הצבעים הלאומיים של ישראל
הצבעים הלאומים של ישראל הם התכלת והלבן כפי שהם מוצגים בדגל המדינה. הצבעים הם חלק ממערכת הסמלים הלאומיים של מדינת ישראל ומהווים סמל בלתי פורמלי, אשר אינו מעוגן בחוק. למרות אי החקיקה בנושא, השימוש בצבעים אלו, כהפגנת פטריוטיות, נפוץ בקרב העם ורשויות המדינה כאחד.
פורמליות הצבעים
התכלת והלבן אינם צבעים לאומיים במובן הפורמלי והחוקתי ואינם מעוגנים כסמל לאומי בשום חוק, אך הם מהווים צבעים לאומיים במובן בלתי פורמלי ומהותי כאשר רוב העם מזדהה עם הצבעים הללו, וישנו שימוש תרבותי בצבעים אלו כמיצגי המדינה היהודית והלאום. בנוסף, משמשים הצבעים את המדינה בהדפסת מסמכים, בחותמות, בדגלים ובקישוט אירועים ממלכתיים.
היסטוריה
במהלך הדורות זוהו הצבעים: תכלת ולבן, עם הלאום היהודי, התנועה הציונית, היישוב העברי המתחדש בארץ ולבסוף זוהו דה פקטו עם מדינת ישראל והעם היהודי היושב בציון.
במקרא
הציון הראשוני לשימוש בצבעים סמליים אלו על ידי בני ישראל נמצא עוד בתורה בספר במדבר:
וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת. לט וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם
פרשה זאת, שנכנסה לתפילה היהודית (בקריאת שמע), קובעת כי צבעי הציצית יהיו תכלת ולבן[1], אך כיום לא נהוג לצבוע את הפתיל בתכלת מפני שלא יודעים איך להפיק את הצבע המיוחד בצורה המקראית.
התכלת והלבן לא שימשו רק בטלית ובציצית כי אם גם בבגדי הכהנים[2] ובבית המקדש: התורה מצווה על בני ישראל להכיל את הצבע תכלת בבגדי הכהן בתוך החושן האפוד והמצנפת
וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת
וְעָשִׂיתָ חשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ
וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל-פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל-הַמִּצְנָפֶת אֶל-מוּל פְּנֵי-הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה
עם היציאה לגלות ודעיכת הלאומיות היהודית הופסק השימוש בצבעים אלה כצבעי לאום והומר בשימוש קהילתי-דתי. את הדבר ניתן לראות בשירת ימי הבניים ובגמרא.
בעת החדשה
התנועה הציונית המתחדשת רצתה להפוך את היהודים הגלותיים לעם, ועל כן פנתה לסמלי העבר שסביבם רצתה לאגד את העם. תמורה זאת הובילה לשינוי חשוב מאד בשימוש בתכלת ובלבן, והם הפכו בעיקר לצבעי התנועה הציונית. בין הסמלים שאומצו על ידי התנועה היו שאומצו ברישמיות והיו סמלים אחרים שאומצו באופן בלתי פורמלי, גם הצבעים התכלת ולבן אומצו על ידי התנועה הציונית באופן בלתי פורמלי. הראשון שהתייחס לצבעים אילו כצבעי הלאום היה המשורר היהודי האוסטרי אברהם אלעזר
בשנות ה-60 של המאה ה-19 העלה אברהם את הרעיון להשתמש בצבעים התכלת והלבן בדגל של עם ישראל משום שאלו הצבעים בטלית אשר בה מתעטף היהודי בתפילה. את רעיונותיו העלה אברהם בשירו "צבעי ארץ יהודה" משנת 1864:
צבעי הארץ האהובה הם תכלת-לבן הם גבולות יהודה;
הבא בתור לתמוך ברעיון היה הסופר מרדכי בן הלל הכהן אשר תיעד מסיבה לכבוד יום הולדתו ה-100 של משה מונטיפיורי, בשנת 1884
ובה בפעם הראשונה גילינו לפני הקהל הרחב את צבעינו הלאומיים, כי רבים לא ידעו כי תכלת ולבן הם צבעי עמנו
— מרדכי בן הלל הכהן
.
מאז הופץ השימוש בצבעים אילו, והם הפכו לפופולרים מאד בקרב העם בציון ובגולה: הם הפכו לצבעים של דגלי המושבות, (נס ציונה, וראשון לציון) דגלי חברות ציוניות (חברת צים), דגלי הגדודים העבריים ואף לצבעים של המוסדות הלאומיים שעשו בהם שימוש כמו צבעי הקופסה הכחולה של קק"ל.
השימוש בצבעים הפך לכו נרחב בקרב הציונים עד שהתקבל על ידי הקונגרס הציוני הראשון בבזל כפי שנוסח בהצעתו של דוד וולפסון
בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז הייתה אחת... באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר?
והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו - טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי.
הצבעים הללו שימשו גם יהודים (בעיקר ציונים) בחו"ל: סמל הג'וינט (למרות שהוא אינו ארגון ציוני), תג הכתף של אנשי הבריגדה היהודית הייתה בצבעים אלו בתוספת צהוב.
בהכזרת המדינה נעשה שימוש בצבעים התכלת והלבן לקשט את אולם ההכרזה על מנת להוכיח את הריבונות של המדינה שבדרך.
לאחר קום המדינה
עם קום המדינה הוקמה ועדת הסמל והדגל שמטרתה הייתה לקבוע את הסמל ואת הדגל של המדינה, הוועדה החליטה, לאחר התלבטיות רבות, כי דגל התנועה הציונית (ללא שינוי בצבעים) יהיה דגל המדינה החדשה וביחד עם הסמל החדש של המדינה התבוססו הצבעים תכלת ולבן כצבעים הלאומיים של ישראל. קביעת הצבעים נמצאת גם בפקודת מטכ"ל 33.0401[3] סעיף 9 ”אורכו 220 ס"מ, רוחבו 160 ס"מ, הרקע - לבן ועליו שני פסי תכלת כהה ברוחב 25 ס"מ כל פס, לכל אורכו של הדגל. באמצע הרקע הלבן, בין שני פסי התכלת ובמרחק שווה מהם - מגן דוד עשוי שני משולשים שווי צלעות בצבע תכלת, שבסיסיהם מקבילים לפסי התכלת שלאורך הדגל” קביעת צבעים אילו בסמל ובדגל הובילו לפריחה תרבותית סביב הצבעים: החל משירי ילד "כחול ולבן זה הצבע שלי" ועד ביטויי לשון "תוצרת כחול לבן" (כינוי לתוצרת ישראלית).
השימוש בצבעים אילו הפך לנפוץ ביותר הן על ידי המדינה והן על ידי אזרחיה בקישוט אירועים, בכרזות, בסמלי ערים, בסמלי ארגונים חברתיים, ארגונים פוליטיים וכו'. השימוש הורחב גם למדי נבחרות ישראל המעוצבים בדרך כלל בצבעים תכלת ולבן כאשר דגל המדינה רקום עליהם, ולדגלי צה"ל אשר רבים מהם עושים בצבעים אילו שימוש מישני.
כחול מול תכלת
רבים מתבלבלים בין הצבע התכלת לצבע הכחול ומכנים את הצבעים הלאומיים "כחול ולבן" בלבול זה נפוץ בביטוי "תוצרת כחול לבן" ובשיר "כחול ולבן זה הצבע שלי". הבלבול כנראה נובע מצבעי הדגל אשר בהם הצבע התכלת הינו כהה מאד ועל כן דומה לכחול בהיר.
קישורים חיצוניים
- מקורותיו של דגל ישראל פורסם לראשונה בדצמבר 1991 בכתב העת קתדרה