M-19
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
 | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה | קולומביה |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 1970–1990 (כ־20 שנה) |
| מלחמות | מלחמת האזרחים בקולומביה |
תנועת ה-19 באפריל (בספרדית: Movimiento 19 de Abril) או M-19 הייתה תנועת גרילה קולומביאנית שפעלה בשנים 1970-1990, תקופת מלחמת האזרחים בקולומביה. לאחר פירוקה היא שולבה במערכת הפוליטית של קולומביה בתור המפלגה הדמוקרטית של M-19. מקור התנועה הוא בזיוף-לכאורה של בחירות 19 באפריל 1970, בהן נמנע הניצחון של מפלגת השמאל ANAPO. מטרת העל של התנועה הייתה לפתח את הדמוקרטיה בקולומביה, והיא קיבלה השראה מארגוני גרילה אחרים באמריקה הדרומית. עד 1985 מספר החברים בתנועה הוארך בכ-1,500-2,000, שנייה בגודלה רק לFARC שפורקה ב-2017.
פעילות חמושה
היסטוריית התנועה מתחלקת לשני חלקים: הראשון הוא הניסיון הכושל למהפכה חמושה בתחילת שנות ה-80, והשני הוא ההשתלבות בחיים הפוליטיים ובחברה האזרחית בסוף שנות ה-80 עד תחילת שנות ה-90. אחת הפעולות המפורסמות של התנועה היא גניבת חרבו של סימון בוליבר ממוזיאון ב-1974, אירוע שהתנועה טענה כי מסמל התקוממות עממית נגד המשטר הבלתי-צודק. אירוע משמעותי נוסף התרחש ב-1979, ובו התנועה חפרה מנהרה לתוך מחסן נשק של הצבא הקולומביאני והשתלטה על כ-5,000 כלי נשק. בפברואר 1976 התנועה חטפה את מנהיג האיגוד חוזה רקל מרסדו, שהיה נשיא קונפדרציית העובדים של קולומביה, והוציאה אותו להורג באשמת שיתוף פעולה עם הCIA ולקיחת שוחד. ב-1980 התנועה צרה על השגרירות הדומיניקנית בקולומביה, והחזיקה שגרירים ממדינות שונות כבני-ערובה. במשא ומתן שערכה עם ממשלת קולומביה הסכימו בסופו של דבר לשחרר את בני-הערובה והחוטפים הוגלו לקובה. ישנן השערות על כך שהממשלה שילמה דמי כופר בגובה 1-2.5 מיליון דולר בתמורה לשחרור בני-הערובה.
שיחות שלום ראשונות
במחצית הראשונה של שנות ה-80 הציע חיימה בטמן קאיון, מנהיג רם-דרג בM-19, שתיערך פגישה בפנמה עם ממשלת קולומביה על מנת לפתור את הסכסוך, אך הוא נהרג בתאונת מטוס בדרכו לפנמה ב-1983 ובשל כך הושהה התהליך.
המצור על ארמון הצדק
התנועה חזרה לפעילות החמושה, וב-1985 צרה על ארמון הצדק (בו יושב בית המשפט העליון של קולומביה) בבוגוטה, ולקחה כ-300 עורכי דין ושופטים כבני-ערובה, כשדרשו שהנשיא המכהן בליסריו בטנקור יישפט על בגידה במדינה. הצבא הקולומביאני הקיף את המורדים, ולאחר ניסיונות כושלים למשא ומתן קיבל הצבא אישור לנהל את האירוע. כוחות הצבא פתחו באש לכיוון המורדים וכתוצאה מכך החל לעלות המבנה באש, וכ-100 אנשים נהרגו בתקרית, ביניהם 11 מתוך 21 שופטי בית המשפט העליון. מסמכים משפטיים חשובים רבים הושמדו. ישנן טענות שמאחורי הפעולה עמד ברון הסמים פבלו אסקובר במטרה להיפטר ממסמכים שנגעו לחקירות פליליות נגדו, אך הממשלה הקימה שבחנה זאת ומסקנותיה שללו את הקשר בין אסקובר לפעולה, אם כי קביעה זו אינה מהווה הוכחה לכאן ולכאן.
פירוק ושילוב בפוליטיקה
בשל הבידוד הבינלאומי שסבלה ממנו, התנועה הבינה שאינה יכולה להמשיך במאבק האלים. לאחר משא ומתן עם הממשלה הסכימה התנועה להניח את נשקה, קיבלה חנינה כוללת והפכה למפלגה פוליטית בסוף שנות ה-80. המפלגה הודיעה על סיום המאבק החמוש, והחזירה את חרבו של סימון בוליבר כדי לסמל את הרצון להשתלב בחברה ולוותר על האלימות.
קישורים חיצוניים
