעניק פרי יפה שהיה לו לאדם הראשון שייקרה בדרכו, ונקרתה בדרכו נערה מאורסה, וזה רץ אחריה כדי לתת לה את הפרי. השטות במעשה זה, היא שלמרות נדרו לתת את הפרי לאדם הראשון שנקרה בדרכו, לא היה עליו לרוץ אחר נערה המאורסה שכן זה מעורר חשד ויש בו אף סכנת חיים.[5]
הרמב"ם מגדיר כחסיד שוטה אדם המקדיש את כל ממונו.[6]
קישורים חיצוניים
- יוסף יצחק ליפשיץ, אמונה או מורא, חסידות ופנאטיות, תכלת 4, קיץ תשנ"ח 1998
הערות שוליים
- ↑ קיימות שתי גרסאות לכך. משנה, מסכת סוטה, פרק ג', משנה ד'.
- ↑ כך לפי כתב יד אוקספורד. נוסח שונה מצוי בכתב יד מינכן ובכתב יד ותיקן, והוא הנוסח המובא בדפוסי התלמוד: "לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה".
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"א עמוד ב'.
- ↑ כך מפרשים קרבן העדה והפני משה, על תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ג', הלכה ד'.
- ↑ שכן ייתכן כי יחשבו שהוא רוצה לאנוס אותה. ביאורי אגדות סוטה, מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.
- ↑ שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) אין הלכות הפלאה.משנה תורה לרמב"ם, הלכות הפלאה, פרק ערכים וחרמי"ן, הלכות ח'–י"ח.