מתתיהו שמואלביץ'
 | |
| נתן ילין-מור (מרכז) ומתתיהו שמואלביץ (שמאל) עם שחרורם מכלא עכו, 1949 | |
| לידה |
19 בינואר 1920 לודז', פולין |
|---|---|
| פטירה | 3 בדצמבר 1995 (בגיל 75) |
מתתיהו (מתי) שמואלביץ' (19 בינואר 1920 – 3 בדצמבר 1995) היה מלוחמי הלח"י, נידון למוות וברח פעמיים מבית הכלא. שימש בתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי מנחם בגין ויצחק שמיר.
קורות חייו
נולד בעיר לודז' בפולין. בגיל 13 הצטרף לבית"ר ובגיל 17 החליט לעלות ארצה. הוא עלה באופן בלתי־חוקי עם קבוצת אנשי בית"ר בספינת מעפילים במסגרת עליית אף על פי. ביום כיפור 1938 הגיע לחוף בנימינה והצטרף לפלוגת בית"ר במקום. עם הפילוג באצ"ל הצטרף ללח"י.
באוגוסט 1941 נעצר בתל אביב ונשלח בצו מעצר מינהלי ללא משפט למחנה המעצר מזרעה בצפון עכו (כיום המרכז הרפואי לבריאות הנפש - מזרע), שם פגש רבים מחבריו אנשי לח"י בתוכם יצחק שמיר ונתן ילין מור. בדצמבר 1942 הועברו עצורי לח"י ממזרע למחנה המעצר בלטרון. מיד החלה קבוצה בת 20 עצורים, שהתגבשה עוד במזרעה, לחפור מנהרה. חפירת המנהרה נמשכה כתשעה חודשים. היה צורך לדאוג לכלים מיוחדים לחפירה, להוצאת האדמה ופיזורה מבלי שירגישו בה לא רק השומרים אלא גם שאר העצורים שלא הובאו בסוד הבריחה. היה גם צורך לספק תאורה ואוורור במנהרה. את האדמה שהוצאה פזרו בערוגות נוי שנבנו סמוך לצריפים. אורך המנהרה היה כ־75 מטר והיא עברה מתחת לגדר המחושמלת. בתיאום ובעזרת חברים מבחוץ יצאו בליל ה־1 בנובמבר 1943 20 עצורי לח"י ובתוכם שמואלביץ', אל החופש.[1]
הוא שב לעבודת המחתרת ופעל לגיוס חברים ואוהדים למחתרת. ב־5 באפריל 1944 כשהלך ברחוב החשמונאים בתל אביב, התבקש על ידי משמר בריטי להזדהות. בתגובה הוא החל להימלט. הבריטים פתחו עליו באש והוא השיב אש ופגע בשוטר בריטי. לבסוף נפגע מקליע ברגלו ונפל. שני חיילים בריטים ניגשו אליו ודרסו אותו עם נעליהם המסומרות בזרועו. לפתע הגיח אמבולנס, והאחות החלה לטפל בו תוך כדי גערות בחיילים לבל יפריעו לה לטפל בפצוע, וכך הוא ניצל[2]. הוא הזדהה בשם רפאל בירנבוים. הבריטים לא זיהו אותו כאחד מ־20 הבורחים מלטרון עד שאמר להם זאת במשפטו.
בכלא המרכזי בירושלים (במגרש הרוסים) החליט שמואלביץ' להפוך את משפטו למשפט פוליטי. הוא היה זמן מה בתא עם ישראל אלדד שעזר לו בניסוח הנאום בפני השופטים. נאומו של שמואלביץ' עשה רושם גדול בארץ והתפרסם בעיתונים, עדות לשינוי ביחס היישוב בארץ ללח"י.[3] בית המשפט מצא אותו אשם ודן אותו למוות בתלייה. הוא הולבש בבגד אדום והוכנס לתא הנידונים למוות[4]. הלחץ הציבורי השפיע על הבריטים והם המתיקו את עונשו למאסר עולם. הוא הועבר לריצוי עונשו לכלא ירושלים. לאחר גירוש 251 עצורי המחתרות לאריתריאה הוא ארגן שביתת רעב והפסקת עבודה למשך 48 שעות. בעקבות זאת הועבר לכלא עכו.
ב-4 במאי 1947 השתתף בפריצה לכלא עכו. לרוע מזלו נהג הרכב שנסע בו טעה ובמקום לנסוע מזרחה, הוא פנה דרומה ונתקל ביחידה של חיילים בריטים (כלניות) שפתחו באש. הרכב התמלא פצועים והרוגים. שמואלביץ' נמלט פצוע והסתתר בשדה קמה. חייל בריטי גילה אותו והתכוון להרגו. ברגע האחרון הגיע סגן מנהל הכלא וחצץ ביניהם.
לאחר זאת, חפרו הוא וחבריו מנהרה בתאם אל האולמות העתיקים שתחת הכלא, אך כעבור חפירה ממושכת וכשלונות מספר שנבעו ממפולות עפר וסלעים הבינו שאין מנוס מלהשיג קרשים וסמוכות בהם יחזקו את המנהרה. התכנון היה לעשות "מכה" – 60 אסירי אצ"ל ולח"י ימלטו בלילה אחד דרך המנהרה בעזרת חבריהם מבחוץ, ואילו הבריטים לא יידעו לעולם כיצד התרחש הדבר. החפירה בתאם בוצעה בתוך עמוד הישר כלפי מטה, והפתחים (בעמוד ובתקרת האולם שתחתיו) הוסוו היטב ולא היה סיכוי לעינים זרות לגלותם. הבריחה נועדה להתבצע באחת הלילות שבין 5 ל־10 בדצמבר, אולם לאחר החלטת האומות המאוחדות ב־29 בנובמבר 1947 על תוכנית החלוקה, התקיפו האסירים הערביים בכלא עכו את האסירים היהודים שהתגוננו יפה. בעקבות זאת הוחלט להעביר את האסירים היהודים לכלא ירושלים – המנהרה נשארה מיותמת.
בכלא ירושלים שימש כמנהיג אסירי הלח"י והאצ"ל, והיה למוכתר תא 23. שמואלביץ' וחבריו לתא תכננו בריחה מן הכלא באמצעות חפירת מנהרה. ב־20 בפברואר 1948 יצאה התכנית אל הפועל, ו־12 אסירים מהאצ"ל ומהלח"י נמלטו מכלא ירושלים דרך מנהרה שחפרו, אשר התחברה למערכות הביוב, כשהם מחופשים לפועלי עירייה שבאו לתקן את הביוב בבית הסוהר. ראשון הנמלטים היה שמואלביץ' מנהיג הבריחה, ואחריו יצא משה סבוראי. אחריהם יצאו בזוגות עוד עשרה אסירי לח"י ואצ"ל, כאשר כל זוג שיוצא ממערכת הביוב בתחפושת פועל, מגביר את חשדם של השומרים. הבורח ה־13 נתפש והושב אל הכלא. בכך השלים שמואלביץ' שלוש בריחות משלושה בתי כלא שונים של הבריטים: לטרון, עכו, וכלא ירושלים. שמואלביץ' החל לפרסם את זכרונותיו בעיתון הלח"י מברק.
לאחר רצח מתווך האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט בחודש ספטמבר 1948, נעצרו שמואלביץ' ונתן ילין-מור והובאו למשפט בבית דין צבאי מיוחד בעכו באשמת ניהול ארגון טרור. ב-10 בפברואר 1949 נגזרו על ילין מור 8 שנות מאסר ועל שמואלביץ' 5 שנות מאסר אולם הם ניחונו כעבור מספר ימים במסגרת חנינה כללית. שמואלביץ' הצטרף למפלגת הלוחמים שרבים מיוצאי הלח"י נמנו עם חבריה והיה מועמד במקום השני ברשימתה בבחירות לאספה המכוננת אולם המפלגה זכתה רק במנדט אחד ושמואלביץ' נשאר מחוץ לכנסת.[5]
בשנת 1949 נישא לתקוה בת יצחק אילון, ונולדו להם שתי בנות: שרה קולקר פסיכולוגית קלינית ופסיכואנאליטיקאית, וצביה שמואלביץ'. בשנת 1964 נישא למשוררת ש. שפרה[6].
מהקמת המדינה ועד לשנות ה-70 עבד שמואלביץ' בעסקים פרטיים שונים. בשנת 1972 הצטרף שמואלביץ' לתנועת החרות, ובשנת 1980 מינה ראש הממשלה מנחם בגין את שמואלביץ' למנכ"ל משרד ראש הממשלה. בתוקף תפקידו זה, היה ממונה מטעם הממשלה על הסכם תשלום הפיצויים למפוני סיני, ועל קשריה של ישראל עם מדינה זרה. לאחר התפטרותו של בגין מהממשלה בחודש אוגוסט 1983, המשיך שמואלביץ' לכהן בתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה בממשלתו של יצחק שמיר עד להקמת ממשלת האחדות הלאומית בראשות שמעון פרס בחודש ספטמבר 1984. לאחר שסיים שמואלביץ' את תפקידו במשרד ראש הממשלה, המשיך בפעילות בליכוד[7].
ספר זכרונותיו בימים אדומים פורסם לראשונה בשנת 1949 והיה לרב מכר. מהדורות נוספות הופיעו בשנים 1978 ו-2004.
שמואלביץ' נפטר ב-3 בדצמבר 1995 בתל אביב, בגיל 75.
לקריאה נוספת
- מתתיהו שמואלביץ', בימים אדומים – זכרונות איש לח"י, הוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1978.
- נחמיה בן-תור, הבריחה הגדולה, הוצאת בורסי, 1993.
- נתן ילין-מור, לוחמי חרות ישראל, הוצאת שקמונה, 1974.
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "מתתיהו שמואלביץ'", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יג (1963), עמ' 4191
- צבי אלגת, הנידונים לחיים, מעריב, 26 בנובמבר 1965
הערות שוליים
- ↑ העשרים שעלו מתוך האדמה (עדותו של מתי שמואלביץ על בריחת ה־20 מלטרון), אתר לח"י.
- ↑ יעקב העליון, מצל הגרדום למשרד ראה"מ, מעריב, 4 בינואר 1980
- ↑ משפטו של מתתיהו שמואלביץ', אתר הלח"י
- ↑ מתתיהו שמואלביץ נידון למיתה, דבר, 28 ביוני 1944
- ↑ רשימת לוחמים, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- ↑ פנסיה תקציבית: השחיתות הגדולה בתולדות המדינה
- ↑ מתתיהו שמואלביץ באתר הלח"י
