סיני ועוקר הרים

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סיני ועוֹקֵר הָרִים הם שני סוגים של תלמידי חכמים. סיני הוא כינוי לתלמיד חכם המצטיין בידע רב ואילו עוקר הרים הוא כינוי לבעל יכולת שכלית גבוהה. התלמוד עוסק בשאלה מי משני הטיפוסים עדיף על פני מי.

סיני הוא כינוי לאדם הבקיא במקורות הלכתיים, כדוגמת המשנה והברייתא, כאילו אלה ניתנו לו בהר סיני: "שמשנה וברייתא סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיני" (כלשון רש"י), ואילו עוקר הרים הוא כינוי לאדם חריף שכל ובעל יכולת פלפול גבוהה בתורה: "דחריף ומפולפל בתורה, אף על פי שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך" (רש"י). המקורות עוסקים במחלוקת על חשיבותם היחסית.

דעת ארץ ישראל בתקופת התלמוד

אמר רבי יוחנן: פליגו בה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן. חד אמר: "סיני עדיף", וחד אמר: "עוקר הרים עדיף". רב יוסף - סיני. רבה - עוקר הרים. שלחו לתמן (=לשם, לארץ ישראל), "איזה מהם קודם?". שלחו להו: "סיני עדיף, דאמר מר: הכול צריכין למרי חטיא (=לבעל החיטים), ואפילו הכי, לא קביל רב יוסף עליה" (=ואפילו כך לא קיבל עליו רב יוסף את הנשיאות).

תלמוד בבלי, מסכת הוריות פרק ג', דף יד, א' גמרא, וגם במסכת ברכות פרק ט', בצורה דומה.

כלומר, רבן שמעון בן גמליאל ורבותינו (רבנים אחרים) היו חלוקים בדעתם. אחד אמר כי סיני עדיף, ואחרים כי עוקר הרים עדיף. המחלוקת לא הייתה ערטילאית, אלא נגעה לשני רבנים בני פלוגתא: רב יוסף בר חייא שהיה ידוע כסיני, ורבה בר נחמני שהיה ידוע כ"עוקר הרים", בשאלה של קדימות לרבנות. שלחו שאלה לשם (לארץ ישראל), ונענו: "סיני עדיף, שאמר רבי: כולם צריכים לבעלי החיטה (הכוונה לרב יוסף)".

לעומת זאת, בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, פרק ט', מסבירים רבותינו: "הכל צריכין למרי חטיא - גמרא". כלומר, קיימת הסכמה כי "בעלי החיטה" משמעו בעלי הגמרא. רש"י מסביר באותו מקום:

"זה בעל גמרא שממית עצמו לכוין הלכות ולתרץ הוויות: סוגיית גמרא ותרוצי משניות וברייתות - וזהו עיקר הגמרא: שאם לא הגמרא - אין למדין הלכה מתוך משנה, כדאמרינן: 'התנאים מבלי עולם' (סוטה דף כב.) כלומר, רש"י מסביר כי ללא הגמרא, אין את היכולת להסיק הלכות מעשיות מתוך המשנה.

עוקר הרים אחד לעומת רעהו

במסכת הוריות, פרק ג', דף יד, א' גמרא נידונים רבי זירא לעומת רבה בר רב מתנה, אשר מציגים היבטים שונים של עוקר הרים:

"איבעיא להו: רבי זירא ורבה בר רב מתנה: הי מנייהו עדיף:
רבי זירא חריף ומקשה ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק - מאי? תיקו."

כלומר, רבי זירא חריף ומקשה (לפי רש"י: "מתוך פלפול יתירא דהוה ליה - הוה מקשה ומתרץ", כלומר כוחו בפתרון סתירות), אך רבה בר רב מתנה מתון ומסיק (לפי רש"י: "לא הוה חריף כל כך, אלא מתוך שהוא שוהה ומעיין יפה יפה - מסיק אליבא דהלכתא", כלומר אינו חריף כל כך, וכוחו בלימוד הנושא באטיות וביסודיות, ובהסקת מסקנות מן ההלכה). הגמרא חותמת את הדיון ב"תיקו" - אין הכרעה לעת עתה.

פירושיו של רבא

במסכת בבא בתרא אנו מוצאים ביטוי לדעתו של רבא על נושא זה:

אמר רבי זירא: אמר רב: מאי דכתיב (משלי טו) "כל ימי עני רעים"? - זה בעל גמרא. ו"טוב לב משתה תמיד"? - זה בעל משנה. רבא אמר איפכא והיינו דאמר רב משרשיא משמיה דרבא מאי דכתיב (קהלת י) מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם מסיע אבנים יעצב בהן אלו בעלי משנה בוקע עצים יסכן בם אלו בעלי גמרא

תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, פרק ט', דף קמה,ב

כלומר, על פי רבי זירא, רב פירש את משלי טו,טו כך: "כל ימי עני רעים" - זה בעל גמרא; ו"טוב לב משתה תמיד" - זה בעל משנה. רבא פירש להפך. רש"י (אשר בעצם זהו פירושו של נכדו, הרשב"ם, שהמשיך את כתיבת פירוש רש"י שנפסק בפרק השלישי של המסכת) מסביר, מה משמעות הפירוש להפך: "כל ימי עני רעים זה בעל משנה: שאינו יכול להורות הלכה מתוך משנתו, וגם כי כשחולקות זו על זו - אינו יכול לתרץ; וטוב לב זה בעל הגמרא: שיודע משניות על עיקרם, ובקי בטעמיהם, ויש בידו כח להורות הלכה למעשה"

כלומר, על פי רבא, בעל המשנה, הוא הסיני, אינו יכול לפסוק הלכה הנוגעת לענייני דיומא מתוך ההלכה, ואינו מסוגל להתמודד עם קושיות, כאשר מתגלות סתירות במשנה. לעומתו, בעל הגמרא, הוא עוקר ההרים, מבין את הסיבות שמאחורי המשניות, ולכן יש בידו הכח להסיק על הלכות מתוך הכתובים.

וזהו שאמר רב משרשיא משמו של רבא: מהו שכתוב בקהלת י,ט, "מסיע אבנים, יעצב בהם; בוקע עצים, יסכן בם"? 'מסיע אבנים יעצב בהן' אלו בעלי משנה. על פי רש"י, הכוונה היא "ששונה משניות כל היום, ואין לו אלא צער: שמתקשה בטעמיהן ואינו יודע לפרש". 'בוקע עצים יסכן בם' - אלו בעלי גמרא (לפי רש"י, הכוונה היא שנהנה מהם), כלומר העוקר הרים נהנה ממלאכתו.

העדפת הבקיאות על פני החריפות במהלך הדורות

בלט בביקורת על שיטות הפלפול והחריפות, היה המהר"ל מפראג שביקר באופן חריף ביותר את אנשי דורו שעוסקים בפלפול ובחילוקים, במקום לקנות ידע תלמודי נרחב (נתיב התורה פרק ה'). אפשר לראות כי המהר"ל סבר כי הבקיאות חשובה יותר מהפלפול, באותו מקום יש לו גם ביקורת על כך שמתמקדים בפרשנות התוספות (שהיא רק תוספת לדעתו) במקום להתמקד בפשט התלמוד עצמו. לדעתו חכם או בעל תורה הוא אדם שאוצר בזכרונו ידע תורני, ולא מי שצריך לדלות את הידע מספרים או מאנשים אחרים, אף אם הוא חריף ביותר. כמו כן הגאון מווילנא דגל בדרך זו.

הרב קוק ניסה לפשר ולשלב בין שתי השיטות, ובמאמרו "לשני בתי ישראל"[1] הגדיר את שתי נטיות אלו ככח הביקורת וכח הפלפול. לתפיסתו היהדות הספרדית העדיפה להשתמש ביכולת הביקורת ודרך הבקיאות והעדיפה לתעדף מקורות סותרים, ואילו היהדות האשכנזית העדיפה את דרך החריפות וההעמקה וניסתה ליישב מקורות סותרים. לתפיסתו יש מקום לשתי השיטות, וכל אחת יכולה ללמד ולשכלל את רעותה.

היום, ניתן לראות בשיטת זילברמן כממשיכה וכמיישמת את דעתם של המהר"ל מפראג והגאון מווילנא בשאלה זו.

עוקרי הרים

ריש לקיש נחשב לעוקר הרים:

"הרואה את ר"ל בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה",
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין פרק ג', דף כד,א גמרא.

בסיפורו גלמוד, מתייחס י"ל פרץ אל הגאון מווילנה כאל עוקר הרים, אף שדרכו של הגאון מווילנא הייתה דרך של בקיאות נרחבת ומקיפה.

המחלוקת בעידן הדפוס ומאגרי המידע הדיגיטלי

הרב שלמה קלוגר טען שכל זה היה רלוונטי בימים שלפני הדפוס, אז היה "סיני עדיף" וכותב:

אבל עכשיו אחרי מיעוט חיפוש יכול האדם למצוא מבוקשו, ולא שייך הטעם דהכל צריכים למרי חטייא, לפיכך עוקר הרים עדיף, מפני שהוא מוציא מלבו ואי אפשר למצוא ממילא.

כיום, בעידן מדעי הרוח הדיגיטליים, שבהם מאגר המידע מהווה מעין סיני ממוחשב, יש הגורסים כי עוקר הרים חשוב יותר מסיני. המחלוקת כיום נוגעת לא רק לפירוש כתבי קודש, כי אם גם לתחומים נוספים, בהם בעבר הייתה חשיבות עצומה לידע: רפואה ומשפטים.

הרב עובדיה יוסף, שידוע בבקיאותו המופלגת, פסק כי גם לאחר התפתחות אמצעי הטכנולוגיה, עדיין "סיני" עדיף מ"עוקר הרים".

פרופ' שלום רוזנברג עמד על השינוי שיוצרת התרבות הדיגיטלית במחקר ההלכתי:

כולנו חונכנו על ברכי ההבחנה התלמודית הקלאסית בין שני טיפוסים של חכמים, ה'סיני' וה'עוקר הרים'. זאת ההבחנה בין בקיאות ליצירתיות או לחלופין - חריפות. בין שתי דמויות אלו היה קיים שיווי משקל. בעתיד, כשיתפתחו יותר, יטו מאגרי המידע את כפות המאזניים לטובת היצירתיות. אמנם כן, חדשות לבקרים מתפרסמים מאמרים שאינם אלא סיכומי תוצאות השאילתות במאגרים, אך עבודת המחקר האמיתית תוכל להשתחרר, הודות למאגרי המידע שברשת, מן ההיזקקות לזיכרון, ותבטא יצירתיות אמיתית.[2]

קישורים חיצוניים

תלמוד בבלי

ספרות

דיונים מודרניים

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. מאמרי הראי"ה א' עמ' 45
  2. שלום רוזנברג, "זר זכרונות", בספר בדרכי שלום - עיונים בהגות יהודית, מוגשים לשלום רוזנברג, הוצאת בית מורשה בירושלים, 2007.