לבנון הגדולה
שגיאות פרמטריות בתבנית:עריכה
'נושא2: אסיה' אינו ערך חוקי
פרק זה טעון עריכה. אנא
שגיאות פרמטריות בתבנית:מדינה
פרמטרים [ תמונת דגל ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
| ממשל | |
|---|---|
| שפה נפוצה |
צרפתית ערבית ארמנית |
| עיר בירה | ביירות |
| היסטוריה | |
| הקמה | מנדט צרפתי על לבנון |
| תאריך | 1921 |
| פירוק | קבלת עצמאות מצרפת |
| תאריך | 1943 |
| ישות קודמת |
 מנהל שטח אויב כבוש |
| ישות יורשת |
 לבנון |
| דמוגרפיה | |
| דת |
נצרות איסלאם |
| כלכלה | |
| מטבע |
לירה סורית (1920 - 1939) לירה לבנונית (1939 - 1943) |
לבנון הגדולה הוקמה ב-1 בספטמבר 1920 בהתאם להסכם סייקס-פיקו ולסעיף 22 באמנת חבר הלאומים שהתקבלה בועידת סן רמו, כמנדט זמני בשליטתה של צרפת.
כינון מדינה לבנונית גדולה בשליטה ובנוכחות של כוחות צרפתים היה יעדם של הנוצרים המארונים בלבנון ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בשנתיים שלאחר המלחמה אכן הצליחה תנועה זו להשפיע בכיוון ניצחונה של המגמה התרבותית הדתית בקולוניאליזם הצרפתי ולממש עקב כך את שלושת יעדיה.
הכרזת המנדט הייתה תנופת הניצחון הפוליטי המשולב של הלאומיות המארונית ושל חוגי הקולוניאליזם הצרפתי. אלא ששיתוף הפעולה לא המשיך לתת את הטון באשר למשטר הפנימי בתוך המסגרת הבעייתית שהקימו. צרפת לא מסרה לידי הלאומיים המארונים את השליטה הפנימית בלבנון, אלא שאפה למסד ככל האפשר, איזון בין העדות. ברוח זו הוקמו מוסדותיה של המדינה החדשה, שנעשתה לרפובליקה חוקתית באמצע שנות ה-20. מוסדותיה החוקתיים של הרפובליקה, הבנויים על עקרון הייצוגיות העדתית, אפשרו המשכו של עשור שקט יחסית.
השקט היחסי תחת המנדט הצרפתי לא פתר את בעיות היסוד של לבנון כמדינה, שהוקמה למען הזהות המארונית אך חבקה בגבולותיה רוב שאיננו כזה.
השטח שתוחם בסוף 1918 אמור היה להיהפך תוך שנתיים למדינת לבנון, היא "לבנון הגדולה", מושג חדש זה ביטא בעצם תפיסה חדשה לגמרי ושונה היה באופן מהותי מן המושג "לבנון" מכיוון שהתיחום החדש היה גדול בהרבה.
השטח המצומצם של הסנג'ק הישן, אכן לא התאים לשמש תשתית של ממש למדינה מודרנית, אולם ההרחבה יצרה בעיה דמוגרפית-פוליטית ועם ההרחבה התרבו בשטח החדש של לבנון אלה שלא הזדהו בהכרח עם מדינה שכזו. המוסלמים הסונים אשר התנגדו ברובם המכריע לעצם הקמת המדינה, על אחת וכמה התנגדו להשתייך אליה, הלאומיים המודרניים שבקרבם שאפו להשתייך לסוריה, שהיא מדינה ערבית בעלת רוב מוסלמי. המוסלמים השיעים, אף שחששו ממעמד של מיעוט קטן במדינה כמו סוריה תמכו בהם, והעדיפו זאת על להיות מיעוט במדינה נוצרית. גם הדרוזים אשר הגבולות החדשים איימו לנתקם מאחיהם שבג'בל דרוז (הר הדרוזים) ובחרמון ועתידים היו להיחלש מאד במדינה החדשה בחרו בחלקם הגדול להתנגד לה. הנוצרים היונים האורתודוקסים היססו גם הם להתנתק מאחיהם שבערי סוריה.
היוונים הקתולים היו קרובים יותר מכל עדה אחרת לרעיון כינון מדינה לבנונית בהגמוניה מרונית, והם תמכו במרונים למרות שהיו אמורים להפוך למיעוט קטן במדינה החדשה. מכל הגורמים, רק המרונים הזדהו באופן מלא עם קיומה של לבנון. בראשית המאה ה-20 כבר הייתה זו עדה, שהצמיחה מקרבה תנועה לאומית ייחודית, שדרשה לעבור ממצב של אוטונומיה תחת העות'מאנים לריבונות במדינה מודרנית.
מבנה השלטון ב"לבנון הגדולה"
מבנה השלטון בלבנון עד קבלת העצמאות לא היה קבוע, אלא השתנה כל כמה שנים על ידי מקור הסמכות: צרפת.
כזכור הורה גורו על פירוק "המועצה המינהלית" ביולי 1920. רק ב-22 בספטמבר 1920 מינה גורו מועצה מינהלית חדשה, פרו-צרפתית, בת 17 חברים שכללה גם נציגים מן השטחים שסופחו אל לבנון. למרות היותה של המועצה פרו-צרפתית ועל אף כל מנגנוני ההגנה שבנו הצרפתים, התנגדו לא פעם חברי המועצה להתערבות הישירה של הצרפתים בהחלטותיהם.
במרץ 1922 הוצא צו המורה על החלפת "המועצה המינהלית" ב"מועצה נבחרת" שנקרא גם "המועצה המייעצת" (ישנן עדויות במחקר כי המועצות פעלו תקופת מה במקביל) - אליה נבחרו 30 חברים, בבחירות לא-ישירות, במאי 1922, על פי מפתח עדתי שנקבע בהתאם למפקד 1921. הבחירות נעשו על פי אזורי בחירה ששרטטו הצרפתים. הבחירות לוו במתח עדתי רב שבא לידי ביטוי במעשי רצח ומחאות מאורגנות, בעיקר מטעם הסונים. הבחירות עצמן הותאמו כמובן לצורכי הצרפתים, שדאגו להכניס למועצה את תומכיהם מכל העדות.
| התפלגות אוכלוסיית לבנון לפי דת - תוצאות מפקד 1921 | ||
| דת | מספר התושבים | אחוז (%) |
| מארונים | 199,181 | 32.70 |
| יוונים-אורתודוקסיים | 81,409 | 13.37 |
| יוונים-קתולים | 42,462 | 6.97 |
| נוצרים אחרים | 12,651 | 2.08 |
| סה"כ נוצרים | 335,703 | 55.12 |
| סונים | 124,786 | 20.48 |
| שיעים | 104,947 | 17.23 |
| סה"כ מוסלמים | 229,733 | 37.71 |
| דרוזים | 43,633 | 7.16 |
| אחרים | 61 | 0.01 |
| סך-הכול | 609,130 | 100 |
פעולתה של "המועצה הנבחרת" הייתה רציפה והתבססה על אזון עדתי טוב תחת שלטונו של הנציב השני של סוריה ולבנון, גנרל מקסים ויגאן, אשר תרם רבות לאזון ולשקט בלבנון והביא אותה לצמיחה כלכלית. בינואר 1925, פוזרה "המועצה המייעצת" על ידי גנרל מוריס סראי, "הנציב העליון" החדש, אשר התנגד אידאולוגית לרעיון המפתח העדתי ובמקומה נבחרה "מועצת נבחרים", על פי שיטת בחירות ללא מפתח עדתי, אשר תפקדה עד כינון חוקה בלבנון ב-1926.
צרפת התחייבה בפני חבר הלאומים בשנת 1923, כי תוך שלוש שנים תעניק חוקה למדינות שבהן היא מחזיקה בתוקף המנדט הבינלאומי. בהתאם בחרה מתוכה "המועצה הנבחרת" בת 11 איש, לפי מפתח עדתי, שניסחו שאלון בדבר אופי השלטון בלבנון. השאלון חולק ל-210 ממכובדי לבנון. תוצאות השאלון היו אחידות ברובן והצביעו על רצון במשטר רפובליקאי, פרלמנטרי שמנוהל על פי מפתח עדתי. ואכן, באופן מותאם לרצון זה עוצבה חוקת לבנון וב-22 במאי 1926 אישרה "המועצה הנבחרת" את החוקה. ביום המחרת, לאחר אישור הנציב העליון, אנרי דה-ז'ובנל, הוענקה החוקה ללבנון. החוקה עיצבה את לבנון כ"רפובליקה" עצמאית בלתי-ניתנת לחלוקה. גבולות שטחה עוגנו בחוקה והוכרו על ידי צרפת (המעצמה המנדטורית) ועל ידי "חבר-הלאומים" (מעניק המנדט).
לעיגון שטחה של לבנון בחוקה (על פי סעיף 95) ובחוק הבינלאומי (על ידי הכרה של "חבר הלאומים" בלבנון) משמעות פוליטית ומשפטית כאחת: גבולות השטח אינם ניתנים לשינוי ואי-אפשר להעניק חלקים מ"לבנון הגדולה" לאחרים. קיבוע עובדה זו במשפט הבינלאומי שירת את רצונה של צרפת להקטין את ציפיות התנועות "הפן-סוריות" [תנועות "פן-סוריות" הן תנועות בלבנון (ובסוריה) השואפות לאיחוד, בעוצמות שונות, עם סוריה. הקיצונית שבתנועות אלה שאפה שלבנון תתחבר כליל עם סוריה כדי להקים את "סוריה רבתי" בשלטון סורי. "הפן סורים" שמו דגש על עיצוב לאום סורי (לאו דווקא "ערבי", "מוסלמי")].
בחוקה נקבעה גם התלות של לבנון בצרפת, המעצמה המנדטורית. וזאת בגלל רצונה של צרפת לא לאבד את יכולת האחיזה הכלכלית-החברתית-הצבאית-הפוליטית במזרח התיכון.
לפי החוקה, הממשל נקבע כממשל פרלמנטרי, אך היה זה ממשל רפובליקאי בעל ייחוד: איוש הפרלמנט נעשה לפי מפתח בחירות עדתיות. כלומר: גם בלבנון ניתן משקל יוצא דופן למרכיב ההשתייכות העדתית בקביעת היכולת להשפיע על החיים הציבוריים. אף-על-פי שלכאורה אומץ "התקן הפוליטי" של המערב, בפועל לא ניכרה התקדמות בעניין קירוב ושיתוף פוליטי בין העדות. להפך, רשמית נשתמר קיבוע עוצמתן של העדות: מפתח הייצוג על-פי העדות כבסיס לחלוקת השלטון והמשאבים נשאר ונשמר בעינו, גם בלבנון. הוא אפילו קיבל תוקף בינלאומי משום שלבנון וחוקתה הוכרו על ידי "חבר הלאומים".
ללא ספק יש פרדוקס בהכרה בינלאומית זו בחוקה המקבעת התמיינות על פי השתייכות עדתית ודתית דווקא על ידי גוף בינלאומי אשר הוקם על יסוד 14 עקרונות הומניסטיים שניסח בשעתו בנאום הנשיא האמריקאי, אנדרו וילסון השוללים מכל וכל אפליות מסוג זה.
על פי החוקה הלבנונית שהתקבלת בשנת 1926, בראש המדינה עומד נשיא (הראשון שבהם היה שרל דבאס, שמונה על ידי הנציב העליון) והיא מושתתת על פרלמנט דו-בתי: סנאט (בית עליון) שחלק מציריו מונו על ידי הנשיא, ומתחתיו - בית הנבחרים (ביה"נ). מכל מחוז-בחירה נכנסו לפרלמנט נבחרים על-פי מכסה עדתית.
שנה לאחר מכן, ב-1927, בוטל הסנאט, הבית העליון, ונקבע כי הנשיא ימנה שליש מהצירים.
הממשלה שמינה הנשיא נתמכה ונעזרה רשמית בנציגים צרפתיים. שני התיקים שלא עברו בשלב זה לשליטה לבנונית היו תיקי החוץ וההגנה. הללו נשארו עדיין בידי "הנציב העליון" הצרפתי.
ראו גם
