השושלת האיובית
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
שגיאות פרמטריות בתבנית:עריכה
'נושא2: אסיה' אינו ערך חוקי
פרק זה טעון עריכה. אנא
שגיאות פרמטריות בתבנית:מדינה
פרמטרים ריקים [ תמונת סמל, שמות מנהיגים, תמונת מפה, מנהיגים, מפה נוספת מתבנית ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים [ תמונת דגל, מפה מתבנית ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | סולטאני |
| שפה נפוצה | כורדית, ערבית |
| עיר בירה | קהיר |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אסיה, אפריקה |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך | 1171 |
| פירוק | |
| תאריך | 1250 |
| ישות קודמת | פאטימים |
| ישות יורשת | הסולטנות הממלוכית |
השושלת האיובית (בערבית: أيوبيون) הייתה משפחת שליטים מוסלמים ממוצא כורדי. בני המשפחה היו פעילים במאה ה-12 וה-13 ובשיא כוחה שלטה על מצרים, סוריה, צפון עיראק, חלקים מארץ ישראל, ערב הסעודית ותימן. מייסד השושלת הוא אַיוב ואִילו נציגה המפורסם ביותר הוא צלאח א-דין, נכדו של איוב. האימפריה האיובית, אותה הקים צלאח א-דין, התקיימה במרבית שנותיה כקונפדרציה של נסיכויות מקומיות שבראשן עמדו שליטים איובים. לכל השליטים המקומיים הייתה אוטונמיה שלטונית מסוימת בתחומם, והם נשבעו אמונים לסולטאן המרכזי שישב במצרים, אשר היה לרוב השליט המבוגר מבני השושולת. התערבות של הסולטאן בענייני הפנים של הנסיכויות המקומיות הייתה אחד מהגורמים לפריצתם של מאבקי הפנים הרבים בימי השושלת[1].
עליית השושלת האיובית
נור א-דין, שליט מההשושלת הסלג'וקית, ירש מהאמירות של אביו זנגי בשנת 1146 את העיר חלב וסביבותיה. הוא שאף להרחיב את גבולות אמירותו ולדחוק אל מחוץ לגבולות ארצות האסלאם את הצלבנים[2]. לשם כך קרא נור א-דין לאחדות מוסלמית, שסייעה לו גם להגדיל את כוחו הצבאי ואת ממונו[3], ובשילוב עם תעמולה דתית אדירה הצליח לספח בהדרגה את דמשק מדרום ואת ג'זירה ממזרח[4]. כעת היעד שהציב לעצמו היה כיבוש מצרים הפאטימית, המפולגת והמתפוררת. הצלבנים, שחששו מאיחוד בין סוריה למצרים שיוביל לכיתורם, יזמו סדרת פלישות למצרים וסיפקו לנור א-דין את שעת הכושר לה נזקק. במהלך הפשיטות הללו, הצליחו הצלבנים לכבוש את קהיר, ובתגובה קראו השליטים הפאטימים לנור א-דין לבוא לעזרתם. הסורים נתקבלו במצרים כמשחררים, ומצביאו של נור א-דין, שירכוה, בן למשפחה כורדית, מונה לוזיר של הח'ליפה הפאטימי. במותו, בשנת 1161, ירש אותו בן אחיו, צלאח א-דין[5]. נור א-דין, שהשפעתו במצרים הלכה וגדלה, הדיח לבסוף את הח'ליפה הפאטימי ומינה בשנת 1171 את צלאח א-דין לנציב מצרים.
שירכּוה
ערך מורחב – שירכוה
צלאח א-דין
- ערך מורחב – צלאח א-דין
עם מותו של נור א-דין בשנת 1174 ועליית בנו הקטין א-צאלח איסמעיל אל-מלכ לשלטון, החלה להתפורר האחדות המוסלמית אותה השיג. צלאח א-דין, שכבר בימי נור א-דין החל לבסס לעצמו מעמד עצמאי[6], ניצל את הנסיבות החדשות שנוצרו, מרד בשליטו בן ה-11 והחל לאחד מחדש את חלקי ממלכתו המתפוררת של נור א-דין[7]. צלאח א-דין, בדומה לנור א-דין, שילב בפעילותו תעמולה דתית חזקה שקראה לאחדות מוסלמית לטובת המאבק בצלבנים. בתעמולה זו שולב לראשונה המוטיב של ירושלים וקדושתה לאסלאם, כיעד שיש לכבוש מידי הצלבנים[8].
בימי צלאח א-דין הפכה מצרים למרכז השלטוני של השושלת האיובית, והיוותה את הבסיס ממנו יצא למלחמותיו בצלבנים. צלאח א-דין היה מעוניין להרחיב את גבולות ממלכתו אל שטחי ארץ ישראל וסוריה כדי להבטיח מרחב הגנה קדמי למצרים ממזרח. במקביל, הצליח צלאח א-דין להשתלט גם על העיר צנעא שבתימן, אליה שלח שליטים מבני משפחתו, אשר הצליחו בהמשך להכליל בתחום שלטונם גם את מכה[9].
את הצלבנים הכניע לבסוף צלאח א-דין בקרב קרני חיטין בשנת 1187, ובעקבותיו נפלה שאר ממלכת ירושלים ביתר קלות לידי האיובים. אירוע זה הוביל לפתיחה במסע הצלב השלישי, במהלכו הצליחו הצלבנים לכבוש רצועת חוף מצור עד יפו, עם מעבר יבשתי צר לרמלה וללוד, אולם, הניסיונות לכבוש את ירושלים בחזרה כשלו. בשנת 1192 חתם צלאח א-דין על הסכם הפסקת אש עם הצלבנים[10], וכשנה לאחר מכן הוא נפטר[11].
מסע הצלב השלישי דלדל את אוצר המדינה והאבידות בנפש היו כבדות, על כן העדיפו האיובים, החל משלב זה, לנסות להימנע ככל האפשר מלחימה בצלבנים, וניסו להביא לסיום המאבק עמם באמצעים דיפלומטיים, שאף גררו ויתורים טריטוריאליים[12]. במשך תקופה של כשלושה עשורים שרר שקט יחסי בין שני הצדדים: התמיכה האירופאית במסעות הצלב פחתה והצלבנים לא יצאו למתקפות מערי החוף שלהם[13].
יורשיו של צלאח אל-דין
עם מותו של צלאח א-דין התפרקה האימפריה לאמירויות רבות כשכל אחד מיורשיו מנסה לקרוע לעצמו נתח מהשלל. האימפריה המפוררת לא הצליחה להחזיק מעמד ונכבשה במהרה על ידי גורמים אחרים. צלאח א-דין לא הצליח להבטיח את המשכיותה של האימפריה שלו, בעיקר משום שחילק אותה טרם מותו בין בניו ואחיו[14]. חלוקה זו הובילה לסדרת מאבקים בין השליטים השונים, ומהם יצא אחיו של צלאח א-דין, אל-מלכ אל-עאדל, כשידו על העליונה: עד לשנת 1200 הוא הצליח למצב עצמו כשליטה הכולל של האימפריה, ושלטונו התפרש על פני מצרים, ארץ ישראל, מרביתה של סוריה וצפון עיראק, ובני משפחתו ששלטו בחלב ובדרום חצי האי ערב נשבעו לו אמונים[15]. אולם גם הוא חילק את ממלכתו בין בניו טרם מותו בשנת 1218, והאימפריה נגררה בשנית למאבקים פנימיים על השלטון המרכזי בין בניו ובין גורמים פנימיים שניסו לפרוק עול. בנו, אל-מלכ אל-כאמל, השליט במצרים, ירש את אביו כסולטאן האימפריה, ונאלץ להתמודד עם מסעות הצלב - מסע הצלב החמישי, ומסע הצלב השישי, ועשרים שנות שלטונו עד מותו ב-1238 לוו בחוסר יציבות כללית[16]. חוסר יציבות זו נוצלה על ידי הצלבנים שנכנסו לתוך מערכת הבריתות המוסלמיות באזור, ובמסגרת הסכמי שלום שונים שחתמו עם האיובים, הם הצליחו להעביר לרשותם שטחים שונים ללא לחימה, ובכללם גם את ירושלים[17].
בנו הבכור של אל-כאמל, אל-מלכ אל-עאדל השני ירש את כיסאו, אך הודח לאחר כשנתיים בשנת 1240 על ידי אחיו אל-מלכ א-צאלח איוב. א-צאלח איוב, אשר שלט בין השנים 1240 ל-1249, אמנם הצליח לאחד כמעט את כל שטחי האימפריה של צלאח א-דין תחת שליטתו, אך כל שנות שלטונו עסק במלחמות פנים עם השליטים האיובים האחרים, עם הצלבנים ועם הח'ווריזמים שברחו מפני ג'ינגיס ח'אן[18].
סופה של הסולטנות האיובית
סופה של השושלת האיובית הגיע במחצית המאה ה-13, בשנת 1250, לאחר פטירתו של א-צאלח איוב בזמן מסע הצלב השביעי למצרים. אלמנתו, שג'ר א-דור, שמרה בסוד את דבר מותו, שימשה כשליטה בפועל במקומו ושיגרה פקודות בשמו. בכך היא סייעה לשמור על יציבות השלטון והצבא עד הגעתו למצרים של בנה הבכור ויורש העצר, תוראן שאה, אותו זימנה בחשאי ממקום מושבו בצפון עיראק. עם שובו, הוא הצליח להביס את הצלבנים ולהסיגם מכל השטחים שכבשו[19]. אולם, בניסיון להיפטר מהתלות בגדודי הממלוכים, שבראשם עמד הגנרל בייברס, נרצח תוראן שאה על ידם[20], והם מינו במקומו לסולטאנית את אמו, שג'ר א-דור. מהלך זה לא מצא חן בעיני השליטים האיובים של סוריה, והם התאגדו לכדי קואליציה שקראה להדחתה, בגיבוי של הח'ליפה העבאסי בבגדאד[21]. רצף חילופי שליטים לאחר מכן, שחלקם מונו בידי הממלוכים, סימן את קץ שלטונם של האיובים במצרים[22]. מנגד, עם פלישת המונגולים לשטחי הח'ליפות העבאסית בין השנים 1256-1260, נכבשה סוריה מידי האיובים, ולאחר שהביס את המונגולים בקרב עין ג'אלות ב-1260, הכריז על עצמו בייברס כסולטאן והקים את האימפריה הממלוכית[23].
ביסוס הסונה כזרם ההלכתי המרכזי
עוד בימיו של נור א-דין, לאחר שכבש שטחים מידי הפאטימים השיעים, החל תהליך של "תחייה סונית" בסוריה, שכלל הקמת עשרות מדרסות לכל זרמים ואסכולות באסלאם, ולווה במקביל במאבק קשה בחכמי הדת השיעיים ובתומכיהם. אנשי הדת הסונים החלו להשתלב במנגנון השלטון, והפקידות גויסה מבין בוגרי המדרסות[24]. לאחר עלייתו לשלטון, החל צלאח א-דין בתהליך דומה במצרים[25], אשר הייתה במשך שנים מעוז שיעי תחת שלטון האיסמעילים. אל-אזהר הפך למוסד לימודי סוני, ומצרים נעשתה למרכז דתי סוני ולכר פורה למחקר מדעי ולתאולוגיה[26]. יורשיו של צלאח א-דין החישו את תהליך העברת מרכז הכובד האסלאמי מבגדאד ומפרס לסוריה ומצרים. הם הקימו רשת צפופה של מדרסות לכל ארבע האסכולות הסוניות, בדומה לנור א-דין, ומשכו לאזורם צופים וחכמי דת רבים. כתוצאה מכך גם מרכז הכובד התרבותי, בתחום השירה והספרות, עבר לשטחי שלטון האיובים[27].
היחס ליהודים
היהודים (והנוצרים) באימפריה האיובית היו במעמד של ד'מי, ולמרות זאת שיעור גבוה למדיי ביחס לגודלה של האוכלוסייה היהודית הועסק במוסדות השלטון. אולם מרבית נושאי המשרות השלטוניות הבכירות היו מוסלמים, ומתי המעט היהודים שהגיעו בכל זאת למשרות בכירות כשל וזיר התאסלמו קודם מינויים[28]. רבים מהיהודים שהיו בעלי תפקיד בחצר השלטון מילאו גם תפקידים בקהילה היהודית, גם אם לא באופן רשמי, וניצלו את מעמדם וקשריהם כדי לסייע לבני דתם ולהגן עליהם[29].
עם זאת, השתלבותם של יהודים במנגנוני השלטון לא נבעה מכך שהשליטים האיובים גילו סבלנות יתירה כלפי בני מיעוטים[30]. צלאח א-דין, לדוגמה, הטיל עליהם מגבלות ישנות וחדשות[31], ולכל אורך תקופת שלטונה של השושלת האיובית הוחמרו ההגבלות שהוטלו על בני החסות. כמו למשל, המגבלה שחייבה את היהודים לענוד סימן מזהה על טורבניהם ועל גלימותיהם, מגבלה שכל תכליתה הייתה השפלה ויצירת הבחנה בינם לבין האוכלוסייה המוסלמית[32]. ולמרות זאת, מצרים וסוריה תחת שלטון האיובים היוו מפלט נוח יחסית ליהודים שברחו מאל-אנדלוס שנכבשה כמעט כולה עד שנת 1172 בידי אל-מוואחידון שנהגו באכזריות בבני מיעוטים[33].
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ R. Stephen Humphreys, From Saladin to the Mongols: The Ayyubids of Damasacus, 1193-1260 (State University of New York Press Albany, 1977), p. 10-11, 13.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 243.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 245.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 246.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 247.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 247-248.
- ^ Carl Brockelmann, History of the Islamic Peoples. Trans. Joel Carmichael and Moshe Perlmann (New York: G. P. Putman's Sons, 1947), p. 226-228.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 248.
- ^ Bertold Spuler, The Muslim World: A Historical Survey, Part I: The Age of the Caliphs. Trans. F. R. C. Bagley (Netherlands: E.J. Brill, Leiden, 1968), p. 93.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 250-251.
- ^ Bertold Spuler, The Muslim World: A Historical Survey, Part I: The Age of the Caliphs. Trans. F. R. C. Bagley (Netherlands: E.J. Brill, Leiden, 1968), p. 93.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 252-253.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 250-252.
- ^ Bertold Spuler, The Muslim World: A Historical Survey, Part I: The Age of the Caliphs. Trans. F. R. C. Bagley (Netherlands: E.J. Brill, Leiden, 1968), p. 94.
- ^ Bertold Spuler, The Muslim World: A Historical Survey, Part I: The Age of the Caliphs. Trans. F. R. C. Bagley (Netherlands: E.J. Brill, Leiden, 1968), p. 94.
- ^ Carl Brockelmann, History of the Islamic Peoples. Trans. Joel Carmichael and Moshe Perlmann (New York: G. P. Putman's Sons, 1947), p. 231-233.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 254.
- ^ Carl Brockelmann, History of the Islamic Peoples. Trans. Joel Carmichael and Moshe Perlmann (New York: G. P. Putman's Sons, 1947), p. 232-233.
- ^ Bernard Lewis, The Middle East: 2000 Years of History from The Rise of Christianity to The Present Day (London: Phoenix Press, 1995), p. 104-105.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 255.
- ^ Bernard Lewis, The Middle East: 2000 Years of History from The Rise of Christianity to The Present Day (London: Phoenix Press, 1995), p. 104-105.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 255.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 257.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 244-245.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 248.
- ^ Bertold Spuler, The Muslim World: A Historical Survey, Part I: The Age of the Caliphs. Trans. F. R. C. Bagley (Netherlands: E.J. Brill, Leiden, 1968), p. 92, 94.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 253.
- ^ Norman A. Stillman, The Jews of the Arab Lands: A History and Source Book (Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1979), p. 50.
- ^ Norman A. Stillman, The Jews of the Arab Lands: A History and Source Book (Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1979), p. 52.
- ^ Norman A. Stillman, The Jews of the Arab Lands: A History and Source Book (Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1979), p. 50.
- ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 227.
- ^ Norman A. Stillman, The Jews of the Arab Lands: A History and Source Book (Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1979), p. 68.
- ^ Norman A. Stillman, The Jews of the Arab Lands: A History and Source Book (Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1979), p. 61.
[דרושה הבהרה]
| הקודם: הפאטמים |
האיובים | הבא: הממלוכים |
