ג'ון מרשל

ג'ון מרשל

ג'ון מרשל (באנגלית: John Marshall;‏ 24 בספטמבר 1755 - 6 ביולי 1835) היה פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כנשיאו הרביעי של בית המשפט העליון של ארצות הברית משנת 1801 ועד מותו. קודם לכן כיהן כמזכיר המדינה של ארצות הברית בשנים 1800–1801 תחת הנשיא ג'ון אדמס.

ביוגרפיה

מרשל נולד במחוז ספַר בצפון-מערב וירג'יניה, והיה הבכור מבין חמישה עשר ילדיהם של הוריו, שהיו בעלי קרקעות רחבות.

השכלתו הפורמלית הייתה מזערית והוא למד בעיקר מקריאה ומהדרכת הוריו.
ב-1775 הצטרף יחד עם אביו לחטיבת מתנדבים מקומית שלחמה נגד הבריטים בווירג'יניה. שנה אחר כך התגייס לצבא הקונטיננטלי והשתתף במערכות הקשות ביותר בפיקודו של ג'ורג' וושינגטון עד לשובו הביתה ב-1779.

ב-1780 החל בקריירה המשפטית שלו: השכלתו המשפטית הפורמלית של האיש שהיה עתיד להיות מייסד המשפט החוקתי האמריקני ומגדולי השופטים בארצות הברית התמצתה בסדרת הרצאות קצרה ששמע בקולג' על שם ויליאם ומרי באביב 1780, ובראשית הקיץ באותה שנה קיבל את רישיון הפרקליט שלו.

תוך שהוא עוסק במקצועו, תחילה במחוז הולדתו ואחר כך בבירה ריצ'מונד, שלח ידו גם בפוליטיקה. בשנים 1782–1791 ושוב בשנים 1795–1797, היה חבר באספה המחוקקת של וירג'יניה וכמו כן נבחר לוועידה המדינתית שדנה באשרור החוקה הפדרלית והייתה לו יד בהשגת הרוב הזעום בעד אשרור החוקה.

הוא העדיף להמשיך בקריירה המזהירה שלו כפרקליט בריצ'מונד ועל כן דחה את הצעותיו של הנשיא וושינגטון למנותו לשר המשפטים (1795) וציר בפריז (1796).

עם זאת, בשנים 1797 - 1798 היה חבר במשלחת דיפלומטית בצרפת, בשנים 1799–1800 כיהן בבית הנבחרים הפדרלי (הוא השתייך למפלגה הפדרליסטית) וב-1800 התמנה למזכיר המדינה של ארצות הברית. בתפקיד זה שימש פחות משנה, שכן במרץ 1801, במסגרת המינויים של הפדרליסטים לקראת החלפת השלטון, החל בכהונתו כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית.

בשלושים וארבע שנות כהונתו היה מרשל המנהיג הלא מעורער של בית המשפט העליון. יותר מאלף פסיקות התקבלו בשנים האלה ו-519 מהן נוסחו בידיו של מרשל עצמו. מרשל הפדרליסט - שנתמנה בידי הנשיא הפדרליסט ג'ון אדמס ומינויו אושר בידי הסנאט הפדרליסטי, רגע לפני שהשלטון בקונגרס ובנשיאות הועבר לידי תומאס ג'פרסון והרפובליקנים שלו - יצר קורפוס של החלטות משפטיות ושל דוקטרינות חוקתיות אשר עיצב במידה רבה את צורת השלטון, הגדיר את יעילות הממשל הפדרלי והניח את הבסיס לעיקרון הריבונות השיפוטית (באמצעות פסק הדין במשפט מרבורי נגד מדיסון בשנת 1803, שקבע את סמכות הביקורת השיפוטית). מרשל דגל בריכוז סמכויות בידיו של הממשל הפדרלי בעוד שג'פרסון העדיף הענקת אוטונומיה רחבה למדינות באיחוד. לפיכך, למרות היותם קרובי משפחה — ג'פרסון ומרשל היו בני דודים — הם היו באותה עת יריבים פוליטיים מובהקים בעלי עמדות קוטביות בקשר לצורת הממשל בארצות הברית. כיום ניתן לומר כי במשך השנים כף המאזניים נטתה יותר לגישתו של מרשל מאשר לזו של ג'פרסון בקשר לעיצובה של מערכת המשטר בארצות הברית.

פסיקותיו של מרשל נוסחו בלשון שהייתה מרשימה בתבוניותה ובסמכותניותה, ודומה שהודות לאישיותו ופועלו נוצר והתבסס מעמדו הנשגב של בית המשפט העליון ומעמדה של מערכת המשפט הפדרלית כולה.

על אף עבודתו השיפוטית המונומנטלית, ישיבות בית המשפט העסיקו את מרשל רק חודשים אחדים בכל שנה, על כן היו עיתותיו פנויות לעיסוקים אינטלקטואליים, חברתיים ומשפחתיים: הוא כתב ביוגרפיה רבת כרכים על ג'ורג' וושינגטון, הוליד עשרה ילדים, טיפל במסירות באשתו החולה והיה מן הדמויות המרכזיות בחוג של אנשי הגות בריצ'מונד.

הוא מת שׂבע הישגים בפילדלפיה, בעקבות ניתוח לסילוק אבנים מכליותיו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ון מרשל בוויקישיתוף